המסתנן

אני, פליט: כתב "7 ימים" דני אדינו אבבה התחזה למסתנן אריתראי וחי שבוע במקום הכי נפיץ בישראל - מתחם לוינסקי בדרום תל-אביב  

 

 

דני אדינו אבבה בין הפליטים והמסתננים | צילום: אילן ספירא
 
‬ 1. סהרונים
 
 "דבר ראשון‭,"‬ הורה לי ג'יימס, "אתה חייב לגנוב או למצוא 'נעלי סהרונים‭.'‬ אחרת מיד יחשדו בך בגינה‭."‬
 
  ג'יימס הוא מסתנן ותיק, אחד שיודע בדיוק מי נגד מי ביקום המקביל של גינת לוינסקי, מעוז הסודנים והאריתריאים בדרום תל-אביב. ליקום הזה יש קודים של לבוש, שפה והתנהגות משלו, וכדי להצליח להיטמע בו הייתי חייב לקבל הדרכה מקיפה. לא הספיק שלבשתי בגדים מתאימים. לצורך המשימה העיתונאית שעמדה מולי – לחיות שבוע כפליט לכל דבר – נאלצתי לקצץ את שערי הארוך ולגלח את זקני, שני סימני ההיכר שלי בשבע השנים האחרונות. במדינת לוינסקי שמים לב לפרטים הקטנים ביותר, וג'יימס (השמות בכתבה בדויים‭,(‬ שהתנדב לעזור לי, קבע שלא יכול להיות שהגעתי עכשיו מהמדבר עם מיני ראסטות מסודרות וזקנקן מטופח.
 
 "או-קיי, אבל מה זה לעזאזל 'נעלי סהרונים‭"?'‬ אני שואל את ג'יימס. "תקשיב‭,"‬ הוא עונה, "כשהמסתננים חוצים את הגבול ונתפסים על ידי צה"ל, כולם – גברים, נשים, ילדים, תינוקות – מועברים אל 'סהרונים‭,'‬ מתקן הכליאה החדש בנגב. שם הם מקבלים נעליים חדשות, מין נעלי בית כאלו, שאיתן מגיעים לגן לוינסקי. 'נעלי סהרונים' הן סימן ההיכר של כל פליט בימיו הראשונים בגן. אם תגיע בלעדיהן, תהיה חשוד בעיניהם. תיזהר. גם ככה אתה לא נראה פליט מהשורה‭."‬
 
  וכך היום הראשון שלי כפליט במדינת לוינסקי החל בחיפוש אחרי אותן "נעלי סהרונים‭."‬ בסוף פגשתי מסתנן שהסכים למכור לי את "נעלי הסהרונים" שלו בשבעה שקלים. אותו סודני היה תושב גן לוינסקי בעשרת הימים האחרונים. היום הוא עובר לגור בדירה עם עשרה מסתננים נוספים ברחוב יסוד-המעלה, לא רחוק מפה. "הנעליים האלה הן נעליים טובות, תשמור עליהן‭,"‬ הוא מודיע לי, נושא את כל מיטלטליו וכל עולמו עליו. "כשאתה הולך לישון, שים אותן מתחת לראש שלך, אחרת לא תמצא אותן בבוקר. תדע לך שגונבים כל דבר, כל מה שזז‭."‬
 
  יום שלישי שעבר, גינת לוינסקי. אני מתחיל במשימה: לחיות כמה ימים כמסתנן אריתריאי טרי בתל-אביב, רגע לפני ההפגנה הגדולה שזיעזעה את המדינה.
 
‭.2‬ "אמָצַ 'ה"
 
 נעול ב"נעלי הסהרונים" החדשות שלי אני נכנס לגן. ברוכים הבאים למדינת לוינסקי: שתי מגלשות – הראשונה אדומה, השנייה ירוקה – ושלוש נדנדות, אחת לתינוקות ושתיים לגדולים יותר. אבל עכשיו, שעת אחר צהריים, אין פה שום ילד. רק מסתננים, רובם בימים הראשונים לשהייתם בארץ. כמה מהם משתעשעים על המגלשות, סודני אחד, הר אדם ממש, מתיישב על נדנדת התינוקות. הם מחייכים. משהו שכנראה לא עשו הרבה מאוד ימים.
 
 סיפור הכיסוי שלי עדיין לא מוכן. יש גם את העניין עם השפה: נכון שאריתריאים רבים דוברים אמהרית – שפה שבה אני שולט היטב – אבל שפת אמם היא תיגרית והיא שונה מאוד. חוץ מזה, כמעט לכל אזור באריתריאה או בסודן יש מעין ניב מקומי משלו. ואם לא די בזה, נושא השיחה המרכזי הוא "איך נכנסתי לארץ‭,"‬ משהו שאין לי בשלב זה שום מושג לגביו.
 
 למזלי אני פוגש את ג'ירמה, שלוש שנים בישראל, במקור גם הוא, "כמוני‭,"‬ מאריתריאה. "מה אני אומר למי ששואל אותי איך הגעתי לישראל‭"?‬ אני שואל אותו.
 
 "תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."‬
 
  הוא בן ‭,38‬ עטור צלקות בכל גופו, סימני הדרך הקשה שעברה עליו עד שהגיע, ואולי גם של כמה מאבקים בישראל עצמה. תלתליו הארוכים הם אות לוותק בארץ.
 
 "תגיד שהגעת ישר מהשלטונות באריתריאה‭,"‬ הוא ממשיך. "ספר גם שהיית חייל, ואם תחזור דינך מוות. תזכור, אתה חייב להיות עקבי עם הסיפור שלך. בתכלס, את מה שאני אומר לך, כולם אומרים וכך עובדים בעיניים על כולם‭."‬
 
  ג'ירמה מחייך. "כמעט אף אחד מהם לא בא ברגל ממצרים לישראל. אף אחד מאיתנו לא חצה שום מדבריות‭...‬ הכל שטויות. לפני שלוש שנים היינו חבורה של 22 אנשים, ואני אספר לך איך זה עובד. ואם אתה תספר את אותו סיפור, אתה מסודר, לא יקרה לך שום דבר.
 
 "כששואלים אותך איך הגעת, תגיד: אני גר בעיר אסמרה, תגיד אפילו בפרוורים של אסמרה, כדי שלא ישאלו אותך סימני היכר, כמו רחובות מסוימים. ואז ישאלו אותך איך הגעת. תזכיר את העיר שנקראת תטסנה, זו עיירה גבולית, בין אריתריאה לסודן. כל מי שהגיע מאריתריאה עבר דרך שם. מאה אחוז מהאנשים, חותם לך על זה. אני עשיתי את זה‭."‬
 
  "איך הגעתי לגבול‭"?‬ אני שואל.
 
 "אתה מגיע לגבול באמצעות מה שנקרא 'מבצע טויוטה‭:'‬ רכבי טויוטה ‭,4x4‬ מסיעים אותך בג'ונגלים, תמורת ‭1,500‬ נאקפה, הכסף המקומי, שזה בערך 70 דולר. אתה נוחת בעיר תטסנה, ושם אתה פוגש הרבה מאוד חבר'ה משלנו. שם ייגש אליך 'מקשר‭,'‬ שתמורת 15 דולר מחבר בינך לבין האנשים שמכונים 'הרוכלים‭:'‬ קבוצה שמתמחה בהברחת אנשים לתוך סודן. אתה משלם להם 700 דולר, אולי פחות, תלוי בכושר ההתמקחות שלך. הרוכלים דואגים להסיע אותך עד חרטום במשאיות או במכוניות פרטיות, ושם אתה נשאר בערך בין עשרה ימים לשבועיים‭."‬
 
  "ואז מה‭"?‬ אני מנסה לזכור את הפרטים.
 
 "בחרטום אתה פוגש במדריכים, חלקם משלנו, חלקם סודנים, חלקם בדואים. קוראים להם 'החאווג'ה‭.'‬ אתה לא צריך להכיר אותם, יש אנשים שעובדים בשבילם והם כבר יגיעו אליך. אתה משלם מראש 750 דולר, והם לוקחים אותך מחרטום לקהיר. בקהיר אותה שיטה עובדת: מבריחים בדואים יפגשו אותך במרכז קהיר. אתה לא צריך להגיד הרבה, הם יגיעו אליך ויגידו לך לבד. קוראים לזה 'אטמטם‭,'‬ שמועות. וכך אתה פוגש לראשונה בדואים שתמורת 750 דולר מסיעים אותך 20 ק"מ לפני גבול ישראל. המבריחים הבדואים יודעים בדיוק באיזו דרך להיכנס, איזה גבול נחתך על ידם בימים אחרונים. בסך הכל אנחנו הולכים רק ארבע שעות ברגל עד הגבול של ישראל. הבדואים גם יסבירו מה לעשות כשפוגשים את הצבא הישראלי‭."‬
 
  "מה‭"?‬ אני שואל.
 
 "הכי חשוב – להרים ידיים‭,"‬ עונה ג'ירמה ומחייך.
 
 "מה לעשות עם השפה‭"?‬ שאלתי אותו, "האריתריאים לא יאמינו לי. הרי אני לא מדבר תיגרית‭."‬
 
  ג'ירמה שולף מיד תשובה מוכנה: "תגיד שאתה ילד א ָמ ָצַ 'ה‭."‬ אמצ'ה בשפה האמהרית פירושו "חלקי חילוף‭."‬ הסיפור הוא כזה: אריתריאה ואתיופיה הן שכנות, עם גבול דליק ביותר. בסוף שנות ה‭90-‬ גירשה אתיופיה עשרות אלפי אריתריאים משטחה, בהם ילדים רבים. הילדים האלה זכו לכינוי "ילדי אמצ'ה‭."‬ "ואתה‭,"‬ אומר לי ג'ירמה, "תגיד שאתה אחד מהם. לא מדבר תיגרית, כי פשוט גדלת באדיס-אבבה. תאמין לי – יאמינו לך‭."‬‭.3‬ "בלגן"
 
 הערב יורד על הגן, וחמוש בסיפור הכיסוי שקיבלתי אני מתכונן ללילה ראשון במדינת לוינסקי. כיאה למסתנן טרי, כל רכושי ברגע זה מסתכם בחולצה דקה ומהוהה, מכנס קצר, כובע קסקט ו"נעלי הסהרונים" החדשות שרכשתי. אני מצליח לתפוס ספסל, אבל הסיכוי להירדם עליו קלוש. יותר מדי דברים רוחשים מסביב: מסתננים שמשוחחים ביניהם בבליל שפות, זונות שמחפשות קליינטים לרגע ונרקומנים שמגיעים להשקיט את ה"דוּדא‭."‬ הפחד מצמית ומתגבר גם בזכות החשיכה ששוררת בגן. האור הקלוש היחיד מגיע, למרבה האירוניה, מתחנת המשטרה הסמוכה לגינה. כל אותו לילה לא ראיתי אפילו שוטר אחד בסביבה. למדינת לוינסקי, מתברר, יש חוק משלה.
 
 לידי מתמקמים שלושה אריתריאים. למזלי הם דוברי אמהרית. האם גם הם, "כמוני‭","‬ילדי אמצ'ה‭?"‬ אני חושש לשאול. "אני בארץ שלושה וחצי חודשים‭,"‬ אומר אחד מהם. "מדינה חרא. אנשים לא מתייחסים יפה לאריתריאים ואוהבים רק את הסודנים. אני ממש לא מבין למה‭."‬ לך תסביר לו שהישראלי הממוצע בכלל לא מבדיל ביניהם, ובוודאי לא יודע, למשל, על השנאה ארוכת השנים בין האריתריאים לאתיופים, זו שהקיזה נהרות דמים. "בלגן‭,"‬ אומר חברו, משתמש בטבעיות במילה העברית שהספיקה להשתגר על לשונו. "בלגן פה‭,"‬ הוא חוזר ומיישיר מבט לעברי. "כמה זמן אתה פה‭"?‬ הוא שואל. "לא הרבה‭,"‬ אני עונה. "אני מחפש דירה‭,"‬ הוספתי באנחה, "אבל אין לי הרבה כסף‭."‬
 
  "אני אלמד אותך איך אתה עושה כסף מהיר פה‭,"‬ אומר לי "בלגן‭."‬ "אין לך דרך אחרת. אתה לא יכול לישון פה בגן לוינסקי עם הסודנים האלה, אתה עושה בושות לעצמך. אריתריאי לא ישן עם סודנים. הכי טוב, אם אתה רוצה לעשות כסף, זה לגנוב פלאפונים. אם אתה יודע לגנוב פלאפונים טוב, הם נמכרים פה כמו לחמניות. יש שם שוק (הוא מצביע לעבר רחוב נווה-שאנן) ואתה מביא את הפלאפון ויש לך קצת כסף לשתות ולאכול. כשאתה רוצה לאכול, תלך למסעדות של אריתריאים ושם לא יגבו ממך הרבה כסף. בימים הראשונים יהיה לך קשה, אבל מסתדרים‭."‬
 
  ההמולה בגינה נמשכת גם בשעות הקטנות של הלילה. רכבים חולפים בצפירה. ליד הגן יש רחבה עם טלפונים ציבוריים, מקום מפגש ידוע, גם של נרקומנים. רכב שחור עוצר בחריקת בלמים, מתוכו יוצא גברתן שמן, סוחר סמים כנראה, ומתנפל על נרקומן. "יא בן זונה‭,"‬ הוא מרעים, "איפה הכסף! תביא ת'כסף עכשיו‭"!‬ הסוחר הזועם לא מתקרב לגן. האריתריאים לא מתקרבים אליו. השוטרים לא יוצאים מהתחנה. במדינת לוינסקי, כל אחד מתבצר בטריטוריה שלו.
 
‭.4‬ המכולה
 
 בשבע בבוקר משתררת סוף-סוף דומייה בגן לוינסקי, ולפתע אני מבין שכולם מביטים בעיניים טרוטות לעבר נקודה אחת: מכולה חומה של "צים‭,"‬ שנמצאת בפאתי הגינה.
 
 שאלתי את "בלגן" על מה כולם מסתכלים. "שמה‭,"‬ הוא ענה. "לשם מביאים את האוכל. קצת מאחרים היום‭,"‬ הוא אומר בדאגה. כולם בגינה מבינים שלא מובן מאליו שמישהו מביא לכאן אוכל.
 
 קצת אחרי שבע, חריקה מתכתית והמכולה נפתחת. התור ממולה הולך ומתארך. אני מעריך שבסביבות מאה איש עשו פה את הלילה. כל אחד מאיתנו מקבל ביצה קשה, פרוסת לחם, קצת סלט, ואנחנו מתיישבים ליד הדשא לאכול. מסביב ריח נוראי של שתן. רק ותיקי הגן, אלו שכבר מתייחסים אליו כמו לבית, ירחיקו לשירותים הציבוריים. הרוב יעדיפו את העץ הקרוב.
 
 אחר כך מתפזרים. יש כאלו שמנסים את כוחם בעבודות שונות. אחרים, מן הסתם, הלכו "לחפש פלאפונים‭,"‬ כמו ש"בלגן" סיפר. צריך לשרוד את היום, להספיק לאכול משהו, ואז לחזור לעוד לילה בלוינסקי. שגרה.
 
 אלא שאז מתחילות להתפשט השמועות, שהלילה הזה כבר לא יהיה שגרתי כל כך.
 
‭.5‬ מרזוק
 
 המידע מתחיל בטפטוף. "אל תסתובב פה היום‭,"‬ מזהירים אותי כמה אריתריאים, הפחד ניכר בעיניהם. "יש היום הפגנה‭."‬ אחר כך, בחנויות של האריתריאים, מתחיל להתגבש המידע. "במשטרה יעצו לנו לסגור היום מוקדם‭,"‬ אומרים בעלי עסקים ברחובות סלמה ולוינסקי. מאוחר יותר מתגודדות קבוצות של אריתריאים ומעדכנות שה"מנהיגים" הסתובבו באזור והתריעו שהלילה עדיף להתרחק מאזור שכונת שפירא ומהתקווה. "מרזוּק מגיע‭"!‬ הם אומרים שוב ושוב, "מרזוק בא‭"!‬ ואני לא מבין. מי זה מרזוק?
 
 אחר הצהריים, כשהמפגינים מתחילים להתכנס, המסתננים נפגשים לא הרחק מהם בגן לוינסקי, לשמוע עדכונים. גם אני מגיע לשם. השמועות מספרות על קבוצות שמסתובבות ברחוב, יורקות ומאיימות על שחורים. שמועות אחרות כבר מדברות על מכות. הפאניקה בגן גבוהה.
 
 עומאר, בחור סודני, עומד בצד ומספר מה קרה לו באותו היום. "לא עשינו להם כלום, אבל כל הזמן הם מקללים אותנו, יורקים עלינו. ילד או כמה ילדים מסתובבים בשכונת התקווה – הם מרביצים לילדים שחורים ולוקחים להם את הצעצועים. כשאנחנו יוצאים אומרים לנו 'קופים‭,'‬ 'שחורים‭,'‬ 'זונות' ו'אנסים‭.'‬ אנחנו שותקים. אני מציע לכל פליט לא לעשות כלום. אם תפגשו באנשים האלה בשפירא או בתקווה, הכי טוב לא לעשות כלום, לברוח‭."‬
 
  אחר כך עומאר עובר לפסים אופרטיביים יותר. "יש סודנים שעושים משמרת בלילות, אז סודני שחוזר מהעבודה מתקשר לפני שהוא יורד מהאוטובוס ואנחנו באים לקחת אותו. אל תלכו לבד בחושך. לכו בקבוצות. אם דוחפים אתכם, תמשיכו, אל תתעמתו. זה יכול לעלות לכם בחיים‭."‬
 
  עומאר, כאמור, הוא סודני. מקור הצרה שניחתה עליהם ברור לו: "האריתריאים זה בלגן גדול. הם עושים פה בעיות. הם משתכרים הרבה. מרביצים לאנשים סתם. זה משהו נורא עם האריתריאים‭."‬
 
  עוד ועוד מסתננים מודאגים זורמים לגן. במקביל, גם ההפגנה שבמרחק כמה רחובות מתעצמת. "תיזהרו מהאנשים של מרזוק‭"!‬ נשמעת שוב ושוב האזהרה.
 
 "מי זה מרזוק‭"?‬ אני שואל אריתריאי שעומד לידי.
 
 "מה, אתה לא יודע מי זה ברוך מרזוק‭"?‬ הוא עונה.
 
 פתאום אני מבין. "מרזל‭,"‬ אני מתקן אותו, "ברוך מרזל, מהכנסת‭."‬
 
  אבל כבר מאוחר מדי. השם "מרזוק" כבר מהלך אימים על הגן.
 
‭.6‬ ג'סי
 
 השעה ‭,19:00‬ והאווירה בגינה היא של טרום פיצוץ. לפחות נס אחד מתחולל בשעה הזו: כמה שוטרים יוצאים מהתחנה הסמוכה ומגיעים לגינה. ספק כדי להרגיע את המסתננים המפוחדים, ספק כדי להגן עליהם, במקרה שחמום מוח, מתודלק בנאומים שנישאים בהפגנה, יחליט לבוא עימם חשבון.
 
 מישהו לוחש באוזניי את הסוד השמור ביותר של אותו רגע: הנהגת הזרים מתכנסת לא הרחק, ברחוב הר-ציון, כדי לטכס עצה. אני מחליט לנסות להשתתף במפגש הזה.
 
 רגע של היסוס: אני לבוש כמסתנן ונראה כמסתנן. בעיני המפגינים בחוץ אני אריתריאי לכל דבר. הם בעצם מפגינים נגדי שם. האם יהיה חכם לעזוב – כנגד כל האזהרות – את הגן הבטוח?
 
 החלטתי לנסות. למזלי, רוב המפגינים התרכזו ברחובות האצ"ל וההגנה. עכשיו השאלה היא אם ייתנו לי להיכנס לפגישה הסודית.
 
 להפתעתי כן. איש לא שאל שאלות, פשוט הופעתי בבית ונכנסתי. את הישיבה הסוערת ניהלה בחורה צברית הנשואה לפליט, שדיברה מדם לבה. אחריה דיברו עוד אחרים, נציגי שבטים וזרמים של הזרים. מבחינתם, אותו ערב היה רעידת אדמה, קו פרשת מים. "מה עושים‭"?‬ שאלו. אחד המנהיגים קם ושם את האצבע על הנקודה: "האלימות אצלנו היא גדולה, ובראש ובראשונה היא פוגעת גם בנו. מי שבאים מדארפור, מסודן או מאריתריאה מחויבים לתת ביטחון לתושבים הישראלים. האלימות מכרסמת בנו, פוגעת בנו, ועוד אונס אחד על ידי פליט – הסיפור נגמר. זה אנחנו שאחראים לגורלנו‭."‬
 
  זו הייתה אמירה מפתיעה. המצב העדין היה ברור לכולם בחדר: אין פה עניין של "גזענים" מול "נאורים‭."‬ יש פה עניין של אנשים – שחורים, לבנים, חדשים, ותיקים, לא משנה – שכולם רוצים להרגיש ביטחון.
 
 בהתאם לכך התקבלו ההחלטות: ראשית, לנסות לפתח הידברות בין המסתננים לתושבי השכונה הוותיקים. שנית, יחד עם משטרת ישראל ליזום הקמת כוח שיטור מיוחד, שיפטרל בריכוזי מסתננים. רעיונות יפים שבוודאי ראוי לבחון, אבל עכשיו, כשבחוץ הזעם כה גדול, הם נשמעים תמימים.
 
 יצאתי החוצה, חזרה לגן לוינסקי. לא הרחק, חברת הכנסת מירי רגב דיברה על "סרטן בגוף שלנו‭."‬ בגן חיפשו אנשים שיתרגמו להם מעברית מה אומרים שם, ולמה התכוונו כשאמרו "סרטן‭."‬ כל אחד, בשפתו, הוסיף פרשנות משלו. אפשר להניח שבשום ניב זה לא נשמע טוב.
 
 קצת אחר כך התחילו לדבר על זה ששוברים זגוגיות של מכוניות וחנויות, ושבכלל נהיה "בלגן‭,"‬ בעברית. מדהים לגלות כמה המילה הזו שכיחה כאן.
 
 יצאתי מהגן, אל עבר רחוב בני-ברק, והתיישבתי בבית קפה אריתריאי. המקום היה מלא: כולם מעשנים נרגילות, לועסים גת – ומדברים. הטלוויזיה פועלת בקולי קולות. בחדשות מראים את החלונות המנופצים של עסק אריתריאי בשכונת התקווה. בחור צנום, קוראים לו ג'סי, זועם. "זו החנות של בן דוד שלו‭,"‬ לוחש לי מישהו. ג'סי נעמד באמצע הבר, אולי שיכור מעט, ונשא נאום תוכחה. מכיוון שדיבר תיגרית מהירה, לא הצלחתי להבין דבר, חוץ משלוש מילים מוכרות, שחזרו שוב ושוב:
 
 "כוס-אמו, ישראל‭,"‬ "כוס-אמו ישראל‭,"‬ "כוס-אמו ישראל‭."‬
 
  באותו רגע הבנתי שהלילה, אולי, כדאי לישון בבית.
 
‭.7‬ ג'רמי
 
 למחרת הסערה הגדולה, בשעות אחר הצהריים, חזרתי למדינת לוינסקי והכרתי חבר אריתריאי חדש, ג'רמי שמו. ניסיתי לשאול אותו איך הוא מרגיש ביום שאחרי, אבל לג'רמי היה פחות חשוב לדבר על מה שקרה כאן אתמול. אולי זה היה מפחיד מדי. "עזוב‭,"‬ הוא אמר לי. "בוא נלך לבלות‭."‬
 
  הלכנו.
 
 נחתנו ברחוב הגליל, בבית עסק שמכריז על "השכרת חדרים לצפייה מיוחדת‭,"‬ מן הסתם לא מדובר בערב רטרוספקטיבה לסרטי ז'אן-לוק גודאר. בחוץ התגודדו לא מעט סודנים וגם קונגולזים. אריתריאים היו פה מעט מאוד. ג'רמי רצה להזמין אותי לבילוי בתא הצפייה, אבל המחיר, 50 שקל לראש, היה גבוה מדי בשבילו. יצאנו משם. ג'רמי אומר שהיה מעדיף את "הדבר האמיתי‭,"‬ ולא תאי צפייה, אבל שיש בעיה: "הזונות, גם הנרקומניות, לא מסכימות עם פליטים‭,"‬ אמר. "למה‭"?‬ שאלתי. "בוא נלך, ננסה‭,"‬ הציע ג'רמי.
 
 הלכנו לרחוב הפין, התחתית של התחתית של תל-אביב. פרוצות נרקומניות מעשנות בשרשרת, מהלכות בין שיכורים אריתריאים שמוטלים על המדרכה. "הנה‭,"‬ הצביע ג'רמי לעבר זונה עבת בשר, שעמדה ליד אחת הכניסות. "שאל אותה ותראה‭."‬
 
  מבויש, ניגשתי. "האו מאץ‭"?'‬ שאלתי באנגלית, כשג'רמי מביט בי בשעשוע. "נ‭,"?‬ אמרה בפסקנות, "נ? אריתריאיז‭,"‬ והסתובבה. רציתי לשאול למה, אבל היא העיפה לעברי מבט מקפיא דם, שהבהיר שהסוגיה לא פתוחה לדיון.
 
 חזרתי לג'רמי שטפח בהבנה על כתפי, והתחלנו לצעוד חזרה לרחוב הגליל. ארבע
 
 בנות גבוהות עמדו בפינה, מנסות
 
 לצוד קליינטים. דווקא הן – כך נראה בתחילה – היו קצת פחות בררניות. "אל תתקרב‭,"‬ הורה לי ג'רמי. "זה לא בנות. כולם פה יודעים את זה, שהן לא ממש בנות‭"."‬לא מבין‭,"‬ עניתי, כאילו מעולם לא ראיתי קוקסינליות בתלאביב‭".‬הן עושות ככהככה‭,"‬ הצביע ג'רמי לכיוון עכוזו, "אבל תדע לך שהסודנים אוהבים אותן‭."‬ נכנסנו לבית קפה ברחוב הגליל, רקדנו ושתינו, עד שהיה כבר מאוחר. גם כאן ישבו כמה אריתריאים, עישנו נרגילות ולעסו גת. "זה 'מסמר‭,'‬ גת אתיופית‭,"‬ מסביר לי מישהו מהם. "זה מעיר אותנו. אפשר ככה ללעוס ולסחוב את כל הלילה‭."‬
 
  לג'רמי יש דירה בשכונת התקווה, אבל לפי הקודים בין המהגרים, לא שואלים על כך. "אם הוא לא מציע לך מקום לישון‭,"‬ הסביר לי אריתריאי אחר מאוחר יותר, "סימן שהלילה אין אצלו מקום. אם יכול היה לחסוך לך לילה בגינה, כנראה היה עושה את זה‭."‬
 
  ג'רמי ליווה אותי עד קרבת גינת לוינסקי ואז נפרד ממני בידידות. "תלך לאט‭,"‬ הציע, יודע שברחובות האלה עדיף להיראות שתוי ומתנדנד, מאשר אדם חזק ומאיים. מסביב יש הרבה כאלו, שיכורים מטים לנפול. זומבילנד זה כאן.
 
 נכנסתי לגינה. אפילו שתי המגלשות, זו האדומה וזו הירוקה, היו מלאות באנשים שמנסים לישון. פתאום קלטתי שכולם גברים. אחד המסתננים הסביר לי שלישראל מגיעות מראש פחות נשים – בגלל הסיכון והחשש מחטיפות ואונס בדרך – ולמעטות שכן מגיעות, עמותות שונות דואגות מיד.
 
 הנחתי את ראשי בין שני פליטים, הפעם סודנים. הייתי חצי רדום-חצי קשוב, מוכן לכל צרה שלא תגיע. כך עד חמש בבוקר, כשרחש מוזר גרם לי להזדקף סופית. באופן מפתיע, הייתה דממה מסביב. אפילו הזונות והנרקומנים משום מה לא היו פה. אבל מה זה הרחש הזה?
 
 אימצתי את עיניי. בין הדמויות השרועות בכל מקום בגינה נראתה תנועה.
 
 עכברים.
 
 עשרות מהם. בגדלים לא טבעיים, משוטטים בין האנשים, מטפסים עליהם באין מפריע, צדים שאריות אוכל. כמה מהם מגיעים קרוב מאוד לשכני החדש, הסודני. הוא שמר פיסת חלה ומעט אורז מהערב הקודם, אבל לעכברי לוינסקי היו תוכניות אחרות.
 
 בבוקר הוא התעורר. הבטתי בנעליו. "סהרונים‭."‬ בחור חדש. הוא שלח יד למזון ששמר וחש שכמותו פחתה. "אלה העכברים‭,"‬ אמרתי לו באנגלית. הוא משך בכתפיו והחל לאכול.
 
 כשראה את הבעת הגועל שנסוכה על פניי, אמר: "מה? הם (העכברים) היו כאן שנים לפנינו. אנחנו רק אורחים פה".
 
8. טהיר
 
 החלטתי להרחיב קצת את מעגלי השוטטות שלי, ולהיכנס לעוד ועוד פינות במדינת לוינסקי כדי לראות מקרוב איך היא פועלת באמת. מהר מאוד התברר, שכמו כל מדינה, גם כאן יש חלוקה ברורה של היררכיה ומעמדות. במיוחד אצל אלו מבין המסתננים – אבל בפירוש לא מדובר בכולם - שבחרו בדרך הפשע.
 
 קחו, למשל, את מה שמתחולל ברחוב בני-ברק פינת נווה-שאנן החל משעות הערב. לאזור הזה מתקבצים מאות אנשים, כולם מגיעים על גבי הרכב הרשמי של מדינת לוינסקי: אופניים. המסתננים קוראים לאזור הזה "הרובע הסודני‭."‬ אף אחד לא מתעסק איתם, הם האחראים הבלעדיים על שוק גניבת האופניים. עשרות זוגות אופניים, חלקם חדשים, עומדים שורה אחר שורה ונמכרים בסכומים מגוחכים.
 
 ניסיתי לקנות אופניים. זוג האופניים שהוצע לי, כך נאמר לי בלחש, נגנב ביום רביעי שעבר מרמת-השרון, על ידי שני סודנים. רשמית, כששאלתי את המוכרים, הם ענו לי שהאופניים "התקבלו כמתנה על ידי תושב הוד-השרון‭."‬ אין ספק, אנשים טובים ונדיבים גרים בהוד-השרון.
 
 מדובר באופניים חדישים, ממותג ידוע, שוודאי עלו לרוכב החובב כמה אלפי שקלים טובים. כאן מחירם ההתחלתי עמד על 180 שקל. אם מתמקחים, אפשר בפחות. גם על שירות טוב מקפידים פה: ליד המוכרים עובד מכנופן (מתקן אופניים‭,(‬ ודואג שהבלמים יעבדו כמו שצריך ושכל פנצ'ר יטופל. באחריות.
 
 בצד עומד סודני גדל ממדים, משגיח. מישהו דואג להסביר לי בשקט שהוא אחד "מראשי מאפיית האופניים‭."‬ הגנבים מביאים לו את האופניים, הוא משלם להם ומוכר ברווח. הכל באמצע הרחוב ולעיני כל.
 
 ניגשתי לאחד המוכרים ואמרתי בשקט: "אני רוצה לגנוב אופניים, למי אני צריך ללכת‭"?‬
 
  "לך לטהיר‭,"‬ ענה והחווה לעבר הבחור הענקי שעמד בצד.
 
 טהיר, כבר שש שנים בארץ, הריח מרחוק שאני לא "משלהם‭,"‬ כלומר, לא סודני. "מה אתה רוצה‭"?‬ שאל בעברית מצוחצחת. "אני לא מדבר עברית‭,"‬ עניתי באנגלית. טהיר שלח זרוע אימתנית לעבר אחד מעובדיו ומשך אותו לצדו, שיתרגם.
 
 "אני רוצה להביא לך אופניים‭,"‬ אמרתי.
 
 טהיר חשב מעט, ואז פירט את הכללים: "אתה לא מכיר אותי. אתה גונב אופניים, מביא לפה, מקבל כסף והולך. אתה לא מדבר איתי, מישהו ייתן לך כסף, וזהו. אנחנו משלמים 80 שקל לכל אופניים. אם זה אופניים חדשים, אז 100 שקל. זהו. מתאים לך, תבוא‭."‬ פתאום הוא נהם, "לא מתאים, אז יש אחרים‭."‬ היה ברור שמבחינת טהיר, האופציה השנייה עדיפה, וכמה שאתרחק יותר מהר כך יישארו בגופי יותר עצמות שלמות.
 
 הלכתי משם. בדרך פגשתי בחור אריתריאי שהכרתי בקפה ברחוב הגליל. סיפרתי לו על המפגש עם טהיר. הוא נבהל. "תיזהר. אתה לא יודע, אבל הסודנים יכולים לזיין אותך. למשל, אם המשטרה תתפוס אותך עם האופניים, יגידו שאתה גנבת הכל. לסודנים יש כוח פה עם המשטרה ועם הערבים. הם מלוכדים והם שולטים בכל מיני דברים באזור. יש מאפיה מסודרת של סודנים. אם אתה רוצה לקנות אופניים, תקנה מהאנשים שלנו‭."‬
 
  לעומת זאת, האריתריאים, כך מספרים בלוינסקי, חולשים על שני פלחי שוק לוהטים אחרים: התיקים החטופים והמכשירים הסלולריים הגנובים. אגב – רק על הסלולריים ללא כרטיס סים. שוק כרטיסי הסים שייך גם הוא לסודנים.
 
 הלכתי לחפש סלולרי. "מרכז המכירות" נמצא ברחוב ראש-פינה פינת נווה-שאנן ודרומה משם. דוכנים מאולתרים מציגים פה שלל מרשים של מגוון מכשירים סלולריים, בחלקם עדיין מופיעים צילומים משפחתיים והודעות סמס אישיות של הקורבנות שמהם נגנבו.
 
 סמארטפון מהדור החדש יעלה פה בין 150 ל‭200-‬ שקל. לא כולל כרטיס סים, כן? כי בשביל סים, כבר הבנתם את הכללים במדינת לוינסקי, צריך לפנות לסודנים.
 
‭.9‬ סלומון
 
 יום שישי בבוקר. כבר עברו כמה ימים מאז ש"הגעתי לישראל‭,"‬ וחבריי האריתריאים החלו להתריע בפניי: אתה חייב ללכת לנגאסי. אחרת יהיה לא טוב.
 
 ביקשתי הסברים. נגאסי הוא, לכאורה, נציג השלטונות האריתריאיים באזור. אם תרצו, שגריר אריתריאה הלא-רשמי במדינת לוינסקי. את השלטונות האריתריאיים, כך הסבירו לי, לא מעניין למה ואיך הגעת לישראל; חשוב רק שתמשיך לשלם מסים למולדת. כמה? שני אחוזים מהכנסתך. מכיוון שאין דרך לדעת מהי הכנסתך, רוב האריתריאים משלמים סכום חודשי קבוע של 100 דולר.
 
 "מה יקרה אם לא אשלם‭"?‬ דרשתי לדעת. "מה כבר האריתריאים יכולים לעשות לי כאן, בישראל‭"?‬ "יהיה לא טוב‭,"‬ ענו לי. "לך ולמשפחה שלך. תשאל את אנאבסה מה קרה לו‭."‬
 
  הלכתי לשאול את אנאבסה, מסתנן אריתריאי שנמצא בארץ כבר לא מעט שנים. הוא סיפר שגם הוא בתחילה סירב לשלם את שני האחוזים, אבל אז עצרו את אמו ושלחו אותה לכלא. תמורת שחרורה נדרש לשלם ‭1,500‬ דולר. "לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשלם, אחרת אמא שלי הייתה נרקבת בכלא‭,"‬ אומר אנאבסה. "שילמתי את החוב וכמה ימים אחר כך אמא השתחררה. אבל לא רק זה, אחרי כמה חודשים שוב לא באתי לשלם, והפעם עצרו את אבא שלי. מתקשרים אליי כל פעם כדי שאשלם, אבל לא שילמתי, שוב עצרו את אבא ואמרו לי: או שתשלם או שהוא יירקב בכלא. אמרתי להם, לא משלם, אין לי יותר כסף. הם שיחררו אותו בסופו של דבר.
 
 "אבל רוב האנשים פה משלמים בלית ברירה‭,"‬ קובע אנאבסה. "מאיימים עליהם ומפחידים אותם שהמשפחות שלהם ילכו לכלא. אף אחד לא יכול לתאר לך מה שאנחנו עוברים פה. זה באמת גיהינום, אבל אנחנו שותקים, אסור לנו לספר על זה‭."‬
 
  אני מבטיח לחבריי האריתריאים המודאגים שאגש בהקדם לנציג השלטונות נגאסי כדי להסדיר את ענייני תשלום המסים, אבל בינתיים, יום שישי היום. "מה עושים בערב‭"?‬ אני שואל.
 
 "הולכים לסלומון‭,"‬ ענו לי.
 
 ה"סלומון‭,"‬ כך יתברר לי עוד מעט, הוא בניין בן שלוש קומות ברחוב נווה-שאנן פינת סלומון. פעם היו מקרינים שם סרטי פורנו, אחר כך הוא הפך אכסניה להומלסים, היום זה מין מגה-קלאב למסתננים: שלוש קומות, בכל אחת מהן מוזיקה בווליום מחריש אוזניים, הרבה בירה ולא מעט אלימות.
 
 השעה אחרי חצות. המקום מלא, האלכוהול עולה ועימו פורצים מהבקבוק גם השדים העדתיים. לפתע מתפתחת תגרה פרועה בין חבורה סודנית לאריתריאית. אדם שניסה להפריד בין הנצים פשוט הורם והושלך בכוח הצדה. בקבוקים נשברים על הראשים. אגרופים. כיסאות. שנאה תהומית באוויר, כאילו האריתריאים, הקונגולזים, הסודנים והדארפורים לא חולקים כאן בישראל גורל דומה.
 
 יצאתי החוצה, התקדמתי לעבר רחוב לוינסקי. שתי מסחריות לבנות בוהקות סימנו אולי עידן חדש בסביבה: המג"בניקים פה. השר לביטחון פנים הבטיח, והם פה. בינתיים הם עוברים בין הברים הלא חוקיים בלוינסקי, סוגרים את המסיבות ושולחים את המסתננים לדרכם. חשבתי שדווקא פה יהיה מקום בטוח להרים טלפון הביתה, לבדוק מה שלום המשפחה, להודיע שבינתיים הכל בסדר.
 
 "בוא'נה‭,"‬ נשמעת שאגה לידי בעברית. מג"בניק צעיר.
 
 "מאיפה גנבת את הפלאפון, הא‭"?‬ נהם. אני מצליח ללחוש לו שאני בכלל ישראלי, והוא מהנהן, ממהר להיכנס ולפזר את באי הבר הבא.
 
 בשלוש בלילה התחלתי בחזרה לכיוון הגינה. הדרך בשעה כזו מפחידה מאוד: חבורות שיכורים מאיימות, שולחות אגרופים. ניסיתי להימלט מדרך צדדית, ומצאתי את עצמי מול תחנת השיטור הקהילתי ברחוב נווה-שאנן. שם, בפינה, גיליתי פתאום שאני עומד באמצע שוק ער ותוסס לשעוני יד יוקרתיים ותכשיטים, שחלקם – יש להניח – גנובים. העובדה שהבניין ממול שייך למשטרת ישראל לא מטרידה, כמובן, אף אחד.
 
 ביומיים שלאחר מכן, רציתי לבדוק יותר את יחסם של התושבים הוותיקים אל המסתננים. הסתובבתי באזור התחנה המרכזית החדשה, בשכונת התקווה ובשפירא, ברחובות הומים. לא נתקלתי בשום גילויי גזענות כלפיי, איש לא קילל אותי או איים עליי. מסתננים ששוחחתי עימם סיפרו על מקרים של קללות ויריקות, אחרים אף העידו כי הוטחו לעברם בקבוקי זכוכית תוך כדי רכיבה על אופניים. השבוע הופיע אותו סרטון ביוטיוב, שמתעד השלכת ביצה על סודני. אריתריאית משכונת התקווה סיפרה שמישהו על טוסטוס עצר לידה, צעק לה "סודנית מגעילה‭,"‬ חטף את תיקה ונמלט. אני לא נתקלתי אישית באף אחת מהתופעות הללו.
 
 מה שבטוח הוא שמדינת לוינסקי שוכנת על חבית חומר נפץ, ולא בטוח שגם המג"בניקים של אהרונוביץ‭,'‬ שעכשיו מסתובבים כאן, יוכלו למנוע את התבערה הבאה. ממש לא בטוח.
 
‭.10‬ מספרים
 
 על פי הסטטיסטיקה, בשבוע שבו חייתי כמסתנן בגן לוינסקי הגיעו לתל-אביב עוד 203 מסתננים טריים.
 
 לכולם היו "נעלי סהרונים" חדשות.
 
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.