יאיר לפיד: הספרים ששינו את חיי

משירי חלום של ג'ון ברימן, דרך האינסטלטור של אפרים קישון ועד הרוצחים של המינגווי. מדף הספרים של יאיר לפיד 

יאיר לפיד. צילום: יוני המנחם
התנ"ך

כן, אני יודע שזה נשמע יומרני, אבל אני עדיין קורא אותו כל שנה מכריכה לכריכה (מדלג פה ושם על קטעי ההוא שהוא בנו של ההוא שהוא בנו של ההוא). הדבר שאני הכי אוהב בו, זה שהגיבורים אינם מתנשאים עליך. להבדיל מהמוסרניות המעייפת של יורשיהם ההלכתיים, לאבותינו היו גם חולשות: היחסים המוזרים בין אברהם לשרה, הפרנויה של יעקב (אל תאמינו לאף אחד, עשיו מותק של בחור), הכפירה של קוהלת, הקריזות של אלישע (אז קראו לך קירח, בגלל זה הורגים 42 ילדים?). אם אתה רוצה ללמוד איך לספר סיפור, אין ברירה, צריך להתחיל משם.

"גיא אוני", "ואולי לא היו" / שולמית לפיד 

אובייקטיביות תחפשו בעמודים אחרים. "גיא אוני" הוא הרומן ההיסטורי הטוב ביותר שקראתי מימיי. הוא מבוסס על אחד התחקירים המפורטים ביותר שנעשו על תולדות העליות הראשונות, אבל זוהי רק המקפצה לאפוס של אהבה והישרדות ועוצמה נשית. במובנים רבים זהו "חלף עם הרוח" הישראלי, אבל הוא כתוב טוב יותר מהרומן של מיצ'ל; "ואולי לא היו", הספר החדש של אמא, עושה לתל־אביב את מה שעשה "גיא אוני" לגליל. הסיפור של מיקי וסידי הוא גם סיפורה של העליה הבורגנית שהגיעה לתל־אביב בשלהי שנות השלושים כדי לבנות בה את וינה העליזה על החוף. הם התלבשו יפה, הלכו לבתי קפה, רקדו לצלילי התזמורת, והעמידו פנים שאינם שמים לב לכך שאט־אט מפסיקים המכתבים להגיע מן המולדת הישנה וענני אימה מתקדרים באופק. בעיני זהו הספר הטוב ביותר שנכתב בישראל מאז... נו... "גיא אוני". | הוצאת כתר

הג'ינג'י עם המפתח / אפרים קישון

ליהיא אומרת לי שהיא כותבת על זה שהיא לא מסתדרת עם האינסטלטור. אני מחייך, כי כבר כתבתי את ההומורסקה הזו לפני עשר שנים, ואבא שלי לפני עשרים, ואפרים – אבי אבות ההומור הישראלי – כתב את זה לפני כולנו, וגם יותר טוב. הוא היה האדם הראשון שפיצח את הגנום הישראלי, ודרך המיקרוסקופ שלו התברר שאנחנו נורא מצחיקים. | הוצאת ידיעות אחרונות

שירי חלום / ג'ון ברימן

בגלל – או בעצם בזכות – ג'ון ברימן לא הפכתי למשורר. עד גיל 20 בערך הייתי משוכנע שאהיה עמיחי או סומק החדש, אבל אז נתקלתי ב"שירי חלום" הבנתי שלעולם לא אכתוב טוב כל כך, והפסקתי עם השורות הקצרות. אני מעדיף לקרוא אותו, בתרגום הגאוני של זקס: "מְמַלֵּאת אֶת גּוּפָהּ הַקּוֹמְפַּקְטִי הַנִּמּוֹחַ / בְּעוֹף פַּפְּרִיקָה, הִיא הִסְתַּכְּלָה עָלַי / פַּ עֲ מַ יִם מִתְעַלֵּף מֵהִתְעַנְיְנוּת, רָעַבְתִּי בַּחֲזָרָה / וְרַק עֻבְדַּת בַּעְלָהּ וְעוֹד אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים / מָנְעָה מִמֶּנִּי לִקְפֹּץ עָלֶיהָ." אגב, אני יודע שגם קובי מידן מתרגם אותו נפלא בסתר, ואם יש איפשהו מו"ל אמיץ, אני מציע לו לזנק על הפרויקט. | הוצאת מסדה, תרגום: פרופ' אריה זקס

הרוצחים / ארנסט המינגווי, מתוך 10 סיפורים

זה לא ספר אלא סיפור קצר שהמינגווי כתב ב־1927 ומופיע בקובץ תרגומים שיצא בשנה שעברה (למען הגילוי הנאות: גם אני תירגמתי שם סיפור אחד, "אור העולם", אבל איש מאיתנו לא ראה מזה אגורה, כך שנראה לי שזה בסדר). כל מה שאני אוהב בהמינגווי נמצא פה: הקצב, הרזון, הגבריות, האווירה המתעתעת, תחושת הסכנה. אתה לא יכול להיות גבר וסופר במאה ה־21 בלי המינגווי. אם הוא היה יודע עברית וקורא את התרגום המבריק של וייל, הוא היה מזמין אותו לוויסקי. | הוצאת ידיעות ספרים, תרגום: עוזי וייל

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס

כקורא מסור של המדור "הספרים ששינו את חיי", נדמה לי ש"מאה שנים של בדידות" זוכה בתואר "הספר שהופיע בהכי הרבה רשימות", אז לא אפרט מעבר למה שנאמר כבר. | הוצאת עם עובד

השינה הגדולה / ריימונד צ'נדלר

את צ'נדלר, כמו שכתב וו.ה. אודן, צריך לקרוא לא כספרות מתח, אלא כיצירת אמנות גדולה. "השינה הגדולה" הוא הספר שהביא לעולם את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הקשוח, המריר והציני, שלפי החליפה הכחולה שלו נתפרו כבר אלפי ספרי בלש בעולם (כולל שלושה שלי), אבל איש מאיתנו לא היה טוב כמוהו. את מה שהמינגווי חולל לשפה האנגלית בחוף המזרחי, צ'נדלר עשה לה בחוף המערבי. הספרות האמריקאית – ובואו נודה, במאה ה־20 היא זו שקבעה את הטון – הייתה נראית אחרת לגמרי בלעדיו, וגם הקולנוע. | הוצאת כתר, תרגום: דוד חנוך

שחרית חיי / וינסטון צ'רצ'יל


אני קורא נלהב של ביוגרפיות, ולא מזמן קראתי מישהו שאמר שהוא מעדיף תמיד את הפרקים הראשונים של ביוגרפיה כי יותר מעניין אותו איך נוצר אדם גדול, מאשר מה הוא עשה בהמשך. ב"שחרית חיי" מתאר צ'רצ'יל את שנות ההתהוות שלו, את אמו היפה ואביו המרוחק (שהיה שר האוצר הבריטי), את הקריירה הצבאית ואחר כך העיתונאית שלו, בקיצור את כל מרכיבי הבסיס שהפכו אותו מאוחר יותר לגדול המנהיגים בהיסטוריה החדשה. כשאתה קורא את זה, אתה נזכר למה צ'רצ'יל זכה דווקא בפרס נובל לספרות, ולא לשלום. | הוצאת אמנות, תרגום: פנחס גינצבורג

הגלגול / פרנץ קפקא, מתוך הקובץ "רופא כפרי"

בפעם הראשונה קראתי את "הגלגול" כשהייתי צעיר מדי, ונתקפתי סיוטי לילה שנמשכו שבועות ארוכים. בפעם השנייה – והשלישית, והרביעית – כבר למדתי לא רק לאהוב אותו, אלא גם איך לאהוב אותו. קפקא הוא השיעור הגדול ביותר לכל סופר צעיר: אם אתה רוצה לבטא רגש, תעשה את זה דרך פעולות, ולא דרך בלבולי מוח של "והוא הרגיש ש...". בהזדמנות זאת, אגב, אני ממליץ גם על אחיו הבכור המבדח של "הגלגול" – "החוטם" של גוגול. | הוצאת עם עובד, תרגום: אילנה המרמן

דון קיחוטה / מיגל דה סרוונטס

כולם היו בניו של האציל הספרדי המשוגע, החל מעבדכם הקטן, וכלה בחבורת "מונטי פייטון" ובמטכ"ל של מלחמת לבנון הראשונה. סרוונטס עלה ראשון על הרעיון שאין דבר כזה מציאות, יש רק את הראי הפרטי העקום. החוש שלו לדיאלוגים היה כל כך מושלם, שגם היום, 400 שנה אחרי שנכתב, הוא עדיין רלוונטי ומצחיק עד דמעות. | הוצאת הקיבוץ המאוחד

ספרו של יאיר לפיד, "זיכרונות אחרי מותי", זכה בספר־פלטינה של איגוד המו"לים הישראלי
 
היום בגיליון המיוחד של "24 שעות" לשבוע הספר: גיבורי התרבות שלנו כותבים על הספרים שעיצבו את עולמם

© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.