המדריד למהפכה

המאהלים כבר פונו על ידי המשטרה, הבחירות אמנם הוקדמו אך ספק אם תוצאותיהן ישמחו את המפגינים, וגם הישגים כלכליים ממשיים עדיין אין. שלושה חודשים אחרי שפתחו במאבק, כתבתנו פגשה את מנהיגי מחאת האוהלים הספרדית. וכן, יש להם כמה טיפים לדפני ליף ושות'

מחאת האוהלים: הגרסה הספרדית | צילומים: אי.פי.איי
 
למרות שיזמות היא לא הצד החזק של הספרדים, את תופעת מחאת האוהלים הם בהחלט יכולים לזקוף לזכותם. מה שהחל בחודש מאי האחרון כמחאה של סטודנטים, סחף אחריו מיליוני ספרדים שיצאו לרחובות בדרישה לשינוי כלכל־חברתי. בשבוע שעבר אמנם פינתה משטרת מדריד את אחרוני המאהלים בעיר, אבל שלושה חודשים לאחר שהחל — גל המחאה העממי בספרד עדיין בכותרות, מכתיב את סדר היום הלאומי.

אמנם ספרד וישראל שונות, אבל בהחלט ניתן ללמוד מהמקרה הספרדי על המחאה הישראלית. אחרי ההתלהבות הראשונית, מאות אלפי הצעירים שהקימו אוהלים בכיכרות המרכזיות ברחבי ספרד כבר חזרו הביתה. גם בישראל סביר להניח שהאוהלים לא יישארו ברוטשילד לנצח. לכן מעניין לבדוק כיצד מנסים מנהיגי המחאה בספרד לפרוט את רוח המאבק והקריאות לצדק חברתי להישגים בשטח.

קשה לומר שהספרדי הממוצע מתמצא במציאות הישראלית, אבל לפחות היום לא מעטים מהצעירים הספרדים יכולים לאיית את שדרות רוטשילד ללא שגיאות. "נראה לי שהמחאה הישראלית פונה לכיוון חיובי. הדרישה שלכם התפשטה במהירות ממאבק למען שיפור תנאי הדיור לרבדים סוציאליים נוספים וההתפתחות המהירה הזו היא הגיונית", אומר ל"ידיעות אחרונות" מיגל, 28, אחד מפעילי המאבק הספרדי. "גם בישראל וגם בספרד דורשים המפגינים להעביר את הכוח לעם. לא רוצים יותר שהממשלות יכתיבו לנו את החיים. הגיע הזמן לשינוי חברתי לפי הקריטריונים של העם ולא של הפוליטיקאים". את רגשות התמיכה ההדדית הפגינו המפגינים הישראלים והספרדים בסרטוני וידאו קצרים שנשלחו אחד לשני והועלו באתר האינטרנט www.takethesquare.net— האתר הבינלאומי של תנועת המחאות הנוכחית.

 

 

לחץ חברתי
 
גל המחאות הספרדי החל ב־15 במאי. את הניצוץ למאבק הצית ספרו של הפילוסוף הצרפתי סטפן הסל, הקורא לאמץ מחדש את ערכי המהפכה הצרפתית ולא להסס להילחם למען שוויון וצדק. קבוצה של סטודנטים צעירים ספרדים החליטה לקבל את ההמלצות של הסל והקימה מאהל בלב מדריד. תוך ימים ספורים הם קיבצו סביבם מיליוני תומכים שיצאו לרחובות בכל הערים המרכזיות בספרד.

המפגינים — המכונים גם "הזועמים" וגם "תנועת 15 במאי" — מאמינים שמדובר במהפכה סוציאלית היסטורית ברמה בינלאומית, וכי הנתיב העובר בין כיכר תחריר, דרך פלאזה דל סול ועד לשדרות רוטשילד מסמן רק את נקודת הפתיחה. "בהתחלה הייתה תחושה מדהימה של מהפכה. היום, חודשיים וחצי אחרי, אנחנו כבר כוח שאי אפשר להתכחש לו", מספר מיגל, מי שהיה בין הראשונים שתקעו יתד בכיכר במדריד. הוא ומרבית הפעילים מסרבים אגב להתראיין בשמם המלא ולשמש כדוברי התנועה. בניגוד למצב בישראל, שבו דפני ליף, איציק שמולי וחבריהם הפכו לדמויות שמייצגות את המהפכה, בספרד המצב שונה. "אין לנו מנהיג או דמות שיוצאת לציבור", מסביר מיגל. "אנחנו מאוכזבים מהמודל הנוכחי של המערכת ההיררכית ובטח שלא נרצה להיות כמותו".

המחאה הציבורית בספרד מונעת בעיקר מהחשש לעתיד. התפוצצות בועת הנדל"ן שהובילה למשבר הכלכלי החמור מרחפת כעננה שחורה מעל המדינה. כשמסתכלים על נתוני האבטלה בספרד — 20 אחוז בקרב כלל האוכלוסייה ו־45 אחוז בקרב הצעירים — אפשר רק לחשוב מה היה קורה בישראל אם היינו מתמודדים עם בעיה דומה. תחת הסלוגן "דמוקרטיה אמיתית עכשיו" — הגרסה הספרדית ל"העם דורש צדק חברתי" — נשמע קול המחאה מכל קצוות המדינה.

בחודש שעבר יצאו שש צעדות ממחוזות שונים לכיוון עיר הבירה מדריד. אבל נחישותה של תנועת המחאה הספרדית לא מסתיימת בתוך ספרד. ב־26 ביולי המשיכו עשרות מהמפגינים במחאה הרגלית ויצאו לכיוון העיר בריסל, מרחק של 1,500 ק"מ. מטרת הצעדה היא השתתפות בהפגנה עולמית אותה יזמה תנועת המחאה הספרדית, העתידה להתקיים ב־15 באוקטובר מול בניין הפרלמנט האירופי.

"אנחנו מאמינים שהמפלגות הגדולות יאמצו בסוף חלק מהדרישות שלנו", אומרת פמלה, 28, אחת הפעילות. "כרגע הממשל מפנה לנו את הגב, אבל אנחנו פועלים להשגת לחץ חברתי שבאמצעותו אנחנו מאמינים שניתן להשיג את השינוי".

גם בלנקה, 43, אם לילד בן 15, הייתה בין ראשוני המפגינים. "ישנתי בכיכר", היא מספרת, "עד שפינו אותנו סופית". ב־2007 פוטרה בלנקה מעבודתה, ולאחר שהייתה מספר חודשים מחוסרת עבודה החליטה לעבור עם בנה לאירלנד. לפני פחות משנה ארזה שוב מזוודות וחזרה לספרד. "קיבלתי מדינה ששקעה עמוק יותר במשבר", היא אומרת. "במאי התחתן הנסיך וויליאם עם קייט מידלטון. כלי התקשורת בספרד היו עמוסים בידיעות על החתונה, אבל לנתון הקשה לפיו הגיע מספר המובטלים במדינה לחמישה מיליון — הקדישו בקושי כמה שורות. זה קומם אותנו! כאילו שמדובר בעניין של מה בכך".

אחרי שכבשו את הכיכרות, החליט ביום שלישי שעבר משרד הפנים הספרדי בשיתוף עם עיריית מדריד לפנות את אחרוני המאהלים בעיר. 300 שוטרים הופנו לפלאזה דל סול לעבודת הפינוי, שלא השאירה אחריה זכר למחאה הציבורית.

חברי תנועת הזועמים טוענים כי הסיבה לפינוי נעוצה במטרה "קדושה" אחרת: ביקורו של האפיפיור בעיר בעוד כשבועיים. מכיכר קטלוניה שבברצלונה פונו האוהלים עוד בסוף חודש יוני, ולדברי העירייה הקטלאנית עלות שיקום הנזקים באזור הוערכה בכ־240 אלף יורו. בקרב רבים בדעת הקהל הספרדית, אגב, המחאה הסוציאלית מתפרשת כמאבק סרק של פעילים אנטי ממסדיים. "הם לא יצליחו להשתיק אותנו. אנחנו חיים עם האוהל על הגב", מגיבה בלנקה.

מיתוס טלוויזיוני
 
ג'ואן קויה, היסטוריון מומחה לתולדות העידן המודרני ועיתונאי בעל טור קבוע בעיתון "אל פאייס" הספרדי, מצביע על ההבדלים בין המחאה בישראל למחאה בספרד. "נראה כי המחאה הישראלית הרבה יותר רצינית וייצוגית מבחינה סוציאלית מזו הספרדית", הוא טוען. "פה ההתארגנות היא בעיקר של פעילים אנטי ממסדיים. המחאה היא נגד הבנקים ונגד הקפיטליזם". עוד טוען קויה כי גם תמונת המצב המדינית־כלכלית אינה ניתנת להשוואה. "מדינת ישראל נמצאת בצמיחה כלכלית, עם אחוז אבטלה נורמלי", הוא אומר. "פה אנחנו במשבר כלכלי חמור ו־20 אחוזי אבטלה". את הסיבה להתעוררות הישראלית מסביר קויה בעברה הסוציאליסטי. "המפגינים הישראלים מעוררים ערכים שהיו רדומים אצלם בדנ"א הישראלי".

למחאה הספרדית יש לדבריו מעט מאוד תוכן אידאולוגי היסטורי והיא מבוססת בעיקרה על המשבר הכלכלי הנוכחי. "אם יש בכל זאת נקודה בהיסטוריה הספרדית אליה מחוברת המחאה המקומית, זו הסלידה מהפוליטיקה והתחושה שהפוליטיקאים לא מייצגים את העם. עוד מבחינה היסטורית יש לפוליטיקה בספרד אסוציאציה של שחיתות. בשנות השלושים, בעידן האנרכיסטים, הסיסמה השלטת הייתה 'אל תצביעו'".

"15 במאי" הספרדית הפכה אמנם לתנועה פוליטית, אבל היא מסרבת להגדיר את עצמה או להפוך בעתיד למפלגה פוליטית. לדבריהם הם מייצגים את הפוליטיקה הבסיסית שמקורה בדאגה לאזרחים, אבל מסרבים לקחת חלק במשחקי הכוחות של הפוליטיקה הנוכחית. "בישראל", מסביר קויה, "ברור למפגינים שהדרך להוביל את המחאה היא באמצעות הפוליטיקה". ההבדל הזה הוא לטענתו גם הבסיס להצלחת המאבק. "נראה כי הממשל הישראלי מתייחס לדרישות ברצינות גבוהה יותר", הוא אומר. "פה עושים איתם דמגוגיה פוליטית ולדעתי אין למאבק הזה עתיד".

ההקבלה בין כיכר תחריר לפלאזה דל סול במדריד או לכיכר קטלוניה בברצלונה זוכה מצידו לביקורת נוקבת. "אין קשר בין המחאות. להגיד שהזועמים הספרדים מייצגים את הדאגה האמיתית של הרבה אנשים? אני בספק. מה שקורה הוא שכלי התקשורת נותנים להם כוח ובסיס להצלחה. הם הפכו למיתוס טלוויזיוני. אם אין להם מנהיג ומטרות מוגדרות, איך אפשר לעזור להם?"

עם רזומה של חודשיים וחצי של פעילות, עדיין לא ברור לאן יגיעו הישגי המאבק הספרדי. ראש ממשלת ספרד ומנהיג המפלגה הסוציאליסטית, חוזה לואיס רודריגז ספטארו, החליט ביום שישי האחרון להקדים את הבחירות ממארס 2012 ל־20 בנובמבר הקרוב. אך חשוב להדגיש כי בכלל לא בטוח שהמפגינים ירוויחו מתוצאות הבחירות. לפי התחזיות העכשוויות רוב הסיכויים שתיבחר המפלגה העממית הימנית שעתידה לנקוט במגמת קיצוצים נוספת. אבל נכון להיום, בדבר אחד לפחות הם כבר הצליחו: להוות מודל למחאות חברתיות ברחבי העולם. מכאן והלאה אחראי כל מאבק על גורלו שלו.

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.