עומר נפץ

האיש שמוביל את תנועת החרם מתגורר ממש כאן, בעכו. לא מדובר בפוליטיקאי משופשף, אלא בכוריאוגרף לשעבר שלמד הנדסת חשמל ונשוי למומחית לחינוך מיני. עומר ברגותי מסתובב בעולם ומחולל לנו צונאמי מדיני באמצעים פשוטים: תמונות של ילדים פלסטינים כפותים ושקרים על מעשי טבח. זה לא מפריע לכמה ארגוני שמאל ישראלים לראות בו מורה דרך

ברגותי. 185 אלף איש חתמו על עצומה שקראו לסלקו מאוניברסיטת תל-אביב | צילום: גטי אימג'ס
 
מחיאות כפיים סוערות ליוו את עומר ברגותי כשעלה על הבמה במכללת אוורגרין שבאולימפיה, עיר הבירה של מדינת וושינגטון שבארצות־הברית. לבוש מעיל כהה, צעיף לצווארו, ברגותי המגולח למשעי הודה לקהל ולא ביזבז רגע. "ה־BDS היא תנועה גלובלית", אמר. "היא מבוססת על העיקרון הבינלאומי לפיו כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים בכבוד ובזכויות. אנחנו קוראים למאבק לא אלים". אך ברגע שעבר לתאר את ישראל ומדיניותה, הרעיונות הגלובליים והמילים היפות שנאמרו בהקשר של המאבק הפלסטיני – נעלמו. כשלצידו מסך ענק שעליו מוקרנת מצגת קצבית, האיש שנמנה עם מייסדי תנועת החרם ואחד מפעיליה המרכזיים שינה ברגע את הטון.
תחילה סיפר ברגותי לסטודנטים שלישראל יש "מדיניות" לשלול מים מפלסטינים. כהמחשה הוצגה על המסך תמונה מטרידה של חמישה ילדים שצובאים על ברז מחליד כשמכלים ריקים בידיהם. אחריה הוקרן צילום של קיר אבנים המעוטר בגרפיטי שקורא להכניס את הערבים לתאי גזים. "הפונדמנטליזם הדתי־יהודי בישראל מתגבר והפך בה לגמרי למיינסטרים", הסביר ברגותי. "הרבה אנשים מדברים על פונדמנטליזם ערבי ושוכחים מהפונדמנטליזם היהודי שהוא לא פחות מסוכן". הצילום הזה התחלף בהמשך בתמונת ילד פלסטיני כפות למכסה מנוע של ג'יפ מג"ב. "שימוש בילדים פלסטינים כמגנים אנושיים, כדי שלא יזרקו אבנים על הרכב, הוא מנהג נפוץ בקרב הצבא הישראלי", אמר לסטודנטים שבקהל.
המדיניות והמציאות הישראלית כפי שמתווך אותן ברגותי לשומעיו נועדו בעיקר לזעזע. העובדות, כך נראה, פחות חשובות. כך, למשל, טען בהרצאתו כי ישראל מבצעת בעזה מעשי טבח חוזרים ונשנים. "הטבח בקיץ 2014 (מבצע צוק איתן – ג"ל) הוא עוד נדבך ברוטלי בכיבוש הישראלי שחשוב שייזכר", אמר לקהל. ברגותי הוסיף כי כמה רבנים מרכזיים בישראל תומכים ברצח עם והטעים, "ניתן לשמוע את זה בתקשורת, בכנסת ובאוניברסיטאות. אנשים מדברים על רצח עם כלפי הפלסטינים כמשהו שנורמלי לעשות". לאחר מכן תגיע גם המילה אפרטהייד, ובקהל אין פוצה פה.

המייל הלילי של ברגותי

הביקור במכללת אוורגרין הוא רק נקודה אחת בשרשרת הופעות בעולם — בעיקר במוסדות אקדמיים, אך לא רק – שאותן מקיים ברגותי כבר למעלה מעשור. זאת במטרה להפיץ את מסרי החרם שלו, וחשוב מכך, לעורר לפעולה אקטיביסטית. בדצמבר האחרון הוא נאם בכנסייה בניו־יורק. במארס השתתף בפאנל ברומא והמשיך להרצאה באוניברסיטת טורינו. באותו חודש נחת באוניברסיטת קולומביה ובחודש שעבר שוב הופיע בניו־יורק. את ההרצאה באולימפיה נתן בפברואר. זוהי רשימת מסע חלקית של מי שהפך בשנים האחרונות לכוכב הרוק של הארגונים הפלסטיניים ולמרואיין ואורח מבוקש בכלי תקשורת מובילים ומשפיעים במערב, כמו הבי־בי־סי, הניו־יורק טיימס והגרדיאן הבריטי.
בארץ שמו ידוע רק למעטים. העיסוק הדליל של החברה הישראלית בשיח הפנים פלסטיני וסירובו העקרוני והעיקש של ברגותי להתראיין לכלי תקשורת ישראליים תורמים לכך. גם ניסיונות לראיין אותו לכתבה זו נדחו בנימוס. ברגותי אמנם לא טרק את הטלפון כשהתקשרנו, אך גם לא הסכים לענות על שאלות. בפינג־פונג המיילים שהחלפנו השבוע בניסיון לשכנעו הוא סירב שוב ושוב לתרום מידע. "C'est la vie", כתב לנו בצרפתית בשעת לילה מאוחרת, אלה החיים.

 

"ברגותי ותנועת החרם ויתרו על הקהל הישראלי". דגל ישראל על הלוגו של אורנג' | צילום: יריב כץ
 
נראה כי ההחלטה שלא להיחשף לציבור הישראלי היא טקטית לגמרי. "ברגותי ותנועת החרם ויתרו מזמן על הקהל הזה", מסביר איתן ברונשטיין, ממייסדי ארגון השמאל "זוכרות" שפועל "למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים". היום ברונשטיין כבר אינו לוקח חלק בפעילות הארגון, אך לדבריו הוא מכיר את ברגותי מספר שנים. "ההבנה שלו היא שאין טעם לנסות ולהשפיע על הקהל כאן כי ממילא המטרה היא להשפיע על קהלים מחוץ לישראל", הוא מסביר.
בעוד ברגותי מנסה לחשוף כמה שיותר את המדיניות הישראלית הניבטת מעיניו, הוא שומר בקנאות על פרטיותו ואורח חייו שלעיתים מתנגשים עם העקרונות שלהם הוא מטיף. למרות קריאתו לחרם על האקדמיה בישראל, את עבודת הגמר שלו לתואר שני הוא עשה באוניברסיטת תל־אביב. ולמרות סירובו להכיר במוסדות המדינה, בדיקת "המוסף לשבת" חושפת שהוא מתגורר כאן בינינו, בעיר עכו.
סיפור חייו רחוק מלהיות שגרתי. ברגותי נולד לפני 51 שנה בקטאר למשפחה פלסטינית. "הם הגיעו לשם כפליטים לכל דבר", מספר אדם שמכיר את הפרטים. בגיל צעיר היגר עם משפחתו למצרים, אלא שזו לא הייתה התחנה האחרונה. הוא עבר לארצות־הברית, שם התגורר במשך 11 שנים שבמהלכן למד באוניברסיטת קולומביה היוקרתית לתואר ראשון ושני בהנדסת חשמל. ב־1993 עבר לישראל. בפרסומים שונים נטען שברגותי מתגורר היום ברמאללה, עיר שבה גר בעבר, אך הוא אינו טורח לתקן אף אחד בעניין.
לברגותי יש גם רקע אמנותי. הוא כוריאוגרף שליווה בעבר את להקת המחול הפלסטינית מרמאללה אל־פונון. ב־2005 הצטרף אליה במסע הופעות בארה"ב. בכתבה שסיקרה את ההופעות קשר ברגותי בין הריקודים למאבק בכיבוש. "כמה מחברי הלהקה נעצרו והואשמו בהשתייכות ללהקת מחול מחתרתית", טען שם. "אנחנו רואים את הריקוד שלנו כצורה של התנגדות אזרחית, תרבותית, לדיכוי".
ברגותי נשוי לערבייה ישראלית מעכו בשם ספא טמיש. עכשיו היא מעכו, אבל במקור מחיפה, בעלת תואר שני בייעוץ למיניות מאוניברסיטת ניו־יורק. הוא פגש אותה בזמן ששניהם למדו בעיר והביא איתה לעולם ילדים. ד"ר אילנה ציגלר, המנכ"לית היוצאת של האגודה הישראלית לתכנון המשפחה, מכירה היטב את אשתו. "פגשתי אותה לראשונה ב־1997, כשחיפשתי עובדת לאגודה שתרכז את הפעילות במגזר הערבי", היא מספרת.
טמיש, אומרת ד"ר ציגלר, הייתה עובדת חרוצה שסייעה רבות בקידום החינוך המיני ותכנון המשפחה במגזר הערבי. ב־2003 אפילו הופיעה בכנסת במסגרת דיון של הוועדה לזכויות הילד. כעבור שנתיים עזבה את האגודה והקימה בחיפה את עמותת "מונדתא" – הפורום הערבי למיניות הפרט והמשפחה. בראיון שהעניקה לכתב העת "הד המשפחה" ב־2010 סיפרה כי בעבר הכשירה יועצים בתחום המיניות ברשות הפלסטינית, "מה שהביא לעלייה במודעות ובעקבות כך לעלייה בהיקף התלונות על הטרדות מיניות במשפחה".
בפרסום של מכון מחקר ישראלי מהשנה שעברה נטען כי עומר הוא קרוב משפחתו של המנהיג הפלסטיני מרוואן ברגותי, שכלוא בישראל כבר 13 שנה. אלא שבדיקה מגלה כי מדובר בקשרים רחוקים ביותר. "ברגותי זו אחת מהמשפחות הפלסטיניות הגדולות וכולם קשורים איכשהו מהסבים והסבתות", מסביר אדם הבקיא בפרטים.
קבוצה לא גדולה של ישראלים מכירה את עומר ברגותי על רקע פעילותו. אחת מהן היא ד"ר ענת מטר, המלמדת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, אותו חוג שבמסגרתו חיבר את עבודת המאסטר שלו בהנחיית פרופ' מרסלו דסקל. "עומר הוא איש מאוד רהוט", היא אומרת. "יש לו אנגלית פנטסטית ויכולת רטורית מאוד מרשימה. הוא חריף, משכיל וגם דמות כריזמטית, עובדה שהוא הצליח מכלום להרים כזה פרויקט".
מטר מספרת שהכירה אותו כשנרשם ללימודים בחוג. "זה היה מזמן, אולי אפילו בשנות ה־90", היא מתאמצת להיזכר. "זה היה לפני שהוא התפרסם כמוביל העיקרי של החרם על ישראל. אז הוא לא דיבר על הנושא הזה. לפחות לא איתי. היום בגדול אני בעד, אבל חלוקה עליו בפרטים. יש לי הסתייגויות והוא יודע אותן".
אריה קובלר, חבר בארגון האנגלי Fair Play שהוקם במטרה להתמודד עם הקריאות חרם נגד ישראל, עוקב כבר שנים אחרי תנועת החרם ואחרי ברגותי עצמו. לדבריו, "בשנות ה־90 הוא כנראה עוד לא קרא לחרם. בכלל, הקריאה לחרם היא לא רעיון מקורי שלו. את הרעיון הוא שאב בכלל מאירופאים שהיו שותפים למאבק הפלסטיני והציעו לו לנקוט בדרך הפעולה הזו. הם הסבירו לו שהיא הצליחה בעבר, בעיקר בדרום־אפריקה".
ב־2004 הפכו הרעיונות למציאות כשברגותי וקומץ חברים ייסדו את ארגון PACBI, "הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל". באמנת היסוד של הארגון הם קראו להטיל חרם אקדמי וכלכלי על ישראל עד שהיא תיסוג מכל השטחים שכבשה ב־1967, כולל מזרח ירושלים, ותפנה את כל ההתנחלויות. היום ברגותי וחבריו גם מצהירים כי לא יישבו בשקט עד שהפליטים הפלסטינים ישובו לבתיהם. הוא עצמו קורא לכונן מדינה אחת מהים עד הירדן, אולי מתוך תקווה שהדמוגרפיה תעשה את שלה.
ב־2005 הקים ארגון PACBI יחד עם ארגונים נוספים את תנועת ה־BDS העולמית, שהיא למעשה קמפיין ענק. לצד עלי אבו־נימה, שמפעיל את אתר "אינתיפאדה אלקטרונית" הקורא לחרם, הפך ברגותי למוביל התנועה ולאוטוריטה רעיונית, סוג של הוגה דעות שמפיץ בעולם את הקריאה שתופסת עוד ועוד אוזניים.
לתנועה מיוחסת השפעה על מנהיג להקת הפינק פלויד, רוג'ר ווטרס, שבשנים האחרונות קורא בעצמו לאמנים להדיר רגליהם מישראל. ל־BDS השפעה גדולה גם בקמפוסים של מוסדות אקדמיים בחו"ל. רק השבוע פורסם כי ארגון הגג של הסטודנטים באנגליה הצטרף לקריאות החרם על ישראל. פעילות התנועה מורגשת היטב גם בקרב חברות מסחריות. לפי דיווחים שונים, חברת הרכבות הצרפתית ואוליה, שהקימה את הרכבת הקלה בירושלים, מכרה על רקע זה את מניותיה בפרויקט. הדברים שיצאו שלשום מפיו של מנכ"ל אורנג' העולמית הם עוד הצלחה בשרשרת. כשהשחקנית סקרלט ג'והנסון נבחרה להיות הפרזנטורית של חברת סודה סטרים שפעלה בשטחים, הופעל עליה לחץ כבד לפרוש, אך היא דווקא סירבה.

לפורר את ישראל מבפנים

ב־2009 ברגותי נקלט לראשונה בעין הציבורית בישראל. עמותת "מוניטור האקדמיה הישראלית" חשפה שהאיש שקורא לחרם אקדמי על המדינה מבקש להירשם ללימודי דוקטורט באוניברסיטת תל־אביב. 185 אלף איש חתמו על עצומה שקראה לאוניברסיטה "לגרש את ברגותי", אך ראשי המוסד האקדמי לא נרתעו. "האוניברסיטה לא יכולה ולא תגרש את התלמיד הזה בהתבסס על דעותיו הפוליטיות או פעולותיו. הוא ייבחן רק על בסיס הישגיו האקדמיים והמצוינות", כתב לעמותה נשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' צבי גליל. עם זאת, מבדיקת "המוסף לשבת" עולה כי ברגותי מעולם לא החל ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת תל־אביב, ואפילו לא נרשם ללימודים כאלה.
ברגותי אמנם לא מכוון את מסריו לקהל הישראלי, אך הוא ותומכיו מטפחים פעילות שנקראת "חרם מבפנים". המטרה: לגייס ישראלים שיקראו להטיל חרם על המדינה. החל מ־2008 נענו להתארגנות הזו כמה תנועות שמאל וארגוני זכויות אדם ישראליים, כמו קואליציית נשים לשלום והוועד הישראלי נגד הריסת בתים, וברגותי דואג להדגיש את חשיבותם בכל הזדמנות. "אנחנו מאוד גאים בשותפים הישראלים שלנו", אמר בכנס שהתקיים לאחרונה בארה"ב. "יש להם תפקיד חשוב בחרם האקדמי, הכלכלי והתרבותי, למרות מספרם המועט".
ברונשטיין אומר שברגותי אף מכוון חלק מפעילותם של הארגונים הישראלים. "כשעולות סוגיות לגבי הפעולות או המסרים פונים אליו כדי לשמוע את דעתו, ויותר מזה – לקבל את החלטתו", הוא מספר. "יש סוג של בדיחה אצלנו, שאנחנו קוראים לו הרב ברגותי, כי באים אליו כדי לקבל את פסיקתו".
דן דייקר, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מסביר שפעילות ה"חרם מבפנים" משרתת שתי מטרות. "היא מביאה לדה־מורליזציה בישראל ובמוסדותיה, בניסיון לפורר את המדינה מבפנים", הוא מסביר, "וכלפי חוץ מציגים אותה כהוכחה שתנועת החרם היא לא אנטישמית, כיוון שחברים בה יהודים".
ומה לגבי הרחוב הפלסטיני? לטענת פעיל זכויות האדם הפלסטיני באסם עיד, לברגותי אין שם כמעט דריסת רגל. "בציבוריות הפלסטינית הוא לא מזוהה כשחקן משמעותי", אומר עיד. "הפעילות שלו רק פוגעת בנו. מה יצא מהקריאה שלו לחרם על סודה סטרים? המפעל במישור אדומים עבר למקום אחר, ומאות פועלים פלסטינים הלכו הביתה. הייתה להם משכורת יפה ועכשיו הם יכולים לקבל אולי 1,400 שקל לחודש. חלקם מחפשים עבודה עד עכשיו. אז למה זה טוב?"
בתנועת החרם שוללים את הדברים. "BDS היא כיום התנועה היחידה שמקובלת על כל הפלגים והמגזרים בחברה הפלסטינית", אומרים שם. ברגותי עצמו טוען זאת בכל הזדמנות: "גם הפת"ח וגם חמאס תומכות בתנועה", אמר לאחרונה. האם ירכב בשלב מסוים על הקונצנזוס הזה וייכנס לפוליטיקה? "הוא לא בונה עצמו כמנהיג פוליטי", אומרת ד"ר מטר. "הוא אקטיביסט, ועד כמה שידוע לי הוא לא משויך למפלגה או לתנועה פוליטית". דייקר מסכים איתה: "בחברה הישראלית זה ברור שרק כשאתה שר יש לך כח להזיז דברים. בחברה הפלסטינית דווקא לארגונים חוץ־פרלמנטריים יש לעיתים כוח רב יותר מאשר לפוליטיקאים. הדוגמה של ברגותי היא אולי הטובה ביותר שיש לכך כיום".



© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.