מלחמתו של הרץ למרחקים ארוכים

יריב כפרי (50) סובל מסרטן הריאות הקטלני ביותר הקיים כיום. הסיכוי היחיד שלו הוא תרופה ניסיונית חדשה שפיתוחה דורש הון רב. כדי להשיג את המימון למחקר הוא מוכן לעשות הכל, גם לצאת במצבו הקשה למסע גיוס כספים נועז, שכלל ריצת אקסטרים של 93 קילומטר במעלה הרי הרוקי.
מרתון ההישרדות של יריב כפרי - הסיפור המלא

יום חמישי, 13 באוגוסט, היום האחרון למרוץ Transrockies, מרוץ אולטרה־מרתון בהרי הרוקי בקולורדו:

"אני באופוריה. סימנתי לעצמי מטרה והשגתי אותה. זה שיאו של מסע שהחל לפני שנה וחצי, כשסיימתי את הכימותרפיה ובקושי יכולתי ללכת חצי קילומטר. אני ממשיך לכתוב את הסיפור שלי, אף אחד לא יכתוב לי אותו, אפילו לא הסרטן".

(יריב כפרי, על קו הסיום של המרוץ).

שבוע לפני הרגע הזה, שרוב האנשים הבריאים בעולם לא יגיעו אליו, יושב יריב כפרי, חולה סרטן ריאות בשלב 4, בלובי של מלון בלב מנהטן ועיניו מתמלאות דמעות. "לפעמים אני חושב, 'כמה עוד ייצא לי לעשות דברים משמחים, להיות עם הילדים?' היינו בטיול בקוסטה־ריקה. זה היה טיול נפלא לבר־מצווה של הילד. הצטלמנו ושאלתי את עצמי אם הילדים יסתכלו יום אחד על התמונות ויחשבו על האבא שהיה להם. המחשבות האלה קשות לי יותר מכל טיפול".

איך סיפרת להם?

"אחד הדברים הראשונים שאשתי ואני החלטנו לעשות, אחרי שהתגלתה אצלי המחלה, היה לדבר עם הילדים כדי שלא ישמעו על זה מכל מיני מקורות אחרים. כל השכונה ידעה שאני חולה, אין במה להתבייש. לא גנבתי את זה ואני גם לא רואה אף אחד שעומד בתור לקחת. הושבנו אותם בחדר וסיפרנו שאבא עבר ניתוח. הבן הגדול ישר אמר, 'זה סרטן?'" כפרי נחנק ומושיט יד לכוס המים שלפניו. "הילד שלך יושב מולך וחושב שאבא שלו עומד למות, יש לו סיוטים כל הזמן".

אתם מספרים להם הכל?

"מספרים, אבל לא נכנסים לפרטים. תמיד עונים לשאלות, לא מתחמקים ואף פעם לא אומרים: 'הכל יהיה בסדר', כי אי־אפשר לתת לילדים הבטחה שאני יודע שאולי לא אוכל לקיים. הרי הסטטיסטיקה נגדי. אין תרופה לסרטן הריאות, ואני בוודאי לא אמור לנסוע תכף להרי הרוקי ולעשות אולטרה־מרתון, אבל הנה, זה מה שאני עושה".

יריב כפרי, "דוליו" כפי שקוראים לו היום, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה־50. הוא עשה את זה בריצה של 93 ק"מ לאורך שלושה ימים, בהרים תלולים המיועדים בכלל לגלישת סקי, כשמסביבו רצים בריאים, מקצוענים בכושר שיא, שבאו לתחרות האולטרה־מרתון הזו כדי לנצח. אבל כפרי ניצח עוד לפני שהריצה התחילה. נגד כל הסיכויים, נגד כל מה שהמדע מכיר, חולה שלא מפסיק להדהים את הרופאים שלו. הוא לא נראה בן 50, אפילו לא קרוב. הוא גם לא נראה חולה. פיזית וגם נפשית הוא חזק יותר מרוב האנשים הבריאים שאתם מכירים. כל חייו עשה ספורט, אכל נכון, לא נגע בסיגריה, לא הלך לרופאים.

ואז, יום אחד לפני שנתיים, גילה שיש לו סרטן ריאות. הכי קטלני. ובמקרה שלו גם כזה שהתפשט בכל הגוף. בהיותו הספורטאי שהוא, החליט כפרי להזמין את המחלה לדו־קרב. סטיוארט סקוט, המגיש האגדי של ערוץ ESPN, שהפסיד לפני חצי שנה במאבק בסרטן, אמר פעם: "אתה מנצח את הסרטן בדרך שבה אתה חי". זה בדיוק מה שכפרי עושה.

יום שלישי, 11 באוגוסט, היום הראשון ל־Transrockies:

"היום התחיל בבואנה־ויסטה, קולורדו. המסלול המתוכנן ליום הראשון היה 35 קילומטר, כמעט כמו מרתון, בעלייה לגובה של 800 מטר. זמן קצר אחרי היציאה התחילו התכווצויות ברגליים. התכוננתי כמו שצריך מבחינת תזונה, נוזלים ואלקטרוליטים, ופתאום התכווצויות שרירים בשלב כל כך מוקדם. לא הבנתי למה וזה מאוד הדאיג אותי. מרבית הרצים נאלצים ללכת בעליות התלולות, כי בלתי אפשרי בכלל לרוץ בכאלה עליות, אבל לי היה קשה לרוץ אפילו בירידות. המשכתי ללכת, בקצב איטי בהרבה ממה שתיכננתי. מילאתי את עצמי בדרך בנוזלים ובבייגלה מלוחים, אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי. כנראה בארבעת הימים מאז שהגעתי לקולורדו התייבשתי כי לא שתיתי מספיק. עשיתי טעות של חובבן, מזג האוויר היבש הטעה אותי. איכשהו הצלחתי לסיים את היום הזה, אבל הייתי קרוב מאוד להישבר. לראות את אשתי דניאל על קו הסיום הביא אותי לדמעות אושר".

דווקא ביום כיפור

הסיפור של כפרי מתחיל בגבעתיים. בן לאב קיבוצניק ולאם דור רביעי בארץ, שהכירו במכון וינגייט. כפרי נשם ספורט מגיל אפס, שיחק כדורעף ובגיל 13 התחיל לרוץ. עשה חלק מהתיכון בלונדון, בצבא שירת ב־8200. למד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. עבד בחברות סטארט־אפ בישראל ובילה שלוש שנים ביפן. בשנת 2000 עבר לארצות־הברית בענייני עבודה והתמקם בלונג־איילנד. כל הזמן הזה המשיך לרוץ. החל לעשות טריאתלון ועבר לתחרויות חצי איש ברזל – 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה על אופניים ו־21.1 ק"מ ריצה. הוא עשה את זה בחמש שעות וחצי. קלי קלות. אחר כך התחיל לגלוש, שילב יוגה וחי חיים בריאים להחריד.

את דניאל, יהודייה אמריקאית, הכיר בבליינד־דייט. "כשבאתי לפה מישהי אמרה לי: 'כשתהיה מוכן תגיד לי, יש לי מישהי בשבילך'. אז השתוללתי קצת ורק בסוף הלכתי לפגוש אותה. זה היה הדייט האחרון שלי". הם נשואים 14 שנה ויש להם שני ילדים, רועי בן ה־13 וג'ייק בן ה־11. כפרי הוא מנכ"ל חברה שמספקת שירותים טכנולוגיים לאתרי בנייה גדולים, ועד לפני שנתיים לגמרי חי את החלום. עד שביום שישי אחד, ערב יום הכיפורים, הכל קרס.

באותו בוקר עשה כפרי מה שהוא עושה כל הזמן. ספורט. במקרה הזה גלישת גלים בלונג־איילנד. "חרב הגלשן חתכה לי את הראש. זה לא היה סיפור גדול, ירד קצת דם וזהו, התעלמתי מזה. אני רגיל להיפצע”.

לא נבדקת?

"מה פתאום. יום למחרת שיחקתי כדורגל והרגשתי מצוין. אחרי כמה ימים התחלתי לראות עצמים בעיניים. זה קורה לפעמים לכל אחד, אבל פה זה לא עבר. אשתי אמרה: 'יש לך זעזוע מוח, בוא נלך לבדוק את זה'. הלכנו לבית החולים המקומי, הגעתי עם כפכפים, מכנסיים קצרים, הרגשתי מצוין. הייתי בטוח שזה אפילו לא זעזוע מוח. עשו לי MRI וכשניסיתי לקום מהמיטה, האחות קפצה עליי: 'לא, לא, לא, תישאר לשבת'. אני מציץ לכיוון הדלת ורואה את אשתי נסערת, רואים שהיא בהלם. מביאים לי כיסא גלגלים, מה פתאום כיסא גלגלים? לוקחים אותי לחדר ואומרים: 'תמתין, הרופא רוצה לראות אותך'. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. שאלתי את אשתי מה קרה, והיא כבר הייתה בפאניקה. היא ראתה את ההיסטריה נבנית סביב הצילומים, איך עוד רופא ועוד רופא מגיעים להסתכל עליהם. יש לי צמרמורת גם עכשיו".

רק ההמתנה לתשובה יכולה להרוג...

"אי־אפשר לתאר. איך מזה שבאתי רק כדי לוודא שאין לי זעזוע מוח, אני יושב פה על כיסא גלגלים וכל בית החולים בהיסטריה סביבי. נכנסת רופאה צעירה ואני רואה על הפנים שלה שהלוואי שזה היה זעזוע מוח. היא אומרת לי: 'אין לך זעזוע, יש לך גידול בראש. אנחנו צריכים לעשות עוד סריקות…' מאותו רגע כבר לא כל כך שמעתי את ההמשך. עשו לי מיד סריקות בכל הגוף, הגיע אונקולוג ואמר: 'יש לך גידול בריאות והוא התפשט לראש ולמקומות אחרים בגוף'".

כל זה קורה בתוך כמה זמן?

"שעות ספורות. ביום שישי, 13 בספטמבר 2013. המזל שלי – והיו לי הרבה מאוד מזלות לאורך הדרך – הוא שגיסי הוא חוקר סרטן ריאות בבית חולים בסנט־לואיס, אחד המתקדמים בעולם, והוא היה אצלנו בגלל החג. הוא הכיר מנתח מוביל בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה במנהטן, וזה הורה להעביר אותי מיד לשם. מילאו אותי בתרופות כדי להוריד את הנפיחות ולמנוע סיכוי לשבץ, ובשישי בערב כבר הייתי בבית החולים של קולומביה".

כל השעות האלה אתה בכלל מבין מה קורה לך?

"לא. בהתחלה צחקתי, נראה כאילו זה קורה למישהו אחר. אתה לא מבין את זה".

וכל זה בערב יום הכיפורים.

"אנחנו לגמרי חילונים, אבל חשוב לי שהילדים יישארו קשורים ליהדות, אז אנחנו משלימים להם את החינוך בחב"ד פעם בשבוע. בימי שישי הלכתי לדרשות שם, מאוד נהניתי לשמוע את הרב. באותו ערב שלחתי לו הודעת טקסט, אמרתי שלא אוכל להגיע לדרשה וביקשתי שישלח לי במייל, כי חשוב לי לקרוא אותה היום. הוא עסוק מאוד, יום כיפור זה הרי כמו הסופרבול שלו, אבל הוא ישר רצה לדעת למה אני לא בא, אז סיפרתי לו. זמן קצר לאחר מכן נכנס לחדר שלי אברך ואמר, רבי פלתיאל שלח אותי לקרוא איתך 'כל נדרי'. אשתי מיד התחילה לבכות. אמרתי לה: 'זה לא כומר, הוא לא בא להתפלל איתי לפני המוות'".

שלושה ימים לאחר מכן נכנס כפרי לניתוח של שבע שעות, שבמהלכו הוצא מראשו גידול בגודל של כדור גולף. "בתוך יומיים הלכתי הביתה, הרגשתי מצוין, יצאתי מבית החולים צועד על הרגליים", הוא נזכר. "הייתי במין אופוריה מוזרה כזו, של 'יהיה בסדר'. ידעתי שיש לי גידולים בכל הגוף ושהם לא הלכו לשום מקום בניתוח, אבל לא קלטתי את זה. עשרה ימים אחרי הניתוח הלכתי קצת ברחוב, יצאתי לרכוב על אופניים שעה וחצי. אמרתי, הנה, אני חוזר לעצמי. זה מה שהיה לי בראש, שאני חייב להיות פרו־אקטיבי, לא רק לחכות לרופאים, אלא כל הזמן לחפש מה אני יכול לעשות. הייתי בטוח שהתרופות עוזרות, אפילו בלי שום הוכחה. הספיק לי להאמין בזה כדי להרגיש יותר טוב. צילמתי את עצמי רוכב על אופניים ושלחתי את הווידיאו למנתח שלי. הוא כל כך התרגש, שהעלה אותו לאתר של בית החולים.

"אבל מהר מאוד חזרתי לאדמה, ידעתי שהמאבק רק מתחיל. התחלנו לתכנן את הכימותרפיה. ארבעה טיפולים, שמונה שעות, כל שלושה שבועות. זה קוקטייל כל כך חזק, שמזרימים אותו לגוף במשך עשר דקות ושוטפים במשך חצי שעה. ברגע שהחומר נכנס כבר מתחילים להוציא, זה עד כדי כך חזק. ואז מתחילים להרגיש לא טוב".

למשל?

"עייפות נוראית, בחילות. נותנים לך המון תרופות רק כדי שלא תרגיש כל כך רע מהכימו. יש לי ארגז שלם. זה מה שבאמת עושה אותך חולה. אמרתי לרופא: 'אני מרגיש רע, אבל אני לא מרגיש רע מהסרטן'. הוא אמר שיכול להיות שאף פעם לא ארגיש חולה מהסרטן, הטיפולים הם שגומרים אותך. בפעם הראשונה שיצאתי להליכה עם אשתי עצרתי אחרי חצי קילומטר. אני, שעושה שנים טריאתלון, לא יכולתי לעמוד על הרגליים יותר מחצי קילומטר. כל המשחק הוא להחזיר את הגוף למצב שבו הוא יהיה חזק מספיק כדי לחטוף שוב את הטיפול הזה אחרי כמה שבועות. זה מרוץ נגד הזמן ולרוב האנשים כמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. אנשים מבוגרים לא מגיעים אף פעם חזרה למצב מספיק חזק, אז צריך לדחות להם את הטיפול הבא ובינתיים הסרטן מתפשט. חתיכת מלכוד. אני הצלחתי לחזור לעצמי מהר ולהיות מוכן בזמן. הכושר הגופני שהייתי בו הציל אותי שוב ושוב. הבנתי את המשמעות וידעתי שאני חייב לחזור לפעילות. מצאתי תוכנית שבנויה להכניס לכושר גם בטטות כורסה".

במה עוד הכושר הגופני עוזר לך?

"אחת מתופעות הלוואי של התרופה שאני מקבל היום היא הצטברות נוזלים ברגליים, אבל גיליתי שאם אני רץ חצי שעה, זה נעלם. סיפרתי את זה לרופאים וזה היה חדש להם. צלצולים באוזניים, לעומת זאת, זו תופעת לוואי שלא נפסקת ואין לה תרופה. זה לתמיד. במהלך היום עוד אפשר להתמודד עם זה, אבל כשאני נכנס למיטה והכל שקט, אז המסיבה הגדולה מתחילה".

הקושי הגדול באמת של כפרי היה לראות איך כולם סביבו חיים איתו את המחלה. "אשתי והילדים, ההורים והאחיות, כולם בתוך זה", הוא אומר. "אני, בתת־מודע, יודע לפחות שאני עוזר לעצמי, אבל הם נקרעים גם כי הם לא יכולים לעזור וגם כי הם לא יכולים להראות לך כמה קשה להם. הם חיים את זה איתי כל דקה. לאשתי יש סרטי אימה שהיא ישנה לבד בלילה, וזה יכול לשגע, כל המחשבות המורבידיות האלה".

רגע שאקח לתמיד

מה שעזר לכפרי ולאשתו להתמודד לפחות עם תגובות הילדים הייתה העובדה המדהימה שבשום שלב הוא לא נראה ממש חולה. "נשרו לי כל השערות ברגליים. לא בראש, ברגליים. שנים אמרתי לאשתי שאני רוצה לגלח את הרגליים כי יותר קל לרכוב ככה על אופניים, והיא לא נתנה לי. אז הנה זה קרה. בראש נשר השיער רק באזור המאוד נקודתי של ההקרנות, אז זה דווקא הדליק את הילדים, הם חשבו שזה קולי. הם לפחות רואים שאבא נראה אותו דבר, גם זה בזכות המצב הפיזי שאיתו הגעתי למחלה הזו".

שנה אחרי שהחל לקחת תרופה שעשתה את העבודה ברוב חלקי הגוף, גילתה סריקת ה־MRI הקבועה כי בראשו של כפרי שוב מתחילים לגדול תאים סרטניים. "יש את הקטע הזה, שאתה יושב ומחכה שהרופא ייכנס עם התוצאות, אפשר להשתגע מההמתנה, אבל שוב, אחד מהמון מזלות שהיו לי עם כל הדבר הזה הוא שאני פה בניו־יורק. הצורה שבה מטפלים בך כאן, הארגון, הסדר, אני כבר לא מדבר על רמת בתי החולים, הציוד והתנאים, הכל עשוי קודם כל בשבילך. באחת מסדרות הבדיקות האלה גילו את הגידולים הקטנים החדשים. הרופא נכנס ושואל: 'איך אתה מרגיש?' אני אף פעם לא יודע מה לענות. תגיד לי אתה, איך אני אמור להרגיש, כי אני תמיד מרגיש טוב. אם לא הייתי הולך לרופא, לא הייתי יודע שאני חולה".

אז עכשיו הקרנות?

"כן, חזרנו הביתה ואמרנו לילדים שאבא צריך לעבור עוד טיפול בראש. הילד הקטן אמר: 'מה, הקרנות?' היינו בהלם. מעולם לא דיברנו על זה, לא הוצאנו לידם את המילה 'הקרנות' מהפה, אני לא יודע מאיפה הוא הביא את זה, אבל הנה. עשיתי סיבוב הקרנות לפני חצי שנה וזה היה מוצלח. יש עוד נקודות שגדלות, זה בשליטה, אבל בשלושת החודשים הקרובים אצטרך סיבוב נוסף. הקרנות לא עושות רע כמו כימו, ואומרים שאין להן השפעה על תפקוד המוח, אבל אני מרגיש שכן יש משהו".

למשל?

"פה ושם אני שוכח מילים, מה שלא קרה קודם. הרופאים אומרים שאני צריך לזכור שאני כבר בן 50, אבל אני מרגיש שזה מההקרנות".


יום רביעי, 12 באוגוסט, היום השני ל־Transrockies:

"ביום הראשון הרגשתי שאני לא יכול להמשיך, זה היה חוסר אונים. אני עושה את האולטרה־מרתון הזה, כי אני רוצה להראות לחולים אחרים ששילוב פעילות ספורטיבית בתהליך ההחלמה יכול לעזור להם. אני מרגיש שליחות, אני לא רוצה להישבר, אני רוצה סיפור הצלחה. לא בשביל היהירות שלי, אלא כי יש אנשים שנאבקים רק כדי לקום מהמיטה בבוקר ואני לא יכול לאכזב אותם. ספורט הוא מטאפורה לחיים, אתה מקבל מכות כל הזמן וחייב לקום בכל פעם. בכל זאת, אחרי היום הראשון הייתי מודאג מאוד, גם כי היום השני היה הקשה ביותר בכל האירוע. הטענתי את עצמי במים ואלקטרוליטים כל הלילה וקיוויתי לטוב. התחלנו לטפס ואני מרגיש חזק. הנוף לא ייאמן. אחרי שעתיים הייתי בפסגה, איזו תחושה מדהימה. התחלתי לרוץ במורד לצד השני של ההר האחר, חזק עד קו הסיום. מאוחר יותר, אחרי ארוחת הערב במחנה, המארגנים ביקשו ממני לספר לשאר המשתתפים למה בדיוק אני שם. עמדתי מול 600 איש וסיפרתי להם מה עבר עליי בשנתיים האחרונות. זה היה כל כך מרגש. זה רגע שאקח איתי לתמיד".

זמן עם המשפחה

כשכפרי הבין שהוא תקוע עם המחלה להרבה מאוד זמן, קרה לו מה שבדרך כלל קורה במקרים כאלה. הוא קיבל פרספקטיבה. "זו קלישאה, אבל באמת שהכל נהיה מאוד ברור. עד אז הייתי מאוד בתוך הקריירה, זה שלט לי בחיים. עכשיו אני מבין מה זה זמן עם המשפחה".

בדרך כלל אומרים שגם מתקרבים לדת.

"אני לא חושב שהתקרבתי לדת, אבל התקרבתי לרב. הוא אמר לי שביהדות נהוג להוסיף שם חיובי לשמו של אדם חולה ו'יריב' מראש זה לא ממש שיא החיוביות. הוא הציע את השם 'אברהם', שזה שמו של סבא שלי. לא התלהבתי מ'אברהם', אז התפשרנו על 'דוליו', שהיה הכינוי של סבא. עכשיו כמעט כולם כבר קוראים לי 'דוליו'".

מה עוד?

"שיניתי את התזונה לגמרי, התחלתי לאכול הכי טבעי ובסיסי. לא שתיתי קפה שנה וחצי וזה הורג אותי, אני מת על קפה. אבל בעיקר גיליתי עולם חדש לגמרי. אתה פתאום פוגש כל כך הרבה אנשים שהסרטן נגע בהם. יש לנו חיבור שאין לאחרים. מועדון שאף אחד לא רוצה להיות שייך אליו. זה גם שינה בי משהו מאוד בסיסי. הרי לכולנו יש דעות קדומות על מי שלא נראים כמונו, אבל היום אני לא רואה יותר צבע או דת, אני רואה רק את הבן אדם. הסרטן הוא עיוור צבעים, הוא שונא את כולם באותה מידה".

דבר נוסף שהתעורר בו הוא הצורך לעזור לאחרים. "במרוץ החיים הזה שלנו, בטח פה באמריקה, אתה כל כך מרוכז בעצמך, אתה לא מבין שאתה אמור לתת יד לאחרים. האמריקאים מאוד אוהבים לתרום לצדקה, הם פותחים את הכיס בנדיבות, אבל האמת שלכתוב צ'ק זה די קל. רציתי לעשות משהו אחר. הרופאים כל הזמן אמרו לי שאני מקרה מדהים, כי הכושר הגופני שהייתי בו הוא שעוזר לי להתמודד ככה עם סרטן מאוד קשה במצב מתקדם. בהתחלה הלכתי לכל מיני קבוצות תמיכה, ולא התאים לי לשבת במעגל ולדבר על איך שאני מרגיש לפי הוראה. אבל כשאתה הולך עם חולה אחר בחוץ, אז מדברים על כל מיני דברים, בקצב שלנו, מתי שבא לנו. החלטתי להקים עמותה שזה יהיה התפקיד שלה, לתמוך בחולים דרך פעילות ספורטיבית".

למיזם שלו קוראים "Supportersize", שילוב של supportו־exercise, והוא מנסה להוציא מהבית אנשים חולים לפעילות גופנית שלא תלויה בכסף. "מאוד קשה לגרום לאנשים חולים לעשות ספורט", הוא אומר. "חלקם מאוד חלשים פיזית וחלקם בדיכאון קשה. ואני לא איזה סופרמן, יש לי מספיק רגעי שבירה משלי".

מה אתה עושה כשזה קורה?

"למדתי טכניקות שעוזרות לי להישאר ברגע. אני לומד לחשוב רק על מה שקורה בשנייה הזו. עכשיו אני רק יושב פה ומדבר איתך. זה כמו ללמוד שפה חדשה. בכל פעם שהמחשבות עפות, אני נושם נשימות עמוקות וחוזר להיות ברגע. אה, ואני אף פעם לא הולך לחפש תשובות באינטרנט".

אתה חושב על המוות?

"בטח. מעולם לא חשבתי עליו לפני, אבל עכשיו בוודאי. עם הזמן הבנתי שאני בר מזל. אדם שיוצא מפה עכשיו ונהרג בכביש במנהטן לא חי את החיים כאילו כל רגע יכול להיות האחרון, הוא עדיין בסדרי העדיפויות הקלוקלים שלו. אנחנו לא מבינים שהזמן שאול. אמרתי לאשתי: 'יש לנו הזדמנות לחיות 50 שנה של חיים מלאי משמעות אמיתית'. מהיום הראשון אמרתי לרופאים שאני לא רוצה לשמוע כמה זמן הם חושבים שיש לי. לא מעניינות אותי סטטיסטיקות. אני כותב את הסיפור שלי".




© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.