היטלר ואני

"זה חלומו של כל שחקן לגלם את היטלר. זה כיף. פורקן אדיר": רועי אסף מגלם את הצורר הנאצי במחזה חדש, ולא מתחרט לרגע

רועי אסף מגלם את היטלר
צילום: דניאל קמינסקי
 
כשגיל אלון, במאי ההצגה "מיין קאמפף", הציע לרועי אסף לגלם את היטלר במחזה שכתב המחזאי ההונגרי ממוצא יהודי ג'ורג' טאבורי — אסף לא היסס אפילו לשנייה. הוא ידע שהתפקיד הזה יעורר מחלוקת קשה ושיהיו רבים שייצאו נגד ההחלטה שלו לגלם את דמותו של המנהיג הנאצי, אבל אסף ענה מיד בחיוב. "בעיניי זאת מתנה לשחק את היטלר, תפקיד של פעם בחיים", הוא אומר. "הייתי עוזב תפקידים נחשבים הרבה יותר בשביל לשחק את התפקיד הזה, כי אני נורא נהנה לשחק אותו. זה כיף. פורקן אדיר. זה חוסך לי עשרות אלפי שקלים של טיפול פסיכולוגי".

בטח אני לא הראשון ששואל אותך איך אפשר בכלל לגלם תפקיד כזה.

"שאלו וישאלו אותי עוד הרבה איך אני אתחבר לאדם כמו היטלר, כי זו לא דמות שאני או מישהו אחר נורמלי יכול להזדהות איתה ממקום של הבנה. אפשר רק לתעב אותו. אבל בדבר אחד אנחנו דומים, בטוטאליות שלנו. גם אצלי זה הכל או לא כלום. אני רוצה להיות שחקן כמו שהיטלר רצה להיות צייר, וכשהוא התרסק, הוא התרסק. אני יכול לחשוב שאם לא הייתי מתקבל ללימודי משחק בניסן נתיב או לתיאטרון צה"ל, יכול מאוד להיות שהייתי פוגע בעצמי באיזשהו אופן, כי בגיל הזה לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלי החלום הזה. אני לא אומר שהייתי מתאבד חס וחלילה, אבל החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עלובים הרבה יותר".

איך ההורים שלך מתייחסים לזה?

"לא יהיה קל לאמא שלי לפתוח את העיתון ולראות אותי מצולם בתמונה כמו היטלר. זה מבהיל. ואמא שלי נורא פולנייה באופי שלה למרות שהיא נולדה במרוקו. הם לא כל כך שמחו שלקחתי את התפקיד, אבל הם כבר קצת התרגלו. אני אפילו לא יודע אם הם יבואו לראות את ההצגה בפסטיבל, אבל מקווה שכן".

מגדל את המפלצת

"מיין קאמפף" הוא מחזה פרובוקטיבי, בטח עבור הצופה הישראלי. ולא רק בגלל השם, או העובדה ששחקן ישראלי מגלם את היטלר, כפי שקרה רק פעם אחת בעבר. המחזה מפגיש בין היטלר הצעיר, בעל השאיפות להיות צייר גדול, ומוכר ספרים יהודי בשם הרצל (שלומי ברטונוב המוכשר) בבית תמחוי.

הרצל, שהופך לאפוטרופוס של הצייר הבלתי מוכשר, מגונן עליו ותומך בו. כשהיטלר נכשל בבחינות לאקדמיה וחוזר מרוסק לגמרי לבית התמחוי הוא מפתח שנאה ותיעוב כלפי הרצל והעולם כולו, ופונה לפוליטיקה. המחזה מעורר לא מעט שאלות קשות ולא נוחות לקהל הישראלי. לא רק על מהותו של הרוע, אלא גם על הרמיזה שליהודים היה חלק בצמיחתה של המפלצת.

מבחינות מסוימות עולה מההצגה גם התחושה שאותו הרצל יצר את המפלצת. "אני יודע שאפשר להגיד את זה", אומר אסף, "כי הוא הרי גוזר לו את השפם ונותן לו את התסרוקת המפורסמת שאפיינה אותו, אבל זה לא נכון. זו ראייה צרה מדי של המחזה. אני חושב שהמציאות היא הרבה דברים, אי אפשר לנתק את הצמיחה של המפלצת הזאת מכל התרבות הגרמנית של אותה תקופה, מהפוליטיקה, מהמצב החברתי, הכלכלי והדתי. הייתה קרקע שאיפשרה להיטלר לצמוח".

אתם לא חוששים מהמפגש עם הקהל הישראלי?

"יותר נכון להגיד — סקרנים. המחזה כתוב בהומור, וזה המזל, כי אני לא יודע איך היה אפשר לבלוע דמות נוראית כזאת אם זה לא היה איזה סוג של קומדיה שחורה. זה כתוב כמעט כמו מערכון מעולה. כתיבה חדה מאוד שיש בה סרקזם וקריצה. אני ממש לא בטוח שהתוצאה היא בסופו של דבר ריכוך. הרופאים מכירים את זה טוב. זה הטשטוש שלפני החדירה הפולשנית. הרדמה לפני המכה. כי בסופו של דבר ההצגה נגמרת בצורה מאוד קשה. אי אפשר לעכל הכל מבלי לטשטש קודם את הקהל. זה מחזה קשה, ואני בטוח שיהיו אנשים בקהל שיהיה להם קשה איתו. אולי אפילו כאלו שיקומו ויעזבו את האולם. אנחנו מוכנים לכל דבר, לכל תגובה. אנחנו יודעים שיהיו אנשים שיקומו וילכו, ואנחנו מקבלים הכל בהבנה. אין לי בעיה עם זה. רק שיעשו את זה בלי להפריע לאחרים. בעיניי זה מה שצריך להיות גם בהצגות בקאמרי ובהבימה".

רעש כזה יכול גם לעזור ליחסי הציבור של ההצגה.

"אני חושב שהתגובות יהיו חלוקות. כהצגת תיאטרון יש בה משהו אחר ומאוד מעז, ואני חושב שמגיע שאפו גדול לסמדר יערון ולמוני יוסף, המנהלים האמנותיים של פסטיבל עכו, שהסכימו להרים כזה חומר ולא חששו ממנו. זה ממש לא מובן מאליו. הם יכולים לשלם על זה ביוקר. והם לא עושים את זה בשביל הפרובוקציה, אלא בגלל שהחומר הזה נראה להם חשוב. בעיניי המחזה הזה היה צריך לעלות בהבימה, ואני נורא מקווה שתיאטרון רפרטוארי ייקח את זה על עצמו, אולי הבימה, עם כל הקשר הגרמני־ישראלי שלהם. בעיניי זה ראוי להיות שם, כי זה יוצר דיאלוג חשוב, במיוחד עם הדור הצעיר שצריך להבין את הנושא החשוב הזה. זה לא מחזה שמעביר ביקורת, אלא מראה לך פיסת מציאות מורכבת, עצובה מאוד, מצחיקה מאוד, אמיתית מאוד, ואני חושב שהעניין בה הוא עצם ההתבוננות".

אסף, 32, יליד ראשון לציון, בן להורים שעלו ממרוקו, הספיק לא מעט, למרות אלמוניותו היחסית. הוא שירת בתיאטרון צה"ל ולאחריו פנה ללימודי ממשחק בסטודיו של ניסן נתיב. מאז הספיק לשחק בהצגת היחיד "הילד", שהוצגה במשך יותר משלוש שנים בתיאטרון הקאמרי ולקטוף עליה את פרס השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון. בקולנוע שיחק ב"כלת הים" של קרן ידעיה, ב"קירות" של דני לרנר, ובתפקידים מרכזיים ב"עדות" של שלומי אלקבץ ו"המשגיחים של מני יעיש", שייצאו השנה. בטלוויזיה אתם זוכרים אותו כאשר, מנהל מכון הליווי בסדרה "בלו נטלי".

חולם על הגטו

יותר מחצי שנה שהוא והיטלר מנסים להתיידד. כדי להצליח במשימה הוא קרא בין השאר חלקים מ"מיין קאמפף" ("יש שם המון שטויות"), התחקה אחרי דמותו בארכיונים ובספרים, וראה בפעם המי יודע כמה את "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. "לפני חודש היה לי גם חלום שאני נמצא בגטו, בשואה, בורח עם אנשים בין הסמטאות".


זה עדיין מפתיע ששחקן ממוצא מרוקאי מגלם את היטלר.

"אני משער שכן, אבל גיל אלון שאל אותי אם זה מעניין אותי. אמרתי מיד שכן, עוד לפני שקראתי את המחזה. מכמה סיבות. אחת מהן קשורה לשאלה ששאלת, על המוצא שלי, והאחרת לתפיסה שלי מה זה שחקן ומה זה משחק. כל המושג הזה של טייפ קאסט, של ליהוק, הוא בכלל לא אישיו אצלנו בהצגה. המראה הפיזי שלי, המוצא האתני שלי, לא קיים. הוא לא עלה אפילו פעם אחת. אני לא מוכן אף פעם להגביל את עצמי כשחקן. להגיד שיש תפקידים שאני יכול לעשות ויש תפקידים שלא. שחקן צריך לשאוף לעשות הכל. במאי שחושב שהמלט צריך להייות רק בלונדיני כי כתוב במחזה שהוא בא מדנמרק, לא מבין מה זה באמת תיאטרון. מי שמצפה לראות את היטלר כמו שהוא, שילך ליד ושם, או שיראה אותו בווידאו. משחק זה אמנות, ומה שאתה עושה עם התפקיד זה מה שחשוב ולא מי אתה".

למרות גילו הצעיר יחסית, יש לאסף טונות של ביקורת על התיאטרון הישראלי. "מעליב אותי כשאומרים שיש לתיאטראות קבוצת צעירים", הוא מסביר. "אם התיאטרון היה של הצעירים, והיו מקימים קבוצה של זקנים, איך הזקנים היו מרגישים? הם היו נעלבים. כל התיאטרון היה צריך להיות צעיר, לפחות ברוחו. השאלה היא מה קורה עם זה הלאה. להיות שחקן זו ריצת מרתון. גם מי שהתמזל מזלו וקיבל תפקיד ישר אחרי שסיים את בית הספר למשחק, לא יודע מה יהיה הלאה".

זה לא התפקיד הראשון של אסף ששנוי במחלוקת. הוא הצטלם גם לתפקיד ראשי בסרט "עדות" של הבמאי שלומי אלקבץ, שמציג את הכאב של החיילים והפלסטינים, וזכה לתגובה זועמת מצד שרת התרבות והספורט לימור לבנת כשהוקרן בפסטיבל קולנוע דרום. הסרט, טענה לבנת, מעוות את המציאות ומבקר את חיילי צה"ל. "זה סרט לא קל, שאני עומד מאחוריו בלב שלם", עונה אסף. "הסיבה שהלכתי לעשות אותו היא לא פוליטית, כי בעיניי זה לא רק סרט פוליטי אלא גם אנושי.

"התגובה של לימור לבנת לא הייתה הוגנת. היא אפילו לא צפתה בסרט, והחרימה אותו מבלי שנשארה לראות אותו, אלא ראתה רק כמה קטעים ממנו. לא רק שזה לא הוגן, זה וגם לא תרבותי. הסרט בכל זאת נבחר לפתוח את הפסטיבל וצריך לכבד את זה. היא ירתה לעצמה ברגל. הכוח של הסרט הוא לא בפוליטיקה, אלא בכאב של החיילים והפלסטינים. זה לא סרט ששופט, זה סרט שמבטא כאב. במהלך כל השנים של הכיבוש קרו כאן דברים ועל זה הסרט מסתכל".

פוליטיקה מסקרנת אותך?

"אני לא כל כך בנאדם פוליטי, למרות שדי דבילי להגיד את זה, כי אנחנו חיים במדינה שכל החלטה בה, בכל תחום, נובעת מפוליטיקה. אבל כן, אני חי פה ורואה שהסכסוך משפיע, שדי, לכל העולם נמאס ממה שקורה כאן. ואני בטוח גם שיהיה לזה פתרון ותקום מדינה פלסטינית, כי אי אפשר אחרת. לא הייתי לוחם בצבא, אבל התחברתי לזה מהכאב האנושי שקיים בכל בנאדם".

© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.