קרקס פלסטינה

רגע לפני ה־20 בספטמבר, מועד הדיון באו"ם על מדינה פלסטינית, יצאו יגאל סרנה והצלם שאול גולן למסע ברחובות הערים בשטחים, וגילו אנשים שמודאגים מהקיום היומיומי, זועמים על כרישי הנדל"ן ולא מאמינים למנהיגים שלהם
מה יביא איתו ספטמבר? "או מדינה או מלחמה" | צילום: שאול גולן
 
על קצה העמוד בכיכר הכפר אל־חדר ניצבת על רגל דקה, כרקדנית, מפת פלסטין משיש. עוד רגע תיפול. בתוך הרגיעה רוחש אי־שקט. שלושה בחורים מובטלים מחכים בצל להסעה לאנשהו או לשומקום. עובר בחור על חמור שחור שעל צדו דלי ובו ענבים שקטף, עטופים בעליהם. חוסיין עיד הוא פלח בן 30, אב לארבעה, ובדברו זז חמורו באי־שקט קדימה. מה יקרה לקראת ה־20 בספטמבר? אני שואל. "או מדינה או מלחמה", אומר חוסיין. והמצב עכשיו? "זיפת. הכל התייקר, יש מצור וכל צד לוחץ". הוא מדבר כמו מהאו"ם, נגד שני הצדדים. נמאס לו כמו לרבים, אבל סוחבים בעלייה תלולה, כחמורו הקטן.
כשאנו נכנסים לשטחי הרשות, אל "אבו־מאזנלנד" המנותקת מאחותה הקטנה והנואשת עזה, אנחנו עוברים גם אזור זמן. שעה מוקדם מישראל ומאה אחרת: עולם שבו מסע, שלוקח לישראלי כ־20 דקות, אורך שלוש שעות. נמתחים המרחקים, משתבשים. צצים קירות.
הלאה משם, בכפר מאסרה שמשמעו מסחטה, היכן שתרנגולים מקרקרים אל שמיים מלובנים, מחכים לנו שני גברים בחדר קלוף קירות. מוחמד בריג'יה איש הכפר וחברו מחמוד זווהרי הם אנשי ה"ליג'אן אשאביה", זו ההתנגדות הלא אלימה שרועדת עתה תחת מהלומות תבערת הדרום ותחת לחצים אחרים. יש שעות כמו בראשית השבוע הזה, כשהגיע הסכינאי הבודד משכם למועדון בתל־אביב כדי לבצע פיגוע דקירה במקום הומה אדם, בהן נדמה כי ההחלטה על האי־אלימות נסדקת.
רגע לפני הדיון באו"ם על מדינה פלסטינית יצאנו למסע ברחובות אבו־מאזנלנד וגילינו אנשים שמודאגים מהקיום היומיומי, זועמים על כרישי הנדל"ן שהשתלטו על רמאללה ולא מאמינים למנהיגים. נשמע מוכר?
 
הכתבה המלאה תתפרסם ביום שישי במוסף "7 ימים"
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.