ברית הצלה

זה נשמע כמו תסריט בלתי אפשרי: אישה מוסלמית מצילה את שכניה היהודים ממוות בשואה. 50 שנה אחר כך הם מחלצים אותה עם משפחתה מהקרבות בסרייבו ומעלים אותם לישראל. היום בתה עובדת ביד ושם

1994: זיינבה הרדגה עם רה"מ יצחק רבין
 
מדי בוקר, כששרה פצ'נץ' מגיעה לעבודתה ביד ושם, היא נעצרת בשדרת חסידי אומות העולם ליד עץ עם לוח נחושת, שבו מוטבע שם אמה, זיינבה הרדגה. היא לוחשת לו בוקר טוב, בודקת את מצב העלים, וממשיכה למשרדה כמנהלת מחלקת שימור ודיגיטציה.
 
מדי פעם היא גם מספרת לעץ על התקדמותה האיטית מדי, לטעמה, בכתיבת האוטוביוגרפיה שלה ושל משפחתה. שבע שנים היא כבר עובדת על הספר, מאז פגישתנו הקודמת, כשחשפה בפניי לראשונה את סיפורה.
הפרק הראשון, היא אומרת, מוקדש לסיפורה של אמה, האישה המוסלמית הראשונה שזכתה לתואר חסידת אומות עולם.
 

גם אנחנו ניצולי שואה

 
שרה פצ'נץ' נולדה ב־1957 בסרייבו לזוג מוסלמים, מוסטפה וזיינבה, שהעניקו לה את השם אאידה. הם בנו את ביתם ליד הקהילה היהודית, וניהלו קשרי ידידות קרובים עם השכנים. באפריל 1941, כשהצבא הגרמני כבש את יוגוסלביה, הופגזה סרייבו קשות והנאצים פגעו בבתי היהודים, שנאלצו לחפש מחסה. בין אותם יהודים היו גם יוסף ורבקה קביליו, ידידי משפחת הרדגה.
 
"כשהבית שלהם נהרס בהפגזה, אבי הזמין אותם להתארח בביתנו", מספרת פצ'נץ'. "לימים סיפר יוסף קביליו, שכשנכנס אלינו הביתה עם המשפחה, אמי אמרה לו: 'יוסף, אתה אחינו ורבקה אחותנו וילדיכם — ילדינו. תרגישו בביתנו כבביתכם, וכל אשר לנו לכם'. כל כך התאים לאמא להגיד זאת. פעם הודתה שלו סירבה להסתיר את משפחת קביליו, לא הייתה יכולה לעצום עין עד סוף חייה".
 
כמה שבועות מאוחר יותר העביר קביליו, שחשש כי הוא מסכן את מארחיו, את משפחתו למקום מסתור, אבל זיינבה הרדגה המשיכה לסייע לו. כשנתפס מחוץ למסתור ונכלא, דאגה להעביר לו אוכל כל ימי המאסר, "וגם כשברח ליערות והסתתר שם עם משפחתו, יצר מדי פעם קשר עם אמא והיא העבירה לו אוכל וכסף. בתום המלחמה חזרו לסרייבו, ואמא מסרה להם את הרכוש שלהם, שעליו שמרה".
 
נדמה שהרדגה למדה את הערכים שהנחו אותה והביאו אותה להציל את ידידיה היהודים בבית הוריה. אביה, אחמד סאדיק, נאסר על ידי הגרמנים במארס 45' באשמה שסייע למשפחת פפו היהודית להימלט מסרייבו באמצעות מסמכים מזויפים. הוא הועבר למחנה ההשמדה ייסנוביץ ולא שב. שמו מופיע היום על האנדרטה בסרייבו, לצד שמות יהודי העיר שנספו בשואה. "יום השואה הוא גם שלנו. גם לנו יש שם קורבן אחד", מחייכת פצ'נץ'. "איכשהו גם אנחנו ניצולי שואה".
 

יוסף קביליו עלה לירושלים ב־46', ואף שמעולם לא שב לסרייבו, שמר על קשר מכתבים עם המשפחה המוסלמית שהצילה אותו ואת משפחתו. המכתבים הם שגילו לפצ'נץ', אז ילדה סקרנית, את סיפור ההצלה המופלא של אמה. "באחד החיטוטים שלי במגירות של אמא, מצאתי מכתב שנשלח ב־53' ובו הזמנה לחתונתו של בנימין, בנו של יוסף. אמא אמנם לא נסעה לחתונה, אבל שמרה את ההזמנה עשרות שנים. כששאלתי אותה מי זה קביליו, סיפרה לי לראשונה על הקשר עם השכנים היהודים".

מה סיפרה?

"לא הרבה. היא תמיד אמרה: 'עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות', לא אהבה להיכנס ליותר מדי פרטים. נראה לה חוסר תרבות לנפנף במעשיה הטובים".
 
המכתבים נפתחו תמיד במילים "שלום אחותי היקרה", והסתיימו ב"שלום, מאחיך יוסף". "כשאבי נפטר, קביליו היה לאיש הקרוב אליה. איתו מתייעצים ואיתו מדברים על החיים", היא מספרת. "מעולם לא היה שם עניין של יהודי ומוסלמית, אלא קשר אמיתי בין שני בני אדם. אני זוכרת שכילדה הרגשתי מאוד מיוחדת שיש לנו משפחה בחו"ל, וכיוון שגדלתי כ־50 מטר מהקהילה היהודית, העובדה שהייתה לי משפחה בירושלים הייתה מקור לשמחה גדולה".
 
בתחילת שנות ה־80 פנה יוסף קביליו ליד ושם בבקשה להעניק לאישה שהצילה אותו תואר חסידת אומות עולם, וב־16 ביוני 1985 הוענקה לה מדליה וניטע עץ על שמה, על שם בעלה מוסטפה ועל שם אביה. "לפני שאמא נסעה עם אחותה לקבל את התואר בירושלים, היא אמרה שהיא מאוד שמחה על הכבוד שעושים לה, אבל יותר מהכל התרגשה מהאפשרות להיפגש עם החבר שלה מסרייבו, יוסף קביליו. כשאחותה, מוסלמית אדוקה, ביקשה להתפלל בכיפת הסלע, אמא אמרה לה שתלך לבד, כי היא רוצה להישאר עם קביליו ולדבר".
 
"ברצוני להביע את תודתי העמוקה על הכבוד הגדול שהוענק לי", אמרה האם בטקס, "ועל האפשרות לרשום את השם הרדגה במשפחה הבינלאומית של חסידי אומות עולם. אני גם גאה שניתנה לי הזכות לנטוע עץ על הר הזיכרון, במדינה שבה חיים חברינו, איתם חלקנו גורל משותף". כשחזרה לסרייבו, מספרת בתה, "היא הייתה נרגשת מהמדינה הצעירה שבנתה מכלום טכנולוגיה מפוארת, ולא הפסיקה להגיד לי שאני חייבת לנסוע לישראל".
 
באביב 92' פרצה מלחמה בסרייבו. ביתה של פצ'נץ' — אז כבר עורכת דין, נשואה לסרבי נוצרי ואמא לסטלה בת התשע — הופגז, וחצי שנה התגוררה המשפחה במקלט מתחת לאדמה, ללא חשמל ומים. אמה של פצ'נץ', חולה קטועת רגל, התגוררה בשכונה מרוחקת יותר, בקומה שביעית וללא טלפון, ובתה לא ידעה מה עלה בגורלה. רק לאחר חודש גילתה שנשארה בחיים.
מוסלמית הנשואה לסרבי היה אז שילוב שמשך שנאה אלימה מכל הכיוונים, היא מסבירה, ומספרת שבעלה נעצר על ידי מוסלמים לאומנים. עם שחרורו עברה המשפחה, יחד עם זיינבה, להסתתר אצל קרוביו.
 
שנתיים הסתתרו מפני ההמון המשולהב, ואז, בפיתול עלילתי מושלם, הופיעה הישועה. זרעי טוב הלב ששתלה הרדגה בלי לצפות לתגמול בשנות ה־40, נבטו ונתנו פירות: יוסף קביליו, האיש שאותו ואת משפחתו הצילה, התגייס להציל אותה ואת משפחתה. "הוא סיפר את סיפורנו לשופט בדימוס משה בייסקי ז"ל ולשר הקליטה יאיר צבן, והם חיפשו דרך לחלץ אותנו מאזור הקרבות".
 

ברמדאן, בכיסוי ראש

בפברואר 94' צורפו ל־300 יהודי סרייבו שיצאו מהעיר במבצע מילוט שאירגן הג'וינט, ופצ'נץ' החליטה להיפרד מ־36 שנותיה כמוסלמית ולפתוח דף חדש כיהודייה, כפי שחלמה בילדותה. "היה לי ברור שזה ייעודי בחיים", היא אומרת.
 
בשדה התעופה בישראל קיבלה את פניה טובה קביליו, בתו של יוסף, שנפטר בינתיים. "היא בירכה אותי בסרבית 'ברוכה הבאה', ומיד הרגשתי שבאתי הביתה. המשפט הזה בשפת אמי סילק את תחושת הזרות, ונוצר הקליק החזק שלי עם ישראל. טובה עשתה לי את קבלת הפנים המשמעותית ביותר. גם היום רק איתה אני יכולה לדבר על אמא שלי, והיא בעצם המשפחה שלי בארץ", אומרת פצ'נץ'. "היא גרה בירושלים, כמוני, איבדה את בעלה במלחמת ששת הימים וגידלה לבדה את שני ילדיה, ולפני חמש שנים גם אני התאלמנתי, ואנחנו שומרות על קשר מאוד קרוב. כמו אחיות".
 
הדבר הראשון שעשתה עם הגיעה לירושלים היה הליך קשה וממושך של גיור. אאידה מסרייבו הייתה לשרה מירושלים, ובעלה ברנמיר היה למשה. השניים התחתנו שוב בחתונה יהודית ובתם סטלה הייתה לאסתר ולמדה בבית ספר חרדי.
 
האם זיינבה נתנה את ברכתה לגיור, אך נותרה מוסלמית. כשיצחק רבין הזמין אותה ללשכת ראש הממשלה כדי להעניק לה תעודת תושב, התעקשה ללכת בכיסוי ראש. חודש הרמדאן עכשיו, אמרה, והסבירה שבכך היא מבקשת לכבד את המוסלמים החיים בישראל. תשעה חודשים לאחר עליית המשפחה, היא נפטרה בגיל 76. על מצבתה בבית זית כתבה משפחתה: "אמא. חסידת אומות עולם".
 

"סבתא לא הרגישה צורך להתגייר, אבל אמא שלי הרגישה כל חייה יהודייה", מצטרפת לשיחה הנכדה סטלה, 29, שחזרה לשמה הקודם לאחר שחרורה מצה"ל. "כילדה אני זוכרת שבפסח תמיד היו מצות בבית סבתא. הרבה מחבריה היו יהודים, ולכבודם למדה להכין מאכלים ממצות. כשבאו אנשי הקהילה היהודית לבקש צדקה, תמיד פתחה את הארנק, ובימי שישי הייתה אצלנו ארוחת ערב משפחתית".

אבל את ויתרת על השם היהודי.


"זה לא שיום אחד קמתי והחלטתי שאני יותר סטלה מאסתר. אחרי הצבא עברתי תהליך חקירה פנימית, ורציתי להתחבר גם לעבר שלי. היום אני גם אסתר וגם סטלה. אני נכדה של סבתא מוסלמית, בת לאבא נוצרי ולאמא מוסלמית, שבשלב מסוים הפכו ליהודים — ואת כל זה אני מנסה להכיל בתוכי".

את מרגישה יהודייה?

"לא גדלתי כדתייה, ורק כשהגעתי בגיל 11 לארץ התחלתי להזדהות עם היהדות, בעיקר בגלל הוריי. אבל למדתי בבית ספר חרדי, ולמרות שאני לא חרדית היום יש לי בסיס יהודי מאוד איתן. בזכות ההיסטוריה המשפחתית המיוחדת שלי אני מחפשת את המשותף בין בני אדם ולא את השונה, ועם זאת ברור לי שאני ישראלית ויהודייה".
 
סטלה חיה בשכירות ביפו. היא למדה משחק בסטודיו של ניסן נתיב ומופיעה בהצגת הפרינג' "כשהאונייה שוקעת", אבל קריירת המשחק, היא מודה, מדשדשת. "באודישנים תמיד שואלים מאיפה אני. אין לי מראה ישראלי וכמה שאני בורחת מהגדרות ולא רוצה להיות הנכדה של המוסלמית וכולי — תמיד יגידו שמתאים לי לשחק את הזרה, יזהו את עקבות המבטא ולא ייתנו לי תפקיד של צברית. כבר אמרו לי שאני מאוד יפה וכריזמטית, אבל שצריך לכתוב לי תפקיד במיוחד".
 
אבל את הסיפור המופלא שבו כבר יש לה תפקיד, סיפור חייה, היא עדיין לא בשלה להפוך למחזה בכיכובה, "למרות שהרעיון יושב לי בראש", היא מחייכת. לעומתה אמה, שרה, שסיפור חיי משפחתה ישודר היום (9:00) בתוכנית "עיר מקלט" בגלי צה"ל — כבר שקועה בכתיבה. אחרי שסיפרה לי את סיפורה, היא אומרת, נפרצו בה המחסומים והיא התיישבה לכתוב. המסע אל נפתולי חייה אמנם לא קל, "אבל אני לא מתכוונת לוותר. הספר ייצא מתישהו", היא מבטיחה.
 

בין עבודתה ביד ושם לכתיבה, פצ'נץ' גם נוסעת ברחבי העולם, משמיעה בפני יהודים ותורמים פוטנציאליים את סיפור משפחתה המדהים. אחר כך, כבדרך אגב, היא מספרת למאזינים שעוד עסוקים בעיכול הפרטים המסועפים של הסיפור, שנולדה ב־20 באפריל, תאריך הולדתו של היטלר. "הוא התגלמות הרוע בעולם, ואני מקווה שאני עושה ואעשה רק דברים טובים לעולם".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.