הטיול שלא נגמר

עשרות אלפי צעירים ישראלים חוזרים מדי שנה מהטיול הגדול בהודו או בדרום אמריקה, אבל יותר ממחצית מהם מתקשים להשתלב בחזרה בחברה הישראלית. לתופעה הזו קוראים "שוֹק תרבותי מהופך", ויש סיכוי גדול שגם הילדים או החברים שלכם לוקים בזה
למצולמת אין קשר לכתבה | צילום ארכיון: גלעד קוולרצ'יק
 
מצוק ארבל, 181 מטר מעל גובה פני הים. שום דבר לא מפריד ביני לבין פיסת הירוק שם למטה. חודשיים לפני שיצאתי לטיול הגדול שמעתי על בחור מאחד היישובים באזור שקפץ מפה אל מותו. חודשיים אחרי שחזרתי מהטיול אני כאן. לקחתי את המפתחות לאוטו, נסעתי כמה שעות, ואיכשהו בסוף הגעתי לכאן. כבר סוף מאי, אבל עדיין קר פה. העולם השתגע. צונאמי ביפן, רעידת אדמה בניו־זילנד, קיץ קר בישראל. האוויר הקפוא מזכיר לי משהו, אבל מה לעזאזל אני עושה כאן, אחרי שכבשתי את פסגת העולם?
מתברר שאיני לבד. בקרב תרמילאים זוכה התקופה שלאחר הטיול לשם "הכאפה שאחרי". במילייה הספציפי הזה כולם כבר מכירים את ההלם שמכה בך ברגע הנחיתה במדינת היעד: הבלגן, העוני, הזוהמה, הקופים ברחובות; אף אחד לא מדבר על ההלם השני – זה שאתה מקבל ברגע שאתה חוזר ארצה.
למרות החשש מתיוג כבכיינים מפונקים, יותר ויותר תרמילאים – ולמועדון הזה מצטרפים בין 50 ל־60 אלף ישראלים מדי שנה – מוכנים להודות בפה מלא בעובדה שהחזרה לארץ היא לא פחות מטראומתית עבורם. חוסר המסגרת, סימני השאלה הרבים, המצוקה הכלכלית שמובילה לא פעם לחזרה לחיק בית ההורים, העבודות המזדמנות, הגעגוע לאקשן ולחופש המשכר של הטיול, תחושת חוסר המשמעות – כל אלו הופכים את "הכאפה שאחרי" למצלצלת במיוחד.
"אחרי הטיול חוויתי התקפי חרדה", מספר אייל, שחזר לפני שלוש שנים מדרום אמריקה. "הייתי בדיכאון ולא דיברתי. אתה ישן בבקתה מרופטת, אומר לעצמך 'איזה גבר אני', ואז פתאום מבין שלהתקבל למשרדים בתל־אביב זה האתגר האמיתי".
 
הכתבה המלאה - ביום שישי ב"7 ימים"
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.