על קוצו של י'

ראש המוסד היוצא יובל דיסקין מספר על המבצעים החשאיים, על החילוץ מביירות ועל הקשר בין השב"כ למוסד
 
יובל דיסקין | צילום ארכיון: אלכס קולומויסקי
 
בספטמבר 1982 הייתה מערב ביירות בתוהו ובוהו מוחלט. בירכתי העיר היו כוחות צה"ל, שעד עתה הטילו מצור על האזור, ועכשיו התארגנו לנסיגה דרומה. העיתונים התמלאו בתמונות הזוועה של הטבח בסברה ושתילה, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. הלחץ הבינלאומי גבר לממדים אדירים, גם הרחק בישראל כבר היו הפגנות זועמות וקריאה לוועדת חקירה. צה"ל, לא בפעם האחרונה במלחמה הזו, עזב בחיפזון.
בשעות האחרונות הללו יצא ממפקדה חשאית של השב"כ בפאתי ביירות כוח של שמונה אנשים לפעילות מבצעית דחופה. מוסווים בשני רכבים לבנוניים, הם טסו ברחובות הכאוטיים. בראש הצוות עמד אמוץ דגני. באחד הרכבים נמצא רכז שטח צעיר, רק חמש שנים בשירות. יובל דיסקין. החיילים הלבנונים במחסומים היו משוכנעים שמדובר בחבורה "משלהם". עד שפתאום הכל השתבש.
"לפתע, בשנייה אחת, נשמעו צעקות של אחד השומרים ומצאנו עצמנו מוקפים ב־15 חיילים של צבא לבנון, עם נשקים דרוכים. עוד שנייה אחת הם היו פותחים באש וטובחים את כולם", מספר דגני. "הייתי צריך לקבל החלטה מה עושים".
דגני נותן הוראה לנצור אש ולנסות לצאת מהמצב במשא ומתן. דיסקין יוצא ראשון מהרכב ומתחיל לשוחח עם החיילים. דגני: "הוא התחיל לדבר ולהרגיע אותם, ועד הרגע האחרון הם לא הבינו בדיוק מי אנחנו. היום אני מבין שיובל הציל את החיים של כולנו".
הסיפור הזה הוא אחד מכמה שסופרו בערב שנערך בשבוע שעבר לכבוד דיסקין, לרגל סיום שש שנות כהונתו כראש השב"כ ו־33 שנים במערכת הביטחון בכלל. אלו היו שנים סוערות, מלאות באירועים, רובם חשאיים. גם עכשיו, כשפרש בקונצנזוס נדיר של מחמאות מקיר לקיר, הישראלים יודעים מעט מאוד על פועלו של אחד מאנשי המודיעין הטובים במדינה. זה הזמן לפזר את מסך הערפל ולהכיר את האיש שמאחורי ה־י'.
 
הכתבה המלאה - ביום שישי ב"7 ימים"
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.