ספר מה נשמע

אריק אינשטיין אולי יוצא מעט מאוד מהבית, אבל שולט בעניינים: הלכלוכים של יהונתן גפן, היחסים עם שלום חנוך ואורי זוהר, וגם טמטום הריאליטי, אמא של בר רפאלי, האהבות הגדולות של חייו  והמחשבה שלא מרפה על המוות
רוצה לשיר בשקט, בלי קהל. אריק איינשטיין | צילום: גבריאל בהרליה
 
מספר חסום. אף פעם לא מגיעות הפתעות טובות ממספר חסום – התשובה של הטלפון למעטפה החומה. בשיחה השישית אני עונה. "שמע, לא אוכל לעשות את זה. עזוב אותך", שואג אריק איינשטיין בלי הקדמות, "אני עוד מותש מאנטיביוטיקה. אין לי כוח. הלחי נפוחה. לא יכול לדבר ולא רוצה שתראה אותי ככה. בוא נרד מזה". הוא דחה כבר כמה פעמים. ראיון בארבע עיניים שקול מבחינתו להופעה חיה, עם כל המטען הנלווה, החששות, הלחצים. ואיינשטיין כבר לא מופיע 30 שנה על במה. אז למה לי לקחת ללב?
בסופו של דבר השבלול הגיע, אבל הציב סירוב עיקש להצטלם, והוא לא רוצה שייכנסו אליו הביתה, אז קבע בדירה של המוזיקאי גיא בוקאטי, אחד האנשים היותר קרובים אליו בשנים האחרונות ומי שהפיק והלחין את שני השירים החדשים באלבום האוסף החדש עם יצחק קלפטר. ההופעה של איינשטיין מוקפדת. מכנסיים שחורים, נעלי נייקי לבנות, חולצה שחורה מכופתרת מעל טריקו אדומה. כובע מצחייה מכסה שיער לבן ולא יורד מהראש. בכיס של החולצה קופסה של קאמל. לפעמים הוא מדליק סיגריה בסיגריה במשך כמה דקות. הכריזמה כל הזמן שם.
חשוב לי להתחיל מאיפה שהכל הפסיק: בתאונה הקשה ההיא ששינתה את חייו, שאחריה לא הופיע יותר, לא רק על הבמות, אלא גם בפומבי. לא צריך להיות פסיכואנליטיקן בשביל להבין שכל אותן שאלות שמעניינות אותנו מקורן ברגע הדרמטי הזה. עד עכשיו לא הסכים לדבר על זה. גם כי הוא איש מאוד פרטי, וגם כי מדובר בטראומה הגדולה של חייו. אבל כשהתחיל, אי אפשר היה לעצור אותו.
"אני יכול לשחזר לך את זה במדויק כאילו זה היה אתמול. יש לי את כל התמונה בראש. נסענו ברחוב ריינס בתל־אביב ליד בית הרופאים, ואוטובוס נכנס בנו בירידה של פרישמן. הוא פוצץ אותנו מקדימה, מעך את האוטו לגמרי. רק את השנייה של הבום אני לא זוכר משום מה, המכה הזו נמחקה לי. חברה שלנו רבקה נהרגה. כמה דקות אחרי זה כבר הייתי בהכרה, מטושטש. נשברו לי הצלעות והרגליים, נפתח לי הראש. דבר ראשון תפרו לי בבית החולים את הראש. ד"ר תומאס לויאב, חבר, טיפל בי. תוך כדי תפירה הוא אומר לאחות: 'את רואה, זה היה אריק איינשטיין, עכשיו זה אריק פרנקנשטיין'. התחלתי לצחוק ואמרתי לו שיפסיק כי כאב לי. שלושה שבועות הייתי בבית חולים. סימה נפצעה קשה ויצאה מזה, היה לה שטף דם בראש. אמיר שלנו היה בן שבעה חודשים. שכבתי בבית אחרי שעזבתי את בית החולים, וכל הזמן אני שומע ברדיו את 'יושב על הגדר'. זה נהיה פתאום להיט. לפחות שמחתי שהשיר תפס. התקליט יצא ממש לפני התאונה".
עד כמה היה לתאונה חלק בהחלטה שלך להפסיק להופיע?
"שום דבר, לא קשור. אנשים אומרים סתם דברים. הרי הפסקתי להופיע ב־1981. זה לא היה רגע מסוים, אלא הליך הדרגתי. הרגשתי שזה קשה לי נפשית. המעמד הזה של לעלות ולהופיע בפני קהל היה בלתי נסבל מבחינתי. לא רוצה שיביטו עליי. רוצה לשיר בשקט. זה לא פחד קהל. כל העניין של ההופעות היה מכניס אותי יותר מדי למתח. אמרתי לעצמי, 'די עם כל הלחץ הזה'. המשכתי להופיע פה ושם בטלוויזיה ובסרטים. לי יש את חיידק הבית. אין מחיר לחופש, אסור לך לעשות דבר שאתה לא שלם איתו במאה אחוז. אז אמרתי די".
מאורנג' הציעו לך מיליונים כדי להופיע בפארק. זה באמת לא עשה לך כלום?
"כל הזמן יש הצעות, וכמובן תמיד מגזימים עם הסכומים, אבל זה לא עושה לי כלום. אין לי שום רצון להופיע. מבחינתי, מוזיקה זה תהליך שבו כותבים מילים ומנגינה, ומקליטים. זהו. אתה לא עובר את כל זה במטרה שיראו אותך שר את השיר. העניין הוא רק השיר עצמו, לשמוע אותו". 
הראיון המלא עם אריק אינשטיין ביום שישי ב'7 לילות'


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.