הקטגור

מאיר ויזלטיר מוציא מחדש שירים שפירסם בתחילת שנות ה-80. כבר אז הוא ידע שהמצב לא משהו, ומאז רק נהיה פה רע יותר. הציונות חולה, המלחמות מיותרות, תל אביב גוססת, ו"מבחינת הגובה האינטלקטואלי, לימור לבנת נמוכה מעשב"

שרת התרבות, לימור לבנת, הייתה סטודנטית בחוג לספרות עברית, אבל לא סיימה את התואר. היא כנראה החמיצה את השיעור על מאיר ויזלטיר. מתישהו בשנות ה-80 שלח עיתון מקומי את המשורר, ביחד עם העיתונאית אורנה קדוש, לסקר את ועידת הליכוד בגני התערוכה, כדי שיתרום את הזווית הפואטית שלו לאירוע. לבנת הנמרצת הייתה אז עוזרת של אריאל שרון והאחראית על הארגון. היא סירבה לאפשר לויזלטיר להיכנס, בתואנה שאין לו תעודת עיתונאי. "היא ממש התנגדה נחרצות", משחזר ויזלטיר, והוסיפה: 'למה שייכנס? הוא בלאו הכי יכתוב עלינו רעות'. היא התעקשה, ואני נשארתי בחוץ".
 
האמנים רוצים שכולם יאהבו אותם // צילום: יונתן בלום. ע. צלם: נעמה פורת
 
אותה תקרית, שסימנה עתיד שחור משחור, דווקא מצחיקה את ויזלטיר מחדש. עוינות פוליטית וסתימת פיות מפיחות בו רוח חיים. "מרבית קהילת התרבות בארץ רופסת", הוא אומר, "האמנים רוצים שכולם יאהבו אותם. כי בישראל יש אווירת צ'פחות, 'אתה מהחבר'ה'. אבל אהבה כלפי אמן היא לא שמישהו יעבור וייתן לך צ'פחה ויגיד 'איזה מותק אתה'. יש את המשפט הישראלי הזה, 'תלך לסרט ההוא, נורא תאהב אותו'. לאהוב? תספר לי עליו משהו מעניין! 'אהבה' היא לא אפשרות עבור אמן, ולמזלי, בתחום שלי קל להימנע ממנה. אני גם די נהנה מהמצב, כי אין לי שום עניין שמישהו ייתן לי צ'פחה. ממילא יצא לי, בלי להתאמץ, שם של אדם מתנשא וקר. כנראה בגלל שאני לא נראה מפה. היה פעם נהג אוטובוס שפנה אליי בהולנדית ואמר: 'כשאני רואה הולנדי, אני מזהה אותו'".
 
הוא צחק גם כשרצחו אותו, לפני שנתיים בערך, בסיפור קצר של יובל יבנה מקבוצת 'כתובת' הירושלמית. "באמת יש משהו מעצבן בפרצוף שלו, מין קו כזה של זלזול בזוויות השפתיים", כתב יבנה לפני שתיאר את הלינץ', אבל ויזלטיר המשיך לחייך, רגיל לאנטגוניזם, ליראת הכבוד שמעוררת דמותו, רוסי גבוה כזה, עם כרבולת לבנה שנושקת לשמיים וקול שמכריז את עצמו מעבר לפינה. ככה נראה משורר. תעצמו את העיניים חזק ותיזכרו בדמות, באייקון של משורר עברי שחי איתנו היום. לצד הזקן ההפוך של זך תמצאו את הבלורית של ויזלטיר - אפילו אם לא קראתם מילה שכתב.
 
ובכל זאת, אחרי כל הרציחות והשנים, דבר אחד ממשיך להוציא אותו מדעתו. עיריית תל-אביב. פרנסי התרבות שלה, אלה שנוהגים להלעיט בכפית גרבר 'תרבות' ממותקת ומיוחצנת לתושבים, מגלגלים גלובוסים-קיטש של הבורסה בשדרות רוטשילד. באחת ההתפרצויות האלה תלו בחוצות דיוקן של ויזלטיר, לצד ציטוט משירו. "זו זוועה! זה לא שפוי בעיניי!", הוא מעלה עוד אוקטבה. "נניח שזו כוונה טובה, להציג שירה בחוצות העיר. נניח. אז לוקחים צייר גרוע, ועושים איזה מין איור שלי, שהוא גם לא דומה, ומעל לכל זה שמים את המילים של 'יש לי סימפטיה', שיר שחצי מהאנשים יודעים בעל-פה. למה דווקא את זה? עוד פעם 'יש לי סימפטיה'?למה?!".
 

אתה לא שמח לפחות לקבל חשיפה?

"אבל השיר שלי לא נועד לכך. הרי כל דבר יכול לשמש שלא כדרכו. אתה יכול לקחת כיסא, חפץ שיושבים עליו - ולפתוח איתו ראש של מישהו. הנה, זה עובד! אבל הוא לא נועד לזה".
 

אם תרצו, קיבלתם ויזלטיר בתמצית. משורר ואיש רוח, עוד מעט בן 70, שרוצה שישמעו אותו, אפילו נהנה מתשומת הלב - אבל נזהר מסימפטיה כמו מאש, מהרגע בו הכל הופך נוח מדי, מוכר מדי, המוני, בנאלי. "משוררים אינם יודעים לשחות. הם חוששים מפני מהילת המילים במים", כתב בשיר 'שחייה וטביעה'. לכן מיעט לכתוב בשנים האחרונות. פירסם רק ספר אחד ('מרודים וסונטות') מתחילת העשור. בגלל המקום המהול, הנוח. "לרוב המשוררים יש אזור נוחות צר שהם נוטים לשקוע בו, ואני לא רוצה להיות כמותם", הוא אומר. "עמיחי, למשל, הוא דוגמה מובהקת. הוא כתב המון דוגמאות של אותו שיר, וכבר לא היה בהם צורך. אותי זה משעמם. כשאני תופס את עצמי עושה את זה, ההרגשה נוראה". פיצוי לשתיקתו מגיע עכשיו עם הוצאת 'ארבעים' (הקיבוץ המאוחד) - ספר שאוגד את 'מכתבים ושירים אחרים' ואת 'אי יווני' שנדפסו אי-אז בשנות ה-80, לא ראו אור בשנית, ולמעשה נותרו בלתי מוכרים לקוראים צעירים. אבל הסיבה להוצאה המחודשת, מסביר ויזלטיר, איננה רק פרקטית. כל השירים בספר נכתבו בין 1980-1985, כשחצה את גיל 40, ולדבריו, הגיע אל צומת חייו: אמו וחברתו הקרובה יונה וולך נפטרו, מלחמת לבנון הותירה בו צלקות, הוא נסע לראשונה לארה"ב, וגם החליף את העט במקלדת. כל אלה מוצאים ביטויים בשירים, מהיפים ביותר שכתב, חלקם נושאים אופי אוטוביוגרפי.
 
את הרושם המיידי עושה הפרק הפוליטי 'בעד ונגד', שירים שנדפסו בזמן אמת גם באנתולוגיות וכתגובות מיידיות בעיתונות. "אני לא קורא להם 'שירי מחאה'. אלה שירים עם חומרי מציאות. לפעמים, מציאות פוליטית". 'המשך יבוא', אולי שירו הפוליטי המפורסם ביותר, נכתב עוד בימי מבצע ליטני: "המלחמה היא המשכה של המדיניות, ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון: על כן אך טבעי שמדינה תערוך מלחמה בלבנון". "ואכן, ההמשך בא", הוא מחייך במרירות. "לא ידעתי עד כמה השם הזה גאוני. עוד מלחמה ועוד מלחמה".
 

והיום, כשאתה מפרסם מחדש את שירי 'בעד ונגד', יש לך מין חיוך של 'אמרתי לכם'?

"לא, לא, לא! אחרי מלחמת יום כיפור כתבתי, 'אין לי מילה לומר על הקברים, אחרי שכבר נכרו ונחתמו'. מעולם לא התיימרתי להיות נביא, ואני לא מוצא דבר פרט לתסכול עמוק. מאז 48', כל מטר נוסף שנלקח מהפלסטינים הוא גזל. גזל נטו. גבולות 67' הם המקסימום. אין מה לחלום על יותר מזה, אם אתה לא אדם הוזה שחולם על מלכות דוד, שספק אם בכלל הייתה. אבל יש כאן חברה שמקדשת מלחמות, שאיננה רוצה תרבות משל עצמה. חברה אידיוטית, שחושבת שתרבות זה הוליווד, או תרבות זה הודו. במקום נורמלי, תרבות היא מה שאנחנו חושבים ועושים. זו תפיסה זרה לגמרי לחברה הישראלית".
 

אבל ישראל היא לא מקום נורמלי. היא מצויה במצב מלחמה.

"אלה צידוקים. 'המצב' הוא 'המצב'. וגם אם יש לך את כל התירוצים למה אתה מבוסס בביצה ושוקע - אתה עדיין שוקע. התוצאות המוחשיות של הציונות הן יצירת חברה שמצבה התרבותי הוא חולה. פתולוגי. הדבר הזה נובע מהיות המדינה אידיאולוגית. בניגוד למדינות אחרות, בהן יש אוכלוסייה, ובהדרגה נוצרות אי-אילו אידיאולוגיות – כאן יש אידיאולוגיה שהקימה לעצמה מדינה. בתחילת הדרך, הציונות הייתה מכשיר טבעי. אבל זה הגיע למצב בו ישראל מסרבת להיות מדינת תושביה, עוד לפני 'כל אזרחיה'. ישראל היא מדינה שמעניין אותה מצבם של יהודים במרכז אפריקה או סל קליטה בלא חשוב איפה, אבל אם כבר הגעת לכאן, שק לנו בתחת – אתה לא מעניין אותנו יותר. יש לך זכות לשרת בצה"ל, ולא יותר מזה".
 

אז פג תוקפה של הציונות?

"אני צועק את זה מזמן, וזה לא מיוחד לנו. אידיאולוגיות גדולות התפרקו בתום המעבר, עניין של שלוש-ארבע שנים. אחר כך הן הופכות לאסון. רוסיה הקומוניסטית התחילה עם רוח של מהפכה והתחדשות, ואחר כך הקומוניזם נעשה אסון. הציונות היא לא מפלצת, אבל אני לא מוצא בה יותר חפץ. ודבר שאין בו חפץ, תופס הרבה מקום ומתחיל להזיק. אם יש לך ארון ענק שאתה לא עושה בו שימוש, הוא מתחיל לחנוק את הבית ולא מאפשר לשים דברים אחרים. הוא תקלה. למרות שכשלעצמו, הוא היה פעם ארון מועיל. עצם העובדה שיש לישראל אידיאולוגיה רשמית בה היא מחייבת את אזרחיה היא אסון. הרי אם תעז להגיד 'אני מצפצף על הציונות' – לא תקבל משרה ממשלתית".
 

ולְמה שרת התרבות מתכוונת כשהיא מדברת על 'יצירה ציונית'?

"נו באמת, עד עכשיו השאלות היו ראויות. אתה שואל אותי על לימור לבנת? מבחינת הגובה האינטלקטואלי שלה, היא נמוכה מעשב".
 
ויזלטיר מצדד בחרם האמנים על אריאל. "פיזית לא הייתי מופיע שם. לא מוכן להגיע אל המתנחלים כציבור. כבודדים, אין לי בעיה לפגוש אותם, שיבואו לכאן". אבל לא תמצאו את שמו מתנוסס בראש הרשימה. הפעילות הפוליטית הציבורית שלו כבר כמעט לא קיימת. לא הולך להפגנות ולא חותם על עצומות זה שנים. "כי לכל הדברים יש בעיקר תפקיד אחד - לתת הרגשה טובה, 'אנחנו בסדר, חתמנו על הדבר הנכון'. לא, אני לא בסדר! ואני לא רוצה את ההרגשה הזו! אני לא רוצה להרגיש שייך ל'אנשים הטובים'".
 

היית מהמתנגדים הבודדים להמשך הכיבוש כבר עם תחילתו. איפה היו חבריך ל'שמאל'? למה לא קמה אז קריאה גדולה להפסקת הכיבוש, לפני ההתנחלויות ולפני שנסתבך עד צוואר?

"יש לזה סיבה עיקרית. לא במקרה יש בעשרת הדברות את 'לא תחמוד'. אנשים חמדו! זו הייתה ההזדמנות. אנשים חמדו הכל - לא רק את השטחים, את כוח העבודה, כוח בכלל. ומאז התגבשו במדינה שני כוחות פוליטיים: 'הימין' זה אלה שרוצים לקחת הכל או הרבה, ו'השמאל' זה אלה שאומרים 'ניקח מה שאפשר'. וזה לא עניין חדש: הראשונים היו הקיבוצים, שלקחו את אדמות הכפרים השכנים".
 

זו בעצם טענה עכשווית של המתנחלים.

"כדי לחשוב רעות על הקיבוצים, אני לא צריך את המתנחלים. וכששקרנים מעמידים פני אנשים עם אמיתות, זה לא עוזר. בגיל צעיר הייתי שנה אחת בקיבוץ, גן עדן עבור ילד, אבל כבר אז הבנתי שהוא מפעל אבוד. כמו הדת. הבנתי שהקיבוץ לא יכול להשתלב בחיים האמיתיים, וגם לא צריך לעזור לו בהזרמת כספים. כשלימדתי בקיבוץ רוחמה, בשנת 67', הוויכוח הבוער היה אם לאפשר לילדים להיכנס עם נעלי אילת לחדר האוכל. ובאותה שעה טיילתי בארץ וראיתי בה אזורים של שממה מוחלטת. יישובי הפריפריה המוזנחים, אליהם השליכו אנשים שהיו אמורים או לברוח משם או להתנוון. הבנתי שהרוחניות הקיבוצית הולכת על פריילוף. שזה שקר אחד גדול".
 
גם הספרות הישראלית נראתה לו אז כמו בלוף. "הפרוזה של שנות ה-50 הוציאה אותי מדעתי בחוסר הרלוונטיות שלה לגבי מה שקורה בארץ", הוא אומר. "כל סופרי דור הפלמ"ח האלה, עוד ספר של שמיר ועוד ספר של מגד. זה נראה כמו פרובינציה מסריחה. גם השירה. כל המודרניזם של זך ועמיחי היה בעצם מין מודרניזם על תנאי, עם גבולות מאוד ברורים, עמידה בורגנית נינוחה מול העולם. סקס – לא. פוליטיקה – לא. ואלה היו חומרי החיים הכי חמים שרציתי להתעסק בהם! לא, אנחנו נקרא עוד ספר של קאמי, ונכתוב משהו שנשמע מספיק צרפתי. אז ברחתי ללונדון, ושם הבנתי עד כמה אני מאוהב בעברית".
עם חזרתו המהירה הפך לצלע מרכזית בבוהמה התל-אביבית, חלק משלישיית גיבורי פופ של שנות ה-60, חבריו הטובים שאינם עוד איתנו, יאיר הורביץ ויונה וולך. אחוות יתומים. "אבא שלי נפל במלחמה אחת, אבא של יונה נפל במלחמה מקומית, אבא של יאיר מת ממחלה. היינו בני דור שלם של הרבה ילדים בלי אבות או אמהות, שלא לדבר על סבים".
 
ויזלטיר מורגל ביתמות. קטסטרופה היא עבורו מצב טבעי. נולד אל תוך הפורענות הגדולה - מוסקבה 1941. אביו היה בחזית ונהרג, אמו הושמה בכלא כשהיה בן חמש. עד גיל 15 גדל עם אחותו וגיסו. שבו לפולין כדי לגלות שכל בני המשפחה הושמדו. הגיס חזר לזכרם בתשובה. על הילד מאיר זה לא עשה רושם. נותר חילוני, ספקן, שימש דוגמה רעה לילדים האחרים. ב-49' עלה לישראל. "בין 48' ו-53' הוחלפה כאן האוכלוסייה. רוב האנשים שהגיעו לא ידעו איפה הם בכלל. היו המומים מעצם ההוויה. אז כבר בתור ילד הבנתי שהמבוגרים לא יודעים איפה הם חיים. אל תשאל אותם דבר, כי אין להם תשובות. הם לא יודעים כלום".
 
גם אמו, שחזרה אליו מן הכלא, הלכה לאיבוד בישראל. "היו לה רגשי אשמה כלפיי, שהיא לא יכלה לגדל אותי. הפכתי אדון לעצמי". היא נפטרה ב-1980, השנה בה נפתח 'ארבעים'. "שנינו ניצלנו הרבה פעמים בחיים", הוא כותב לה בשיר 'פיך מלא צמר גפן'. כל אחד לחוד, איש למנוסותיו. אילו היו עולמות אחרים בנמצא, לא היה יום פגישתנו רחוק במיוחד. כי שיערי כבר מבליח פלדה כמו שלך ודמיוני לאביך מתבהר והולך".
 
מאז הספיק ויזלטיר להפוך לסבא, להתאושש מאירוע מוחי ולהפסיק לעשן. דבר אחד בכל זאת לא השתנה – הוא עדיין לוחם אמיץ בצבא תל-אביב. בתקופה שבה נכתבו שירי 'ארבעים' קיים ויזלטיר ראיון עם ירון לונדון, שהפך אותו לבנימין זאב הרצל של 'מדינת תל-אביב'. "אני אפילו לא זוכר מה הוא שאל, ועניתי: 'כשהטנקים של האויב יגיעו לגדות הירקון, רק אז אהיה מוכן להילחם'". גם היום הוא מאמין במשפט הזה, שהרגיז אז לא מעט אנשים. לצד אלתרמן ואבידן, ויזלטיר הוא המשורר המזוהה ביותר עם העיר העברית הראשונה. אדם שזוכר את העיר על פי בתי הקפה שלה, בעיר שהופכת למגדלי סלאמז של בטון יוקרתי וזכוכית נובוריש.
 
"העיר תל-אביב היא דבר היסטורי", הוא אומר. "במקומה יש היום עיר שנקראת 'גושדן' (במלעיל), שכוללת את רמת גן וגבעתיים וכו'.והיא מתנהגת כמו 'גושדן'. אין לה סנטימנט לתל אביב, שמה שנותר ממנה הוא כמה שאריות של העיר הישנה.
 

אותה 'מדינת תל-אביב' עליה דיברתי היא לא העיר, אלא הרוח של האוכלוסייה. רוח של עיר מקלט חופשית שאנשים מבקשים להגיע אליה. קרנבל הדירות של גינדי בהיכל התרבות - אלה פני האליטה התל-אביבית החדשה?

"היום אין פה תרבות, אלא סירוב לתרבות. ואין אליטה גרועה יותר מהאליטה הישראלית. לחלק גדול מהאליטה אין שום עניין בתרבות ישראלית. פה ושם יש מישהו בעל יכולת שקונה תמונות או פסלים, כי זה דבר שאתה יכול לשים בסלון או במשרד שלך. אפילו המוסדות שקיימים מטעם המדינה, כביכול לתמיכה בתרבות, עסוקים כל הזמן במציאת דרכים איך לשלם פחות".
 

גם ענף המו"לות מיישר קו. אני מניח שאתה לא מת על המבצעים בחנויות הספרים.

"כמות מביאה לאיכות עד לגבול מסוים. אתה יכול לאכול כדי לבנות את הגוף והשרירים, אבל אחר כך אתה נעשה אוביס. כשאדם נכנס לחנות בכוונה לקנות ספר, ויוצא עם ארבעה אחרים - ברוב המקרים הוא לא יספיק לקרוא אפילו את הספר שהוא רצה. התופעה הזו פוגעת במיוחד בשירה, כי ספרי שירה בדרך כלל לא נכללים במבצעים. אז מה פתאום שהקורא הצעיר, הלא-מכיר, ה'חלש', יקנה ספר כזה קטן של 150 עמודים במחיר 82 שקל? הוא יאמר לעצמו, הרי באותו מחיר אני יכול לקנות ארבעה ספרים כבדים כאלה, שבדרך כלל גם מעוצבים יותר יפה. השירה היא הנפגעת הראשונה מתופעת האוביס".
 

והיא תשרוד?

"כן. כי היא תמיד שורדת. היא עוברת שינויים גדולים, אבל במהותה, היא נותרת אותו דבר. השירה היא מין חיה שבכל דור מחפשת איפה היא תסתדר. איפה יש אוכל. איפה יש אגוזים. איפה היא יכולה לשבת בלי שיציקו לה יותר מדי. כמו היהודי בגלות. היא תשרוד, ואני בהחלט מרגיש אחד מאלה שממשיכים אותה. עם תחושת שייכות חזקה למסורת עתיקה, בינלאומית, שמתגלגלת משפה לשפה, מתרבות לתרבות, מעידן לעידן.
 

"יש לי ספר שנקרא 'דבר אופטימי, עשיית שירים'. גם כשהאדם שכב בשוחה במלחמת העולם הראשונה, וידע שהוא מחר עומד למות, הוא שר. הוא שר, כי האדם שר. כי הנפש חייבת לפעום. כי הוא חייב לשיר".



© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.