רוטשילד פינת מוצרט

נגני הרחוב הישראלים מבקשים שתעצרו לרגע, תקשיבו להם ותבינו שהם מוזיקאיים אמיתיים. עכשיו הם יוצאים מהרחוב לקונצרט ראשון בתוך אולם עם שחקן חיזוק מפתיע: ברי סחרוף

תזמורת נגני הרחוב. צילום: עמית מגל
 
אנחנו עוברים לידם מדי יום, כמעט בלי להרגיש. לפעמים זורקים מטבע, לרוב מתעלמים וממשיכים הלאה בדרכנו כשהמנגינה שלהם מלווה אותנו עוד רחוב או שניים, מותירה זיכרון נעים שמתפוגג עם צרות היומיום ושגרת החיים. האם אי פעם עצרתם לרגע לחשוב איך זה נראה מבעד לעיניהם שלהם, נגני הרחוב? הם דווקא ישמחו לספר לכם. רק תשאלו, תתעניינו, אפילו תעצרו לכמה דקות כדי לתת ליצירה את מלוא תשומת הלב.
 
"41 שנה אני מנגן בחצוצרה", מספר ואלרי טברובסקי, שנולד לפני 53 שנה בסיביר כתגלית מוזיקלית עם השכלה מפוארת ומאז עלייתו לארץ נאלץ להשלים הכנסה בקרנות רחוב. את הפעם הראשונה שלו, אי שם בחיפה, הוא לא שוכח עד היום — מוציא את החצוצרה מהתיק, מביט לצדדים בחשש ולא יודע איפה לקבור את עצמו מרוב בושה. מה לו ולרחוב הומה באנשים? חשב לעצמו.

אבל האהבה למוזיקה, והצורך בפרנסה, לא הניחו לו עד שהבושה התפוגגה. "ניגנתי בתיאטרון 'אופרה בלט' בסיביר במשך חמש שנים", הוא נזכר, "אחר כך בעוד כל מיני הרכבים. אבל אחרי שעליתי הסבירו לי שישראל מלאה במוזיקאים ושלא אמצא עבודה, אז זנחתי את התחום. חבר שלי, סקסופוניסט שניגן ברחוב, ראה כמה אני מתגעגע לנגינה והציע לי לנסות. בפעם הראשונה הרגשתי בושה גדולה והלכתי הביתה, אבל חזרתי ביום השני ושוב התחלתי לנגן. ראיתי שאני מרוויח לא רע עבור 40 דקות נגינה והבושה חלפה".

היום אתה כבר לא מתבייש בכלל?

"אני חושב שלא, אני חצוצרן מקצוען. פה אני לא שנורר, לא מבקש כסף, לא דוחף את הידיים לכיסים של האנשים. אני מוכר את המוזיקה שלי. יש הרבה אנשים עם לב זהב ששומעים איך אני מנגן ושמים כסף. קניתי פלייבקים ורמקולים ואני מנגן בכל מיני סגנונות. כל יום אני לוקח רכבת לתל אביב ומנגן ליד עזריאלי. ארבע שעות נגינה בבוקר, הפסקה, וארבע שעות בערב. אולי יש לי סטטוס קצת נמוך כנגן, אבל אני לא חסר בית".

שוטף פלוס שנה

מול נגני האורגנית עם הפלייבק הקבוע של "הבה נגילה" מתייצבים כעת תשעה נגנים - מרביתם מברית המועצות לשעבר - והופכים לתזמורת מקצועית של ממש. מדי שבוע הם מתכנסים ומנגנים, בניהולה המוזיקלי של תום דרום. ב-7 בפברואר הם יעלו לבמת מועדון "רדינג 3" בתל־אביב יחד עם ברי סחרוף וקרולינה לקונצרט חגיגי במיוחד בו יבצעו מיצירותיהם. כל ההכנסות מהפרויקט יועברו לפרויקטים חברתיים עתידיים (לרכישת כרטיסים למופע - הקליקו על הקישור). 
 
"ברחובות תל אביב מפוזרים נגנים רבים שמושיטים יד לקבל תמורה עבור הנגינה שלהם", מספר יהונתן וינקלר בן ה־23. יחד עם אחיו התאום דניאל ועם אלון נרקיס (24) הקימו את קהילת  ZE.ZE  שמעודדת עשייה חברתית בקרב צעירים. "החלטנו להכיר אותם, לגלות מי הם, מאיפה הם הגיעו ומדוע הם מנגנים ברחוב. גילינו אנשים מדהימים בעלי רקע מוזיקלי עשיר, שחלקם ניגנו בעבר בתזמורות מפוארות בארצות שמהן באו והיו מורים באקדמיות".

 

מדובר רק בפרויקט אחד מתוך רבים של פעילי הקהילה. הם מארגנים גם קייטנות לילדים נזקקים ומועדוני יום לקשישים שהחליטו לאמץ.  גם נגני הרחוב זוכים כאן לתגמול עבור שעות החזרות הארוכות והקונצרטים בהם יופיעו בעתיד. "לא רק להם היה קשה בהתחלה", אומר דניאל, "גם לנו זה היה מאתגר כי היינו צריכים להתמודד עם קשיי שפה וגם עם העובדה שהם חשבו שאנחנו קצת הזויים, סוג של חאפרים. הם לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים מהם".

אחד מאלה שלא הבינו מהיכן נחתו שלושת הצעירים הנמרצים היה הכנר אלכסיי סובה (39), שעלה לארץ ב־1999 מחארקוב שבאוקראינה. "היו הרבה אנשים שפנו אלינו, הבטיחו להתקשר, ולא קרה עם זה כלום", הוא אומר. "אנשים רוצים לקנות אותך בגרוש ואתה מתאכזב, אבל כשראינו שהם רציניים, הצטרפנו בשמחה".

לא פשוט להיות נגן עסוק באוקראינה וכאן להשלים הכנסה ברחוב.

"זה גם לא נורא בסופו של דבר. אני מנגן על כינור מגיל שבע — כמעט 33 שנים — ולא יכול בלי לנגן. זה החיים שלי. אני גם כותב מוזיקה, לפעמים אפילו כשאני עומד ברחוב. אחרי שאנשים שמעו אותי מנגן ליד הפינה הקבועה שלי, בפסז' הוד בתל אביב, התחלתי לכתוב מוזיקה לכמה הצגות. כתבתי לתיאטרון העברי-ערבי ביפו, לתיאטרון מלינקי ולפסטיבל הצגות ילדים בחיפה. נכון, לפעמים אני מנגן בהרכבים שבחיים לא חשבתי שאני אנגן בהם, אבל אין ברירה. צריך להתפרנס. זה החיים".

ומסתדרים עם זה כלכלית?

"מסתדרים. אני חי עם האישה וכלב בדירה שכורה במרכז תל אביב. שלא תחשוב שברוסיה תמיד קיבלנו את הכסף בזמן. הרבה פעמים זה היה שוטף פלוס שישים ולפעמים אפילו שוטף פלוס שנה. למזלנו החבר'ה הצעירים משלמים לנו בזמן. גם על חזרות. פעם ראשונה כמעט שמשלמים לנו כאן בזמן".

הבושה נעלמת

גינדי סיקביץ, בן 60, סבא לשלושה נכדים, מנגן על סקסופון וחליל ליד סניף בנק הפועלים הסמוך לבניין עיריית תל אביב. הוא עלה לארץ מטשקנט שבאוזבקיסטן לפני עשר שנים, אבל העברית שבפיו מינימלית מאד. ואלרי ואלכסיי, חבריו הקרובים, עוזרים לו להיחלץ מהעברית השבורה שבפיו ומתרגמים את דבריו. "בארץ כולם מדברים רוסית", מתנצל ואלרי טברובסקי בשמו ומחייך. "בבנק יש פקידה רוסית, בסופר יש באבא לובה, אז אפשר להבין אותו שהוא בקושי מדבר עברית".

גינדי, לא קל לעמוד ולנגן שעות. הרגליים בטח כואבות?

"אני עומד שעתיים ביום ומנגן וזה קשה, אבל זה לא עונש. אני גם מנגן בכל מיני אירועים כדי להתפרנס. מתי הפסקתי להתבייש? כשהתחלתי להבין שאם אני לא אנגן, אגיע לפת לחם. חמש שנים התביישתי עד שהבנתי שאין ברירה. כשצריך כסף כדי לקנות אוכל ולא למות מרעב, הבושה נעלמת".

העוברים והשבים לא תמיד יודעים להעריך את כישרונם, אבל הם התרגלו גם לזה, במיוחד כשהמחמאות הגדולות שהם זוכים להן מפצות לפעמים אפילו על המחסור בכסף. "יש כל מיני סוגים של אנשים", מפרש אלכסי זובה, בעל העברית הטובה בחבורה. "יש כאלה שמבינים במוזיקה, יש אנשים רגישים, יש כאלה שבכלל לא מבינים, ויש גם אנשים בלי לב. לא מעיפים מבט וממשיכים ללכת. אבל מותר להם לא להתייחס אלינו כמו שלי מותר לנגן ברחוב".

מה התגובה הכי מרגשת שנתקלת בה?

"פעם עמדה בצד גברת צנועה והקשיבה לי, הרגשת שהיא מבינה במוזיקה. בהפסקה היא באה ושאלה אותי מה אני עושה כאן וסיפרתי לה. התברר שהיא האמא של ג'ושוע בל, הכנר הנודע. מאוד נחמד שבנאדם כמוה שמע והחמיא לי. אתה יודע שג'ושוע בל רצה לבדוק מה ההערכה לנגני רחוב וירד לסאבוויי בוושינגטון לנגן עם כינור ששווה מיליוני דולר, ובקושי שילמו לו? אף אחד לא התייחס אליו חוץ מילד קטן, בן חמש, שלקח את אמא שלו בכוח אליו, ומישהי שהכירה אותו".

אתה מזדהה עם הניסוי הזה?


"אם אני הייתי בסאבויי הייתי מרוויח יותר. לא בגלל שאני מוכשר ממנו, חלילה. ברחוב אתה צריך להיות מאוד וירטואוזי כדי למשוך את תשומת הלב של האנשים. אם תנגן את אותו רפרטואר קלאסי כל הזמן, אנשים יתעייפו. הם רוצים גם מוזיקה קצבית, ים תיכונית".

הקהל הישראלי, הידוע כלא מעודן במיוחד, מעריך את הקלאסיקות?

"לפני כמה שנים בחור ישראלי אינטליגנטי שם לי כסף ואמר לי — 'אתה מביא את הקולטורה לפה'. בשבילי מילים כאלה יותר חשובות מכסף. אנשים חושבים שאם מוזיקאי מנגן ברחוב, הוא לא טוב מקצועית. וזה לא נכון. יש ברחוב נגנים מצוינים. גם הרמה שלי בסדר. זה פשוט צירוף נסיבות שאנחנו ברחוב".

הישראלים נדיבים?

טברובסקי: "מזג אוויר גשום יותר טוב לפרנסה. כולם מסתכלים ורואים שאני מנגן בקור, בגשם, אומרים שאני גיבור ונותנים לי יותר פרנסה. מי שאוהב, נותן כסף, ומי שחושב שהוא עושה מצווה, נותן בגלל זה. העיקר שמשלמים. פעם אחת בנאדם דתי אמר לי — 'בשביל מה לך לעמוד ולנגן, תושיט יד ותקבל את אותו סכום'. והקמצן הזה נתן לי בסוף חמישים אגורות".

וקרה גם ההפך?

"היו גם כאלה שנתנו לי שטרות של מאתיים, מאה וחמישים. יש הרבה אנשים עם לב זהב".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.