חלון לעתיד חדש

 
 במוצאי שבת האחרונה, בהפגנה בירושלים, הבטתי סביבי וראיתי נהר אדם זורם ברחובות. אלפי אנשים היו שם, שכבר שנים לא השמיעו את קולם, שאיבדו כל תקווה לשינוי, שהסתגרו בתוך צרותיהם וייאושם.
 לא בקלות הם הצטרפו לשאגות הקצובות של הצעירים עם הרמקולים. אולי הייתה זו המבוכה של מי שאיננו רגיל להשמיע את קולו ברמה, וחושש לצעוק, ועוד יותר מזה נרתע מלצעוק במקהלה. לרגעים הרגשתי שאנחנו, הצועדים, מביטים בעצמנו בתימהון ובפקפוק קל, לא לגמרי מאמינים בנו, במה שבוקע מתוכנו: האם אנחנו באמת 'המון' כזה, המון זועם כזה, מנופף באגרופיו, כמו שראינו בהפגנות דומות בתוניס ובמצרים, בסוריה וביוון? האם אנחנו רוצים להיות המון כזה? האם אנחנו מתכוונים ברצינות למה שאנחנו זועקים כאן בקצב, "מ-ה-פֵּ -כה‭"!‬ ומה יקרה אם נצליח 'יותר מדי‭,'‬ וחישוקי המדינה השבירה הזאת יתבקעו? ומה אם המחאה והלהט יהפכו לאנרכיה?
 אבל אחרי כמה צעדים משהו קורה, נכנס לדם. הקצב, התנופה, היחד. לא 'יחד' מאיים ומחוק פנים, אלא יחד-לא-אחיד, פסיפָסי ומבולגן, משפחתי, ועם תחושה חזקה של - הנה, אנחנו עושים את הדבר הנכון, סוף סוף עושים את הדבר הנכון.
 ואז עולה גם התדהמה - איפה היינו עד היום? איך הרשינו לזה לקרות?
 איך השלמנו עם כך שהממשלות שבחרנו בהן הפכו את הבריאוּ ת שלנו ואת החינוך של ילדינו למותרות? איך לא נזעקנו כשפקידי האוצר מחצו את העובדים הסוציאליים, ולפניהם - את הנכים, ואת ניצולי השואה, ואת הזקנים והגמלאים? איך במשך שנים דחקנו את הרעבים והעניים לבתי התמחוי ולעמותות החסד ולחיים של השפלה לדורות, ואיך הפקרנו את העובדים הזרים להתעללויות של רודפיהם וציידיהם, לסחר עבדים ולסחר נשים? איך השלמנו עם המופעים הדורסניים של ההפרטה ובתוך כך פרטנו לפרוטות את כל היקר לנו - סולידריות, ואחריות, ועזרה הדדית ותחושה של השתייכות לעם אחד?
 לאדישות הזאת היו כידוע סיבות רבות, אבל הקרע העמוק סביב שאלת הכיבוש הוא, בעיני, הדבר ששיבש יותר מכל את מערכות הבקרה וההתרעה של החברה הישראלית. אל פני השטח צפו ועלו הצדדים הרעים והחולים שלנו כחברה, ואנחנו - אולי בגלל הפחד לעמוד בעיניים פקוחות מול מציאות חיינו במלואה - התמסרנו בהתלהבות למטמטמי חושים למיניהם, למשַכְּכי מציאות. לפעמים הבטנו בעצמנו: חלק מאתנו דווקא אהב מאוד את מה שראה, וחלק סלד ונרתע, אבל גם מי שנרתע אמר, זה מה יש, ונאנח וקרא לזה 'המצב‭,'‬ כאילו היה זה צו גורל או גזירה משמיים; ובנוסף גם הנחנו לערוצי הטלוויזיה המסחרית למלא את רוב חלל התודעה הקולקטיבית שלנו ולנסח לנו את עצמנו במונחים של מאבקי שרידה וטורפנות, לשסות אותנו זה בזה, ולבוז לכל מי שחלש מאתנו ושונה ו'לא יפה' ולא שנון ולא עשיר. וכבר שנים רבות שהפסקנו לדבר זה עם זה, ובוודאי שהפסקנו להקשיב, כי איך אפשר - באווירה הזאת של 'תפוס ככול יכולתך' - שלא להשתלח זה בזה, ולחמוס. הלוא ככה אומרים ומראים לנו בכל דרך אפשרית - איש לנפשו ואיש לגורלו.
 וככול שהתשנו את עצמנו בהתכתשויות הלא פוסקות, הפכנו להיות חומר נוח יותר לשליטה ולמניפולציה ולטמטום מוחין, לקורבנות של 'הפְרֵד ומשול' סמוי ויעיל. וככה, מהון להון, מהון לשלטון, ולעיתון, התרדד העיסוק בשאלות הגורליות והפך להתנצחות על 'מי אוהב את המדינה ומי שונא אותה‭,'‬ 'מי נאמן לה ומי בוגד בה‭,'‬ מיהו 'יהודי טוב' ומי 'שכח שהוא יהודי‭;'‬ וכל דיון רציונלי הוטבל בעיסה של קיטש סנטימנטלי, קיטש הפטריוטיות והלאומנות, קיטש הצדקנות והקורבניוּת, ולאט לאט נחסמה האפשרות לביקורת מפוכחת על מה שמתרחש כאן, ובסופו של דבר, ישראל מוצאת את עצמה פועלת ומתנהגת - כלפי אזרחיה שלה - בניגוד גמור לערכים ולהשקפות עולם שהיו פעם נשמת אפה וייחודה.
  אבל הנה, פתאום, ובניגוד לכל התחזיות, משהו קם ונהיה, אנשים מתעוררים, נפתחים אל דבר-מה שאמנם עוד לא לגמרי ברור מהו, לאן הוא, ועוד אין מילים לתאר אותו בדייקנות, או להבין אותו עד תום, אבל הוא מתבהר ומתגבש תוך כדי קריאת הסיסמאות האלה, שנחלצות לפתע מקליפת הקלישאה והופכות לרגש חי, "העם דורש צדק חברתי‭,"!‬ "רוצים צדק, לא רוצים צדקה‭"!‬ ועוד כאלה מילים וקריאות מתקופות אחרות, ולרגעים יש באוויר רמזים לדרך אפשרית להחלמה, לתיקון, וחוזר אלינו הדבר הזה, הנשכח, הכבוד העצמי שלנו, של הישראלי היחיד ושל ישראל כולה.
יש כוח עצום, וגם קצת מתעתע ומשכר, ביקיצה הזאת. מפתה להיסחף באופוריה - ובהתחדשות הנעורים - שהמהלך החדש נוסך. קל לשגות באשליה שהנה אנו שוב מחריבים עולם ישן עד היסוד. אלא שזה לא בדיוק כך: העולם הישן לא היה כולו רע. היו לו גם הישגים גדולים, שבין השאר יאפשרו כעת את מימוש חלק מהשאיפות של תנועת המחאה, וגם את החירות שבה אפשר לבטא את השאיפות האלה. ולכן המאבק הזה חייב לדבר בשפה שונה לגמרי מזו של המאבקים שהיו פה עד כה. מעל לכל, הוא חייב להתבסס על דיאלוג, להיות משַתף ולא מַדיר; עקרוני, ולא אופורטוניסטי ומגזרי. לא "איש לאוהליך ישראל‭."‬ זו הדרך שבה יוכל המהלך הזה לשמור על התמיכה הציבורית הרבה שהוא זוכה לה. דווקא העמימות המסוימת שיש בתנועת המחאה מאפשרת לכל קבוצה בה להחזיק בדעות פוליטיות ובאמונות שונות ומנוגדות זו לזו, ובכל זאת לזהות - לראשונה מזה עשורים - גם מצע משותף, אזרחי ואנושי, ואפילו לחוש גאווה על ההשתייכות לקהילה הזאת. מי בישראל יכול להרשות לעצמו לוותר על משאבים נדירים כאלה?
 תנועת המחאה הזאת וגלי ההדף שלה מציעים לנו אפשרות של דיבור בין אלה שכבר עשרות שנים לא דיברו ביניהם. בין שכבות חברתיות שונות ומרוחקות. בין דתיים וחילונים, ובין ערבים ויהודים. בתהליך הזה של זיהוי המשותף והניתן להשגה, יכול להיפתח גם בין הימין והשמאל דיבור מציאותי ואמפתי יותר - למשל, על אדישותו של השמאל כלפי אלה שנעקרו מגוש קטיף, הפצע הפתוח של המתנחלים - דיבור שיוכל אולי להציל את מה שעוד ניתן להציל מתחושת הערבות ההדדית, זו שמדינה במצבנו אינה רשאית לוותר עליה. במילים אחרות, אם רוח התנועה אכן נמצאת בַּ שורות של אמיר גלבוע, "פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת‭,"‬ היא צריכה כעת להמשיך ולשיר, "ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא 'שלום‭."'‬
  קל למתוח ביקורת על צעדיה של התנועה הצעירה ולפקפק בה. בכלל - תמיד קל יותר למצוא סיבות מדוע לא לעשות מעשה נחרץ ואמיץ. אבל מי שיקשיב לנהמת-לבם של המפגינים - לא רק ברוטשילד, גם בדרום תל אביב ובשכונות של ירושלים ואשדוד וחיפה ומעלות-תרשיחא - יבין שאולי נפתח לנו פה חלון אל עתיד אחר. הזמן בשל למהלך הזה, ולמרבה ההפתעה יש לו גם, סוף סוף, גייסות. אולי לזה כיוונה אישה צעירה אחת שניגשה אליי בהפגנה בירושלים ואמרה: תסתכל, ההנהגה עדיין חלולה, אבל העם כבר לא.


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.