בגלל האונייה ההיא

דקות אחרי שגלש מהמסוק לסיפון המרמרה, נורה ע' בבטנו. ביד אחת עצר את הדימום, בשנייה המשיך להילחם. בינתיים, זרועו של י' רוסקה לגמרי, אז הוא קשר אותה לאפוד הקרב ורץ להציל את חבריו. שנתיים אחרי הלילה ששינה את חייהם, לוחמי השייטת שנפצעו קשה באירוע המשט לעזה מדברים לראשונה
ע' וי', לוחמי השייטת | צילום: אלעד גרשגורן
 
"כוס אמק, קיבלתי כדור חי".
בתוך ההמולה שהייתה סביבו, ע' לא הבחין בהבזק ירי. חמישה או שישה אנשים היו מעליו, חובטים והולמים בו בכל הבא ליד. אז לקח לו כמה שניות להבין מה זה החור הזה, שנפער לו פתאום בבטן. רק דקות קודם לכן, ספוּן במבטחי המסוק הצה"לי שהטיס אותו ואת חבריו מעל מימיו השחורים של הים התיכון, גם הוא היה משוכנע שזו אמורה להיות פעולה שגרתית. אונייה אזרחית, כמה פעילי שלום. אולי יהיו פה ושם כמה קללות או דחיפות, לא משהו שכמה קליעי צבע מה"פיינט גאנס" שבהם צוידו הלוחמים לא יפתרו. אבל כש־ע' וחבריו גלשו מהחבלים אל סיפון "מאווי מרמרה", התסריט הזה התנפץ. ואז, תוך כדי המכות, ע' חש שמשהו צורב מפלח את גופו. "בשנייה הראשונה לא קלטתי", הוא משחזר השבוע בפעם הראשונה. "אני שם את היד שלי על הבטן ולא מבין בדיוק מה קורה. אחרי חמש שניות אני שם עוד פעם את היד על הבטן, וכל האצבע שלי שוקעת בפנים. עכשיו, כל זה קורה כשהמחבלים לא מרפים ממני ועדיין נאבקים איתי".
וכשהבנת מה פגע בך?
"אז אני אומר לעצמי: 'כוס אמק, חטפתי כדור חי'. וגם מתעצבן מזה".
 
הכתבה המלאה עם לוחמי השייטת - ביום שישי ב"7 ימים"
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.