הנשכחים

פעם הם היו מרכזי חיים שוקקים של ישראל הישנה: בניין המשטרה הבריטית, בסיס הגדנ"ע המיתולוגי, תחנת הרכבת הטורקית. היום הם מבנים נטושים, מתפוררים, מטים לנפול. מסע עצוב בין האתרים שנבחרו לשימור - אבל המדינה לא עושה דבר כדי להחזיר להם את כבודם האבוד

 

גיא ליברמן

על תל נסתר מעיני אדם, בקרבת קיבוץ כפר-בלום, מקום שאליו ניתן להגיע אך ורק ברגל, ניצבים ארבעה שלדי בתים מפויחים. גגותיהם חסרים ועשבים גבוהים מונעים כל גישה לפתחיהם. זר שייקלע למקום, שבו פעלו בריכות הדגים הראשונות בארץ ישראל, ודאי יופתע לשמוע כי בשנת 2001 הוחלט שהמתחם יוגדר אתר היסטורי לשימור.

 מי שמחפש דוגמה נגישה יותר ליחס של הגופים הציבוריים להיסטוריה שלנו, מוזמן לרחוב עמק רפאים בירושלים. שם, מאחורי גדר גבוהה, ניצבת תחנת הרכבת הטורקית, אתר לאומי שנבזז ונשרף כבר כמה פעמים. במצב גרוע עוד יותר נמצא מתחם שנלר הנטוש בנצרת, שבעבר היה בית יתומים. שלושת מבני האבן היפהפיים, שנבנו לפני יותר מ80- שנה, מצויים בסכנת קריסה תמידית, הן בשל פגעי הזמן והן בשל מעשי ונדליזם, שהביאו את הרשויות לאטום את פתחיהם בבטון גס.

 שלוש הפינות הנשכחות הללו הן רק חלק קטן מרשימה ארוכה של אתרי מורשת לשימור, פיסות היסטוריה שהולכות ונעלמות. במצב מתוקן היינו אמורים לשטוף את העיניים בשלל אתרים, שיכלו לספר את סיפור הארץ טוב יותר מכל ספר היסטוריה. למרבה האבסורד, כל המקומות האלה נמצאים על אדמות ששייכות למדינה ומנוהלות על ידי מינהל מקרקעי ישראל. מסע עצוב לאורך הארץ ולרוחבה חושף שלל חורבות מטות לנפול, מוזנחות, נתונות לפגעי הזמן והאדם. אם המדינה לא טורחת לשמר את עברה ומחביאה אותו מאחורי גדרות שמסתירות את ההזנחה, איש לא יעשה זאת.

 רגע לפני שהמקומות האלה נמחים מעל פני האדמה - שהרי גם הטובים והלוחמנים מבין אלה שבאמת אכפת להם לא ינצחו את אטימות הלב של השלטון או הרצון בנדל"ן מניב כספים, הנה הם לפניכם. המקומות שפעם היו ראשיתה של המדינה, אבני דרך בעברה, והיום הם מבנים מטים לנפול, עדות אילמת למה שהיינו ולמה שאנחנו עכשיו.

 

תחנת הרכבת בירושלים: שמונה שנים של הבטחות

 

 "עד לפני חודשיים הייתי יכול להסתובב בבטחה בקומה השנייה. עכשיו זה בלתי אפשרי, הכל עומד להתמוטט", מספר בכעס מהול בעצב איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, בזמן שהוא בוחן את קורות העץ המפוחמות שמרכיבות את מה שנשאר מרצפת הקומה השנייה של תחנת הרכבת הישנה בירושלים.

 התחנה, שנחנכה ב,1892- היא בין מבני הציבור הבודדים שנבנו בירושלים בתקופת הטורקים. מדובר במבנה ארוך ומרשים בעל קשתות מוגבהות וגג רעפים מתוכנן היטב במרכז המבנה. כבר עשור שהמקום נטוש, לאחר שרכבת ישראל הפסיקה את השימוש בו. כבר ב1987- הוכרז מבנה התחנה אתר לאומי שמיועד לשימור מחמיר, אלא שהמקום הולך ונגמר. בשנתיים האחרונות בלבד פרצו בו שלוש שריפות, מה שמעלה את חמתם של תושבי האזור ופעילי שימור כשוויקי. את הרשויות הנוגעות לעניין - מינהל מקרקעי ישראל ורכבת ישראל, שבבעלותם המתחם, ואת עיריית ירושלים - זה כנראה מעניין קצת פחות.

 בסיכום דיון שערכה עיריית ירושלים ב2002- כתב מהנדס העיר אז, אורי שטרית: "ההמלצות לשימור מקובלות על המערכת העירונית. ישנה חשיבות ליצירת סביבת זיכרון באזור תחנת הרכבת על ידי הכנסת תכנים אשר יהפכו את המתחם למשמעותי ופעיל יותר. הרעיון להקמת מרכז מבקרים ומסעדה מקובל."

  שלוש שנים אחר כך כתב ראש העירייה לשעבר אורי לופוליאנסקי: "בימים אלה שוקד מהנדס העיר בשיתוף עם הרשות לפיתוח ירושלים על הכנת תוכנית חדשה לכל מתחם הרכבת."

  ועדיין, במבנה הרכבת דבר לא השתנה. "בחודשים הקרובים עומד לצאת מכרז למציאת מתכנן לנושא השימור של התחנה," מבטיחה סמנכ"לית החברה לפיתוח ירושלים, ענת צור. שוויקי אומר כי אותה תשובה בדיוק קיבל לפני חצי שנה: "הרי בסופו של דבר ישחזרו וישמרו את המקום, כי זה אתר לאומי, וזה יעלה מיליוני שקלים. לא חבל על הכסף הזה שנשפך לחינם"?

  מרכבת ישראל נמסר בתגובה: "רכבת ישראל ועיריית ירושלים מקדמות פרויקט לפיתוח המתחם למטרות מסחר ותרבות, ובחודשים הקרובים צפוי להתפרסם מכרז בנושא. הזוכה יקבל על אחריותו גם את שיקום, שימור ושיפוץ המתחם. לאחרונה הוצב במתחם שומר מטעם רכבת ישראל כדי למנוע מעשי ונדליזם".

 

מחנה הגדנ"ע בנגב: מפלצת לא שייכת

 

 גם 20 שנה אחרי שנסגר מחנה הגדנ"ע הראשון בנגב, לא צריך להתאמץ כדי לדמיין את בני הנוער שהגיעו לאבק המדבר לספוג קצת אווירה צה"לית. מבני המגורים הטוריים, בעלי גגות האזבסט והטפטפות המאולתרות, שעדיין עומדים על תלם, ממחישים היטב את התנאים המינימליים והמאבק הנצחי של באי המקום בטמפרטורות הגבוהות. בריכת המים שנבנתה על גבעה נמוכה נשמרה באופן כמעט מושלם, ועל ההרים הסובבים את המחנה עדיין ניתן לזהות כתובות מאבנים מולבנות שיצרו בני הנוער. לצד המחנה נמצאת באר המים הישנה שסיפקה בעבר מים לאילת.

 "כל בני ה70-60- זוכרים את המקום הזה מילדותם," אומר עמירם שור, שהיה בעבר בסגל המחנה והיום חבר בעמותה שמבקשת לשמור על צביונו ההיסטורי. "זה היה חלק מההתבגרות של נערי ישראל. הם הגיעו לכאן לשבוע, לבשו מדים והרגישו משהו מהחוויה של צה"ל. צריך לשמר את המקום הזה ולהביא לכאן נוער ישראלי ואמריקאי, ואולי - אם זה יתרום לשלום - גם את השכנים שלנו. אסור לוותר על ההיסטוריה שלנו בקלות."

  היום זוממים להקים במחנה הנטוש מיזם גולף תיירותי רחב היקף, שעלול להעלים לעד את פיסת ההיסטוריה הגדנ"עית שנבנתה בשנת .1950 במינהל מקרקעי ישראל, שירש את הקרקע מצה"ל, נתנו בעבר הסכמה עקרונית להקצאת הקרקע בהליך של פטור ממכרז, אלא שהחלטה רשמית לא התקבלה אף פעם.

 ראש המועצה האזורית אילות, אודי גת, מבטיח כי בכל תוכנית שלא תהיה יזכה המקום לשימור מכובד. "הסיבה שהמחנה הזה עדיין קיים היא בזכותי," הוא טוען. "בעבר חיל ההנדסה כמעט פירק את המקום, כי המינהל דרש לשווק את הקרקע רק כשהיא נקייה. אני עצרתי הכל."

  זה לא מרגיע את המועצה לשימור אתרים. "התכנון הוא להשאיר רק את הבאר ושלט, שפה היה מחנה גדנ"ע, ולהקים מגרש גולף מדברי," טוען עופר יוגב, מנהל מרחב באר-שבע ודרום במועצה, שכמתבגר עבר במחנה בעצמו. "זו תהיה מעין מפלצת שלא שייכת למנגינה של המקום."

 

תחנת המשטרה ליד גדרה: כמו סרט אימה

 

 מבנה משטרת קטרה בן שתי הקומות, צמוד לגדרה, מזכיר סט תפאורה לסרט אימה זול. המבנה  רחב הידיים שבו עשרות חדרים עומד מיותם, כשחצרו מלאה שברי זכוכיות וקרשים. פה ושם מונחת דלת מנופצת, ובתוך החדרים שוררים זוהמה והרס.

 המבנה הוא אחד מ55- משטרות טיגרט (על שם המהנדס הבריטי סר צ'רלס טיגרט) שבנו הבריטים בישראל בחופזה בין השנים ,1943-1938 על מנת להעצים את תחושת הביטחון בארץ. במבצע צבאי לכל דבר נבנו בנקודות גבוהות או לצד דרכים ראשיות מבנים, בהם משטרת לטרון, מרכז המבקרים של המשטרה בנהלל, מוזיאון חטיבת גבעתי במצודת יואב ועוד. בעוד מבנים רבים נשמרו, מבנה משטרת קטרה ננטש לפני עשר שנים. לפני כן שימש מתחם אימונים ליחידות מיוחדות ותחנת מעבר לעולים מאתיופיה.

 "חשוב לשמור על המקום הזה, מפני שזה חלק מהסיפור ההיסטורי בארץ הזו," אומרת טל בן נון, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים. "משטרות אלה נבנו במיוחד במקומות אסטרטגיים נראים לעין. הרס של מבנה כזה ישנה את הנוף שבו גדלנו. המינהל, שמחזיק בקרקע, הודיע שהוא לא יממן את התוכנית לשימור, שיזמנו יחד עם גדרה, ובלי מימון לתוכנית פיתוח, שום דבר לא יזוז. המבנה יושב על קרקע חקלאית, שהייעוד שלה לא ישתנה. חבל להשאיר אותו במצב כזה של הרס."

  לאחרונה התקיים דיון פנימי על אפשרויות הפיתוח של המבנה בוועדה המחוזית של מחוז מרכז של משרד הפנים. נציגי המינהל כלל לא טרחו להגיע. "המבנה, היושב על דרך ,40 יכול לשמש מוקד תיירות לנושא הביטחון בארץ ישראל ולגדרה הוותיקה ולהיות מוקד נגישות לטיולים בנחל שורק," אומרת אפרת אורבך, דוברת משרד הפנים. "בהמשך להצגת החומר בפני לשכת התכנון המחוזית, יבדקו כעת המועצה המקומית ומינהל מקרקעי ישראל את האפשרויות להגיש תוכניות סטטוטוריות לשימור המבנה."

 

בית היתומים בנצרת: בקבוקי וודקה ושברי זכוכיות  

 

כתובות גרפיטי, בקבוקי וודקה ושברי זכוכיות מקבלים את פני הבאים למתחם שנלר, שעומד בשיממונו זה 20 שנה במערב העיר נצרת. שלושת מבני האבן היפהפיים, שבהם פעל בית יתומים הרבה לפני קום המדינה, אמנם מוכרזים מבנים לשימור, אלא שמינהל מקרקעי ישראל, בעלי הקרקע, ועיריית נצרת לא עשו עד היום כמעט דבר כדי ליצוק תוכן להגדרה זו. התוצאה: המבנים מתפוררים, מתמוטטים ונתונים למעשי ונדליזם תמידיים, שהביאו בעבר את הרשויות לאטום את פתחיהם, מה שאמנם עוזר לשמור עליהם, אך גם פוגע באותנטיות שלהם.

 חוסר המעש של הרשויות בולט שבעתיים על רקע העובדה שסביב המתחם, שאינו מגודר, נבנו בשנים האחרונות שכונת מגורים מטופחת ואולם ספורט גדול ומושקע. באופן אירוני שמה של השכונה החדשה נקרא על שם המקום היחיד בסביבה שהולך ומתפורר - שנלר.

 עד קום המדינה היה המתחם ידוע בכל הסביבה כבית יתומים שהפעילו גרמנים ושהיווה את השלוחה הצפונית של בית היתומים המפורסם, שהקים המיסיונר הגרמני יוהאן לודוויג שנלר בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פינו הבריטים את התושבים הגרמנים מהמקום והעבירו לידיהם את המתחם. לאחר סיום המנדט הבריטי קיבל צה"ל את המבנים, ואחת מיחידותיו עשתה בהם שימוש עד לתחילת שנות ה.90-

  בעירייה טוענים כי דווקא הכינו תוכנית לשימור המתחם, שעלותה נאמדת ב2.2- מיליון דולר, ובשל עלות זו בדיוק גם לא יצאה בינתיים אל הפועל. לפני כשנה קיימו נציגי עיריית נצרת, המועצה לשימור אתרים ומינהל מקרקעי ישראל סיור במקום, אלא שמאז דבר לא התקדם. "ראש העירייה, ראמז ג'ראיסי, נמצא בקשר מתמיד עם כל הגורמים לקידום הנושא," אומר סוהיל דיאב, עוזר ראש העירייה. "הוא פנה למשרדי הממשלה הרלוונטיים בבקשות למימון שיקום ושימור מתחם שנלר."

 

כפר הילדים בעפולה: הכל נהרס ונשכח

 

הזמן כאילו קפא מלכת בכפר הילדים שבשכונת גבעת המורה  בעפולה, שברבות הימים הפך לבית הספר לטיסנאות של נוטרי האזור. מגדל השמירה המעובה והנמוך שמקדם את פני הבאים ניצב במקומו, בית הכנסת - ששימש לפרקים כחדר אוכל - עדיין פה, ובקרבתם נמצאים כמה מבנים נמוכי קומה ששימשו למגורים. בין המבנים והשבילים ניצבים עצים גבוהים, מטילי צל.

התמונה הפסטורלית הזו יכולה הייתה להיות מושלמת, אילולא היה המתחם המגודר בן 100 הדונם לערך נטוש זה שנים רבות, כשכל המבנים במקום, שמוכרזים מבנים לשימור, מצויים במצב התמוטטות מתקדם. קירותיו הפנימיים של מבנה האבן המרכזי צבועים בפיח שחור, עדות לשריפה שהתחוללה בו בעבר, ועל הרצפה זרוקים בקבוקי וודקה ריקים. עץ גדול שקרס ניפץ את גגו של מבנה רעפים סמוך ששימש למגורים. המבנה המוארך שלצדם, בעל הכניסה העגלגלה, נבזז כמעט כולו. נשאר רק השלד. 

 "כואב לנו שמקום כזה עומד סגור והכל נהרס ונשכח," אומר תושב האזור אליהו ליפשיץ בן ה,85- שמסכם בקצרה את ההיסטוריה של המקום: "כפר הילדים הוקם בתחילת שנות ה,20- כשישראל בלקינד העלה לארץ יתומים מאוקראינה. גם הקבוצה שהקימה את מושב בלפוריה התגוררה במקום תקופה מסוימת. בשלב כלשהו זה הפך לבית ספר ששירת את כל המחוז. אני בעצמי למדתי שם עד כיתה י' ואני זוכר איך המקום היה שוקק חיים. אחר כך פעל במקום בית ספר לטיסנאות של הנוטרים, וזה היה ממש ההתחלה של חיל האוויר. היום מדברים רק על נדל"ן ובנייה. ההיסטוריה שלנו כנראה לא מעניינת."

  במועצה לשימור אתרים אומרים כי הם לא מתנגדים לתוכנית פיתוח חדשה, שתכלול בנייני מגורים במקום, אבל כל מבוקשם הוא שבתי כפר הילדים ישומרו כחלק מכל תוכנית עתידית.

"כל המבנים שבאתר נמצאים ברשימת השימור של האזור," אומר שמעון צפריר, מנהל תחום ארצי במועצה לשימור אתרים, "אבל במינהל מקרקעי ישראל לא עושים כלום ולא מאפשרים לאף אחד להיכנס לשטח. ניסינו לדבר גם עם עיריית עפולה, אבל זה לא הלך. התוצאה היא שמבנים נהרסים ואחר כך יעלה הרבה יותר לתקן אותם, אם משהו מהם בכלל יישאר."

 

משק הדגים הראשון: מי יכול למצוא?

 

 בדרך לקיבוץ כפר-בלום, בין הפרדסים, מתחבאת גבעה זעירה, תל נעמה שמה, ועל קודקודה נמצאים שרידיו של מה שהיה משק גידול הדגים הראשון בישראל - משק שוורץ. ארבעה מבנים מפויחים, עירומים מכל זכר לתפארת ימיהם הראשונים אי שם בשנות ה,40- אז השתכנה במקום משפחת שוורץ שהגיעה מאוסטריה.

 מבני המשק תוכננו על ידי האדריכל המפורסם אריה שרון, ובמשך כמה עשרות שנים גידלו בני המשפחה דגים שיובאו מארצות שונות על שטח של 500 דונם שסבב את הגבעה. בתחילת שנות ה70- נסגר המשק, ואדמותיו הועברו לקק"ל והוחכרו לקיבוץ משגב-עם. במהלך שנות ה80- יובשו בריכות הדגים והקרקע עברה לידי מינהל מקרקעי ישראל ב,1989- כחלק מעסקת חילופי קרקעות בין הצדדים.

 מי שניסה לשמר את אופי המקום היה בן קיבוץ כפר-בלום שלמה קסל, שהתגורר במקום כמה שנים ואף שיחזר את אחד המבנים. לדבריו, הוא זה שהביא את המועצה לשימור אתרים יחד עם מועצת גליל עליון להכריז על המקום בשנת 2001 אתר מורשת. אלא שקסל לא מתגורר במקום זה שנים רבות.

  "הרשויות, ובעיקר מינהל מקרקעי ישראל, הכריזו עליי מלחמה," הוא טוען השבוע ומספר על הטרקטור ששלח המינהל כדי לשטח את אחד המבנים באתר. "הצלחתי להחזיק מעמד במקום 10 שנים, אבל בסוף נאלצתי לעזוב. מה שעצוב הוא שכל כך נלחמו שאני אעזוב, והיום המקום הזה עזוב ומוזנח."

  במועצה לשימור אתרים אומרים כי מדובר באטרקציה תיירותית מבוזבזת. "יש פה שטח מלא בהיסטוריה של תחילת ההתיישבות, אבל אף אחד לא יכול להגיע אליו, שלא לומר למצוא אותו," אומר עומרי שלמון, משנה למנכ"ל המועצה לשימור אתרים. "יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות בקרקע."

 מהמועצה האזורית גליל עליון נמסר בתגובה, כי "למועצה אין אפשרות להשקיע בשימור כל אתרי המורשת שבתחומה ועל כן נבנתה תוכנית מדורגת. משק שוורץ מופיע בתוכניות עתידיות, אך לא בסדר חשיבות עליון."

 

ההאנגרים הבריטיים בעתלית: רגע לפני ההריסה

 

 גם במהירות של יותר מ100- קמ"ש יכולים עשרות האלפים שנוסעים מדי יום ברכבת ישראל לצפות בשלושת ההאנגרים המרשימים שבנה הצבא הבריטי בעתלית ושנחשבים לאחרונים מסוגם ששרדו.

 המבנים האדמדמים, שגגותיהם עגלגלים, רחוקים רק מטרים בודדים מפסי הרכבת. למרות ששימשו בעיקר לאחסון ציוד, ניכר כי מחשבה רבה הושקעה בתכנונם. צה"ל השתמש בהם בעבר, ופינה אותם לפני כשנתיים בשל התוכניות להקים שכונת מגורים בת 930 דירות.

  "היה קבלן שכבר הגיע למקום והתחיל לפרק את אחד ההאנגרים," מספר פעיל השימור הוותיק רן חדוותי. "אם לא הייתי עוצר אותו, יכול להיות שהיו לנו כעת רק שני האנגרים."

 חדוותי מסביר את חשיבותם של המבנים: "יש כאן בנייה בריטית מאוד אופיינית, מבני סיליקט שאין עוד כמותם בארץ. אלה למעשה ההאנגרים האחרונים שקיימים בישראל במצב שעדיין ניתן לשמר אותם ולעשות בהם שימוש. הם יכולים להשתלב במתחם אורבני בצורה מצוינת. אפשר לעשות דברים יוצאים מהכלל, לא חייבים להרוס."

 במועצה האזורית חוף הכרמל פירטו את תוכניות הבנייה באזור - שאין בהן כל התייחסות לנושא שימור ההאנגרים.

 

בתים ערביים לשימור: רק העטלפים נשארו

 

 ככל שזה נוגע למבנים ערביים שנמצאים על קרקעות מדינה ושמוגדרים לשימור, נראה כי הבעיה קשה במיוחד. בפאתי ירושלים ניצבים בתיו הנטושים של הכפר הערבי ליפתא, שתושביו חלשו בעבר על הכניסה לעיר. עשרות בתים, מרביתם במצב של התמוטטות מתקדמת, פזורים בשטח ואבניהם היקרות נבזזות מדי יום. חורים גדולים פעורים בגגותיהם של רבים מהמבנים, עדות לשיטה שבה נהג לפני שנים רבות מינהל מקרקעי ישראל להילחם בפולשים.

  "במינהל מצאו שיטה שתהפוך את המבנים לפחות אטרקטיביים עבור הפולשים: עושים חור בגג, וככה בחורף מי הגשמים חודרים פנימה," מספר במועצה לשימור אתרים, איציק שוויקי. "חבל שבדרך הזו הורסים את המבנים."

 בתחילת השנה חשף המקומון "ידיעות רחובות" כי משאיות בטון של קבלן ששכר המינהל פרקו עשרות טונות של בטון לתוך שני בתי השייח' שנמצאים על גבעה סמוך לשכונת כפר גבירול במערב העיר רחובות. מדובר בשני בתים ערביים שנראים היטב למרחוק ושמוגדרים לשימור. בעבר ביקשו במינהל מקרקעי ישראל להרוס את שני המבנים על מנת להילחם בתושבים שלדבריהם פלשו למתחם. מהנדס העיר, ישראל בן ישראל, עצר אותם. "אני אוסר על הריסת שני המבנים, משום העובדה כי הינם מבנים היסטוריים שנבנו בתחילת המאה ובעלי ערך אדריכלי רב משמעות," כתב. אז הבניינים לא נהרסו, אלא שלאחר הפעולה האחרונה של המינהל, לא ברור מה נותר לשימור מהמקום.

 גם באשקלון מקשה המינהל את שימור מבנה המושל ההיסטורי והנטוש שבלב שכונת מגדל. מדובר במבנה מרשים בן שתי קומות, שחלש על הכפר הערבי מג'דל שעמד במקום. "מדובר בבית הכי יפה באשקלון," מצהיר ההיסטוריון גד סובול. "יש חדרים שבהם ניתן עדיין לראות את אריחי הרצפה המעוטרים. עץ התות שבחצר הפנימית של הבית עדיין נטוע, הקומה השנייה יציבה ומתגוררים בה עשרות, אם לא מאות, עטלפים."

 שלט שניצב בפתח המבנה מספר כי לפני 22 שנה הכריזה העירייה שמדובר בבניין לשימור, שאמור לשמש אמנים. נכון להיום לא נראה שמישהו עומד להרים את הכפפה ולהחזיר את המבנה לימיו המפוארים.

 והנה דוגמה לרשות מקומית שדווקא מאוד משתדלת, אך מתקשה להביא לתחילת עבודות השימור בבניין ערבי יפהפה שבתחומה. מדובר בבית נבולסי שניצב בדרום-מזרח כפר-יונה. המבנה הצהבהב בן שתי הקומות היה שייך בעבר למשפחה ערבית שפעלה באזור והיה מוקף בפרדסים. בשנים האחרונות נבנתה סביבו שכונת מגורים, בזמן שהמבנה עצמו הלך והידרדר עד שהיה צורך לאטום את פתחיו.

 במועצה המקומית מנסים כבר כמה שנים לקדם תוכנית, שלפיה יתאפשר להפעיל את הקומה התחתונה במקום כעסק מסחרי, שהכנסותיו יעזרו לממן את שחזור המבנה ושימורו. הכל היה טוב ויפה אילולא הקרקע הייתה בבעלות המינהל, שלא מוותר על ההכנסות ודורש מיליון שקל כדמי היתר להסכמתו לשימוש כזה במבנה.

 "לאחר כשנתיים של התנהלות המינהל בתיק זה, הגיע הזמן לקבל החלטה ברורה: לאפשר למועצה המקומית להוציא לפועל את הפרויקט עם יזם פרטי," מסכם ראש המועצה אפי דרעי.



© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.