הצדק עיוור

ריצ'רד ברנשטיין (41) לא רואה כלום, מלידה. זה לא הפריע לו להיות עורך דין ("למדתי בעל פה עשרות פסקי דין בכל תיק"), מרצה ("נתתי A לכולם כדי שיתפנו לתקן את העולם"), ולהשתתף בעשרות מרתונים עם חברו הטייס הישראלי. עכשיו הוא גם שופט העליון העיוור הראשון בארה"ב: "אני יכול לשפוט טוב יותר, דעתי לא מוסחת מדברים שהעין קולטת"

ריצ'רד ברנשטיין | צילום: Douglas Elbinger
 
נולדתי עיוור ב־1974, ואף אחד לא ידע מה יקרה איתי", אומר לי ריצ'רד ברנשטיין. "הרב של בית הכנסת שלנו בא לאמא שלי לבית החולים, ואמר: 'ההבטחה היחידה שלי היא שלא משנה מה יקרה עם הילד, תהיה לו בר־מצווה'. זה היה כל כך חשוב לה, כי איש לא ידע מה יהיה איתי". מאז חלפו 41 שנה. לא רק שהוא זכה לחגוג בר־מצווה, אלא הפך גם לעורך דין מצליח, מרצה למשפטים, וספורטאי שהשתתף ב־18 מרתונים, טריאתלון ותחרות "איש הברזל". השנה הגיע השיא, כשמונה לשופט בית המשפט העליון במדינת מישיגן. והוא לא רק שופט העליון העיוור הראשון בארה"ב, אלא גם הצעיר ביותר.

"באותן שנים, כשהיה לך ילד עיוור אנשים חשבו, 'מה יהיה עם הילד הזה? תהיה לו עבודה? מה יקרה לו?'", הוא מסביר. "אבל אני בן אדם רוחני. אני מאמין שיש סיבה לכך שאלוהים ברא אותנו כפי שברא. כולנו נשלחנו לפה לבצע משימה". לשאלה אם לאור כל הקשיים בחייו היה רגע שבו ריחם על עצמו, הוא עונה בפשטות: "ממש לא".

הגעת להישגים מרשימים. סליחה על שאלת האמא היהודייה, אבל מה עם אהבה וילדים?

"יש לי בת זוג נהדרת בשם וניה. היא לא עיוורת. מעולם לא יצאתי עם אישה עיוורת. הכרנו דרך אשתו של חבר טוב שלי. היא שפית וגרה בניו־יורק, ואני גר בדטרויט, אז אנחנו נוסעים הרבה. אנחנו 3 שנים בזוגיות, חושבים להתחתן, וזה בטח יקרה. אני גם מקווה להפוך לאבא בקרוב.

"כל כך הרבה אנשים עם מוגבלויות לא זוכים לברכה הזו, של בן זוג. רבים מהם חיים לבד. לא הרבה בעלי מוגבלויות זוכים שיציגו ויכירו להם בן זוג. בכל הקשור להיכרויות, כשמדובר באדם עם מוגבלות, חייבים להציג אותך. בדרך כלל לא תפגוש מישהו ישירות. רוב האנשים לא רוצים לצאת עם אדם כזה".

מה הדבר הראשון שאהבת בה?

"הכי אני אוהב אצלה את האנרגיות החיוביות, החום והנדיבות. עיוורים מאוד רגישים לאנרגיות. זה המפתח. אני, כעיוור, לא מעניין אותי איך בן אדם נראה. זה שונה מבן אדם רואה, שמתמקד בדברים אחרים. והיא מלאת חיים. לפני שהייתי שופט, הייתה לי תוכנית רדיו. יום אחד וניה התקשרה לומר לי עד כמה היא נרגשת. היא לא ידעה שהיא באוויר, ואמרה לי בשידור חי עד כמה היא אוהבת אותי. אנשים כל כך אהבו אותה, שבסוף היא קיבלה פינה בתוכנית בשם 'החברה של ריצ'רד'".

אני אומרת לברנשטיין שהוא העיוור הראשון שאני פוגשת לשיחה פנים אל פנים. הוא לא מתפלא ומציין שזו בדיוק מטרת הכתבה, לגרום לאנשים להבין מה זה להיות בעל מוגבלות. "אל תתביישי, תשאלי מה שאת רוצה", הוא אומר, אז אני מחליטה לשאול.

קח אותי לעולם העיוורים. אתה יוצא לסרטים? יושב בים?

"כן, אני הולך לסרטים. אני יושב ומקשיב לסרט, ואם המשחק והכתיבה טובים, אני נהנה. אני גם אוהב מאוד אירועי ספורט, כי אני נהנה מהאינטראקציה החברתית. גם את הים אני מאוד אוהב. אני מרגיש אותו. מריח את המלח ואוהב את רעש הגלים. זה גורם לי שלווה. אני יכול לשבת כל היום מול הים. לעולם לא אבין איך דבר כלשהו נראה. אני חווה הכל אחרת. אם תגידי לי שהשמיים היום כחולים ויפים, אין לזה כל משמעות לגביי. מעולם לא ראיתי שמיים. גם מעולם לא ראיתי את השמש, אבל אני אוהב לחוש אותה".

עסקה עם אלוהים

הוא אדם חם וחייכן, ובעיקר שועל קרבות, שנאבק בכל יום כדי להשיג מטרות שהציב לעצמו. "כשלמדתי משפטים זה היה כל כך קשה שעשיתי עסקה עם אלוהים. אמרתי לו: 'אם תיתן לי לסיים, אקדיש את הקריירה שלי לייצוג בעלי מוגבלויות, שאחרת לא יוכלו לקבל ייצוג'.

"בלימודים היה לי אדם שהקריא לי הכל, ואני הייתי משנן: פסיקה, ספרי לימוד, חומר למבחן, הכל. הייתי הסטודנט העיוור היחיד בפקולטה. אין הרבה כמונו. זה היה מאתגר. לא השתמשתי בשיטת ברייל. כשהגיע זמן הבחינות מישהו קרא לי את השאלות ואני הכתבתי את התשובות.

"זה מאוד קשה בתחומים כמו חוזים, נזיקין ומקרקעין. אתה מקבל לרוב כמה מקרים שמתוארים על גבי כ־15 עמודים של עובדות. סטודנט רואה יכול לחזור ולקרוא שוב את העובדות, למרקר דברים, וזה עושה לו סדר. אני נאלצתי לשנן בעל פה שוב ושוב את כל העמודים האלה כדי להבין מה בכלל השאלה, לפני שהתחלתי להשיב. בחינת ההסמכה לעריכת דין, שלאדם רגיל לוקחת יומיים, לקחה לי 8 ימים. הרגשתי שזה לא נגמר.

"הדבר הכי קשה בבחינות ההסמכה היו השאלות האמריקאיות. היה שם עמוד שלם עם עובדות, ואז כמה אפשרויות, ובסוף נאלצתי להחליט אילו תשובות רלוונטיות – א' ו־ב', או א', ב' ו־ג'. ככה זה עבד. קשה ביותר. דורש המון שינון. תביני, הזיכרון שלי ושלך זהים, אני פשוט נדרש לעבודה קשה יותר. וזה מכאיב ומתיש. זו פשוט עבודה קשה".

ועמדת בהבטחה שלך לאלוהים?

"עמדתי בהבטחה שלי לאלוהים. אחרי שסיימתי את לימודי המשפטים, שזה היה נס, הצטרפתי לפירמת עורכי דין של משפחתי בדטרויט, שהיו נדיבים ואיפשרו לי לפתח את המחלקה שעסקה בצדק חברתי, שמטפלת באותם מקרים שאף משרד אחר לא מסכים לגעת בהם".

וגילית שהצדק עיוור?

"הוא צריך להיות עיוור. טיפלתי בתיקים שמשך הטיפול בכל אחד מהם היה 5 עד 8 שנים. המטרה שלי הייתה לקחת תיקים שיעזרו לבעלי מוגבלויות לחיות טוב יותר, גם אם בניהול שלהם הפסדנו הרבה כסף. למשל הצלחנו להביא לכך שאוטובוסים בדטרויט יותאמו לבעלי מוגבלויות, וכך גם ענף התעופה. גם בעלי מוגבלויות צריכים ויכולים לטוס".

מה הקשיים בלהיות עורך דין עיוור?

"כעורך דין עיוור כל דבר לקח לי יותר זמן מעורך דין 'רגיל', ולכן ניהול תיק היה דבר ארוך. היו לי 2 עוזרים שקראו עבורי. כשהופעתי בבית משפט, בכל תיק הייתי צריך לדעת לפחות 30 פסקי דין רלוונטיים לתביעה שלנו, בעוד גם לצד שכנגד היו לפחות 30 פסקי דין, שמוכיחים למה צריך לדחות אותה. כלומר הייתי חייב לשנן כ־60 פסיקות רק בהליך אחד. אם לא הייתי יודע בעל פה כל מה שפסקי הדין הללו קובעים, הייתי מפסיד. אז העוזרים שלי הקריאו לי הכל, ואני שיננתי. שיטת ברייל לא הייתה עובדת כאן. היא לא אפקטיבית. אם הייתי נותן לך עמוד אחד של טקסט, היית מחזירה לי 50 עמודי ברייל, אז זה לא רלוונטי. הדרך היחידה להצליח זה לשנן בעל פה".

רץ למרחקים

וברנשטיין שינן ושינן, ולא עצר לרגע. בינואר, לאחר 15 שנה כעורך דין פרטי, הקריירה שלו הגיעה לשיא: הוא נבחר לשופט עליון אחרי שכ־1.5 מיליון איש במדינת מישיגן בחרו בו למשרה הרמה.

אני בטוחה שגם מי שהצביע עבורך שאל את עצמו איך עיוור יכול לשמש כשופט עליון.

"זו עבודה מסיבית. בביהמ"ש העליון במישיגן יש 7 שופטים, ואני אחד מהם. אלינו מגיעים ערעורים שעברו כמה ערכאות. דבר ראשון שצריך להיות מוכן לו זה שלב הטיעונים בעל פה, אז מופיעים מולי עורכי הדין של הצדדים וטוענים בפניי. עליי לשנן את כל התיק באופן מוחלט, כי רק ככה אוכל לשאול אותם שאלות. 3 ימים בחודש יש לנו ימים מלאים של טיעונים בעל פה. מדובר בערך ב־10 תיקים, ואני חייב לדעת את כל הפרטים בהם מכל כיוון. מתוך 5 פקידים שעובדים עבורי, אחד תפקידו להקריא לי את כל החומר וכל התיקים.

"אבל החלק של הטיעונים בעל פה וההכנה אליהם זה החלק הקל של החודש. החלק המאתגר באמת הוא הישיבות בימי רביעי, שבהן כל 7 שופטי העליון נפגשים, ומחליטים באילו תיקים נדון. בישיבה נערכת הצבעה, וכדי 'לקבל' תיק צריך 4 קולות. זה שלב של אחריות אדירה, שבו אתה מכריע אם תיק יבוא לטיעונים בעל פה, ויקבל את יומו בבית המשפט. למה זה קשה? בישיבה כזו נבחנים בממוצע 26 תיקים, ואני צריך לדעת את כולם בעל פה. יתר השופטים מסתכלים עליהם, העובדות לפניהם, והם יכולים לדפדף בהם אחורה וקדימה. לי אין פריבילגיה כזו. אני לא יכול להשתמש בברייל כי זה כמות חומר ענקית. וזה קורה מדי שבוע. 15־12 שעות ביום, אני עובר על תיקים, ומשנן פרטים שוב ושוב עם העוזרים שלי.

"זו עבודה עצומה. אני דן בכל סוגי התיקים – רצח, אונס, מסים, תיקים אזרחיים – וחייב לדעת הכל. זה לא שהשופט ברנשטיין שופט רק בתיקים של בעלי מוגבלויות. ממש לא. אנחנו בית המשפט הגבוה במישיגן. התחנה האחרונה. אתה כשופט צריך להיות בקי בכל תחומי המשפט. לי, לעומת שופטים אחרים, יש פקיד נוסף, שמקריא לי את כל התיקים ומסמכים רלוונטיים. כישלון הוא לא אופציה מבחינתי".

העובדה שאינך יכול לראות את עורכי הדין לא עלולה לפגוע בתפקודך כשופט?

"להפך. לדעתי יש לי יתרון, מפני שאני כל כך מתמקד במה שהם אומרים. אני יכול לקלוט הכל: הכנות שלהם, האמיתות של הטיעון. דעתי לא מוסחת מדברים שהעין קולטת, כמו שיכול לקרות לאדם רואה. לדעתי כעיוור אתה מצליח לגבש דעה טובה ומדויקת יותר מאדם 'רגיל'. אם אני לא רואה מי עומד מולי, אין לי דעה קדומה. אני לא שבוי של סטריאוטיפים. לדעתי עיוורים יכולים לשפוט אנשים טוב יותר, כי הדרך שבה הם שופטים אנשים לא מבוססת על איך שהם נראים. עיוורים יכולים לומר מאוד מהר אם מי שלפניהם הוא כן, חם ומה האנרגיות שלו".

למה לדעתך בישראל אין אפילו שופט עיוור אחד, ובארה"ב יש כמה?

"קודם כל בארה"ב צריך יותר שופטים, וגם שם אני שופט עליון עיוור ראשון, והיתר הם בערכאות נמוכות יותר. לדעתי זה קשור לאופן שבו אתם בוחרים שופטים. אצלנו, האנשים של מדינת מישיגן החליטו שאהיה שופט בעליון. הם הצביעו לי. קיבלתי 1.5 מיליון קולות. בישראל שופטים נבחרים בידי ועדה, ואנשים בוועדה לא תמיד מוכנים לבחור מישהו שונה מהם. אם אצלנו שיטת הבחירה הייתה כמו אצלכם, לעולם לא הייתי נבחר לשופט בבית המשפט העליון".

"פה כולם רוצים לעזור לי"

אצל ברנשטיין אין רגע מבוזבז. הוא אמנם בארץ בחופשה, אבל אין יום שבו הוא וחברו הטוב, טייס חיל האוויר שקד, לא פועלים לשילובם של בעלי מוגבלויות בישראל, בשוק התעסוקה ובצבא. וכן, הוא מתנייד עצמאית, גם אם צריך לעלות על אוטובוס לבד, ומתפעל מהעזרה המוצעת לו בכל מקום.

"אני אוהב את ישראל כי אנשים פה כל כך אדיבים כלפי אדם עיוור. אם אנשים רואים שאתה נאבק בשל המוגבלות שלך, כולם מתערבים כדי לעזור לך. מעולם לא חוויתי דבר כזה. לפני יומיים הייתי צריך להגיע מירושלים לרחובות לביקור מקצועי. הגעתי לתחנה המרכזית, בלי מושג לאן עליי ללכת. לא המתנתי יותר מדקה, ומישהו הגיע לשאול איך אפשר לעזור לי. הוא לא ידע אנגלית, אז הוא לקח אותי לחיילת שדיברה אנגלית, והיא הובילה אותי לאוטובוס לרחובות, עלתה עליו, ודיברה עם כל האנשים שם ועם הנהג, שיוודאו שאני יורד ברחובות. כשהגענו, אנשים מהאוטובוס ליוו אותי לנהג מונית, שיסיע אותי לאן שהייתי צריך. נסעתי איתו, והוא סירב לעזוב עד שנציג הארגון שעימו נפגשתי ירד למונית לאסוף אותי. זה מאתגר להיות עיוור, אבל במדינה הזו אני יודע שאני יכול ללכת לכל מקום, והכל יהיה בסדר".

מניסיונך, מה אנשים בעלי מוגבלויות צריכים מאנשים "רגילים"?

"שתיתנו לנו צ'אנס. אנחנו נעבוד קשה. הכתבה הזו חשובה כדי שהחברה תאפשר לנו הזדמנויות שוות בכל תחום, כולל התעסוקה והצבא. לפני שהתמניתי לשופט לימדתי באוניברסיטת מישיגן, ותמיד אמרתי לסטודנטים ביום הראשון: 'שינוי מגיע צעד אחר צעד, לאט ומלווה בכאב, אבל אם אתה מוכן לחוות את זה ולצעוד עם זה, הוא יכול להיות אדיר ונצחי'".

והשינוי מגיע?

"כן. אל תשכחי שרק לפני כ־60 שנה, אדם שנולד עם מוגבלות נשלח למוסד, ותראי כמה רחוק הגענו. זה מדהים – אני שופט עליון! לפני שהפכתי לשופט, כל חיי ניסיתי לכלול בעלי מוגבלויות בחיי היומיום. הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם זה שהוא לא ייכלל בחברה, שלא יהיה חלק מהקהילה שלו. אסור שאדם יהיה לבד, שלא יוכל ללכת לאן שהוא רוצה או לעשות משהו שאחרים עושים בגלל האופן שבו אלוהים ברא אותו".


אגב, הייתי מרצה קשוח?

"הייתי נותן ציונים גבוהים בקלות. היו לי 400 סטודנטים, והתעקשתי לתת לכולם את הציון הגבוה A. באו מהאוניברסיטה ואמרו לי 'שים לב, כל אחד מהסטודנטים שלך קיבל A'. עניתי: 'לא נכון, 15 סטודנטים לא קיבלו A', והמנהל אמר: 'נכון, להם נתת A פלוס'. אני לא רוצה שהסטודנטים שלי יוטרדו מהציונים, וזה יבוא על חשבון היכולת והעשייה שלהם לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר".

מסנטרל פארק לביה"ח

ברנשטיין מקדיש את כל חייו לשילוב בעלי מוגבלויות, בעולם התעסוקה. אני שואלת למה זה חשוב. "אתן לך דוגמה אישית", הוא עונה. "מאז מוניתי לשופט, בית המשפט העליון במישיגן מתנהל אחרת. למה? השופטים שם מעולם לא פגשו מישהו כמוני, ועכשיו עליהם לבלות איתי כל יום, ולהתאים את עצמם גם אליי. זה גורם להם לראות דברים אחרת".

"תביני, אני לא מבקש להעסיק בעלי מוגבלויות מתוך רחמים, ממש לא. כשמישהו מחליט להעסיק עובדים שונים, בעלי המוגבלויות הם העובדים הכי טובים, כי הם כל כך מעריכים את זה שנתנו להם צ'אנס, שהם עובדים קשה יותר ומעניקים יותר לארגון".

התשובה הכי טובה לשאלה מדוע לגייס עובדים בעלי מוגבלויות קשורה אולי לאירוע שקרה לו לפני שנתיים בניו־יורק, אחרי 17 מרתונים ותחרות איש הברזל. ברנשטיין: "זה היה יום יפה באוגוסט, וצעדתי בסנטרל פארק. אני יכול ללכת שם לבד, כי שיננתי את המסלול. לפתע רוכב אופניים שרכב במהירות איבד שליטה, עף לאזור של הולכי הרגל והכה בי בגב. הייתי מאושפז 10 שבועות, וסבלתי כאב לא ניתן לתיאור. עבדתי כל כך קשה בשביל התחרויות, ונאלצתי להתחיל הכל מהתחלה. הייתי צריך ללמוד ללכת".

"עבדתי ועבדתי, נאבקתי כל יום כדי ללכת כמה צעדים, ושנה אחרי התאונה רצתי במרתון של ניו־יורק, למרות הכאבים הנוראיים. התפללתי לאלוהים וביקשתי שיאפשר לי לסיים את המרתון בלי לאבד את ההכרה, והצלחתי.

"המסר הוא שבסופו של יום, הנשמה תמיד חזקה יותר מהגוף. אם אני לוקח את זה לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה, אז ברור שבגוף שלנו יש מגבלה, אבל יש לנו נשמה וכוח רצון, גדולים יותר מכל עובד אחר שהמעסיק יפגוש בו. וזה ההבדל".

אם היו נותנים לך משאלה אחת, מה היא הייתה?

"אחת? בכנות, שהחיים יהפכו לטובים יותר עבור אנשים אחרים. לכך אני מקדיש את חיי. אל תטעי, אם מחר בבוקר אראה זה יהיה נהדר, אבל אני לא מבלה את חיי בלקוות לזה. אני מאמין שיש סיבה לכך שנולדתי עיוור. החיים שלי לא קלים, אבל מרתקים. הם דורשים הרבה מאבקים, אבל הם מלאים יותר ובעלי משמעות רבה".

לסיום, מה קשה יותר: להיות עיוור או להיות יהודי?

צוחק: "שניהם ברכה, ושניהם מביאים איתם אתגרים וקשיים. השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. החיים שלי לא קלים, אבל מסעירים. אחרי קטסטרופה פיזית כמו הפציעה בסנטרל פארק, אתה הופך לאדם נחמד יותר. זה מאפשר לך להבין את האחר ואת מצוקותיו ולהתחבר לאנשים. קצת כמו להיות יהודי ועיוור.

"אני בורכתי. נולדתי למשפחה נהדרת שיכלה לתת לי אפשרויות רבות. אם אתה בר מזל, אתה חייב לעשות עם חייך משהו בעל משמעות. יש לך תפקיד בעולם".

 

 




© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.