כל היודע דבר על מקום הימצאם

מסמכים שנשכחו במשך 70 שנה במרתף בברוקלין. מאות דרכונים ובקשות הגירה לארה"ב, ששלחו בשנות ה־30 וה־40 יהודים מארץ ישראל ומאירופה. מי היו האנשים האלה ומה עלה בגורלם? אולי תוכלו אתם לסייע בפתרון התעלומה

אחד המסמכים שנמצאו במרתף. צילום: אלכס קולומויסקי
 

אלמלא עירנותו של ילד בן שמונה, הסיפור הזה כנראה מעולם לא היה נודע. אבל כשמיכאל (שם בדוי) ירד לשחק במרתף של הסבים שלו, יחיאל ולאה דמביצר, הוא הבחין מיד בארגזי הקרטון הישנים הניצבים בפינה חשוכה. וכמו סקרן אמיתי, הוא ניגש לבדוק מה יש בהם.

בתוך הקרטונים התגלה אוצר בלום: מאות דרכונים, בקשות לתעודות הגירה ומסמכים אישיים אחרים, כמעט כולם משנות ה־30 וה־40 של המאה שעברה. חלקם נשלח מאירופה, שחלקים הולכים וגדלים ממנה נכבשו על ידי הנאצים, אחרים מקורם בארץ ישראל המנדטורית והסוערת, בעיצומם של מאורעות הדמים של המרד הערבי הגדול, טרום מלחמת העולם. כולם נשלחו או הגיעו לאותו יעד: סוכנות נסיעות לא גדולה בשם "מודרן טורס" בברוקלין, בראשות יהודי בשם יצחק ברמן. המטרה: לזכות באישור כניסה לאמריקה, לארץ המובטחת.

70 שנה אחרי שהמסמכים האלה נחתמו ונשלחו לראשונה לסוכנות הנסיעות, הגיעה לישראל חבילה גדולה, עטופה ניילון מהודק וכרוכה בנייר דבק רחב מכל עבריה. "אני יודעת שתפתחו אותה בהתרגשות, שכן המסמכים האותנטיים והסיפורים שבתוכם, מדברים בעד עצמם", כתבה השולחת רונית הרדוף, דודתו של הילד מיכאל, במכתב המצורף.

אלא שהדרכונים והמסמכים משרטטים סיפור שהנסתר רב בו על הגלוי. תעלומה שמככבים בה סוכן נסיעות שעקבותיו נמוגו, ומאות פרצופים ושמות שגורלם לא נודע, ורק החותמות בחלק מהדרכונים מספרות מהיכן באו ולאן חלמו להגיע. מי היו האנשים האלה? האם הצליחו לברוח אל הארץ ששעריה היו אז סגורים? ולאן נעלם יצחק ברמן, האיש שלו שילמו כדי שידאג להם לאשרת כניסה? אולי מישהו מכם, הקוראים, יידע להשיב על השאלות הרבות כל כך.

לא אשרה ולא כסף

אבל היכן לשרטט את תחילת הסיפור? אולי בתחילת שנות ה־60, כשבני הזוג יחיאל ולאה דמביצר, הוא סוחר יהודי אמריקאי והיא ישראלית לשעבר, שכרו חנות עזובה באזור מסחר בברוקלין והחלו לשפץ אותה. כשגילו, באחד מקירות המרתף הטחוב והמוצף מים, גומחה ובה מאות מסמכים, חלקם מתפורר ועבש, אספו אותם בני הזוג בקופסאות קרטון והעבירו אותם למרתף דירתם בברוקלין. שם נשכחו למשך עשרות שנים, עד שמיכאל הצעיר גילה אותם שוב.

ואולי צריך להתחיל ב־1890, עם פתיחת סוכנות הנסיעות "מודרן טורס" בפינת הרחובות אסקס וקאנאל במזרח מנהטן, אזור יהודי מובהק של ניו יורק באותם ימים. הבעלים, יצחק ברמן, היה מוכר כסוכן נסיעות מורשה, שעבד עם הקהילה היהודית המקומית ועם יהודים מארץ ישראל שביקשו להגר לארה"ב, ועסק גם בהלוואות ובשליחת כספים מארץ ישראל לארה"ב ולהפך.

לסוכנות, כך נראה, הייתה גם שלוחה בארץ, שהופעלה על ידי אחיו של ברמן, דוד, כפי שמעידים חלק מהמסמכים. עקבותיו של האח נעלמו, אך מחליפת מכתבים בין האחים מתברר כי במהלך שנות ה־40 התלוננו לא מעט אנשים כי העבירו ליצחק ברמן כסף, על מנת שיעביר אותו לקרוביהם או שיסדר להם אשרות נסיעה, ולא זכו לתמורה.

תלונות כאלה, מתברר, הגיעו גם לארה"ב. "קצת אחרי תום מלחמת העולם, באמצע שנות הארבעים, התחילו להופיע בשכונה אנשים שחיפשו את ברמן", מספרת רונית הרדוף את ששמעה מאחותה. "הוא גבה מהם תשלום מראש בעד כרטיס הנסיעה, ובעד סידור האשרה — שהתברר כ'סידור' של ממש. הוא אמר להם שדרושה תקופת המתנה, אבל בתום התקופה, הם לא ראו לא כרטיס, לא אשרה, לא כסף ולא מר ברמן. כשהאנשים התחילו להגיע, החנות שלו הייתה פתוחה לסירוגין, ואחר כך הוא פשוט נעלם. חלק מהשכנים אמרו שברח, אחרים סיפרו שהוא בכלא, וחלק בכלל לא רצו לדבר".

כל הניסיונות לאתר את יצחק ברמן העלו חרס. יום אחד, בתחילת שנות החמישים, מספרים בשכונה בברוקלין, סגר במפתיע את הסוכנות ונעלם. הפרט היחיד שנותר ממנו ומספר לפחות חלק מהסיפור, הוא מסמך רשמי מ־1961, לפיו בית המשפט העליון בניו יורק דן בערעורו של ברמן על העונש שנגזר עליו, ככל הנראה בשל הסדרי חובות שאותם לא שילם. הערעור נדחה, וסוכן הנסיעות חויב בתשלום הוצאות משפט.

מאז נעלמו עקבותיו של האיש שיכול היה אולי לשפוך אור על זהותם של מאות האנשים שפנו אליו לעזרה. נותרו רק המסמכים, המסתירים פנים ושמות וסיפורים שסופם לא נודע. למשל, חבילת דרכונים בלויים ועבשים של יהודים מפולין, שכולם ביקשו להגר לארה"ב. אחד מהם היה יהודה בוידק (53), חזן במקצועו, שאמנם הפליג ב־1932 לארה"ב, אך על פי המסמכים חזר לאירופה, אולי במטרה להביא את משפחתו. בשלהי אותה שנה הוא עבר בצ'כוסלובקיה ובגרמניה, אך לא ברור אם אכן הגיע ליעדו. כל שידוע הוא כי החותמת האחרונה בדרכון היא משנת 1934, כשבוידק הגיע לווינה, בירת אוסטריה. לצד מסמכיו מופיעים גם מסמכיהם של ברל סגל מביאליסטוק, אנוך ביאליק מעיירה קטנה ליד לודג', מלכה פשה, רחלה־לאה שליסל, חנה קפלן, אהרון יוסף ואחרים. היכן היו? האם שרדו את המלחמה? מה אמור היה ברמן לעשות עבורם?

ויש גם דרכונים כמו זה של אישה בשם סבינה שרצר — דרכון בריטי שמספרו 75307 ונושא, פרט לסמלה הזהוב של האימפריה הבריטית, גם את המילים "ממשלת פלשתינה (א"י)". מהעמוד השני שלו ניתן ללמוד כי שרצר, ילידת 1891 בפולין, מתגוררת בראשון לציון, גובהה 1.56 מ', וצבע עיניה ושיערה חום. בעמוד השלישי מתנוססת תמונתה, בשחור לבן מתבקש: שמלה פרחונית ושיער קצר, שפסוקת מחלקת לשניים. עלעול בעמודים הפנימיים מגלה כי בנובמבר 1936 קיבלה שרצר ויזה לגרמניה, חותמת עגולה שבמרכזה סמל הרייך הגרמני. מה הביא את היהודייה הפולנייה בת ה־45 לנסוע מארץ־ישראל לגרמניה? ואיך הגיע הדרכון שלה לסוכנות נסיעות בארה"ב שבה ככל הידוע מעולם לא ביקרה? האם נלכדה בגרמניה הנאצית וניסתה לברוח משם לארה"ב באמצעות ברמן?

עוד בולטת חבילת דרכונים אמריקאיים שהוצאו זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. המשותף לכולם: בעליהם עזבו את אדמת ארה"ב מיד עם קבלת הדרכון, בדרכם לאירופה ההרוסה, ככל הנראה כדי לנסות לאתר מה עלה בגורל בני משפחה וקרובים שעקבותיהם אבדו בתופת.

אחד מאותם אנשים היה הרב משה שפירו, שהוציא דרכון אמריקאי בוושינגטון באוגוסט 1946, והוא מצולם בו עם אשתו יוכבד. מפרטי הדרכון עולה כי שפירו נולד בפלשתינה ב־20 בפברואר 1894, וכמה ימים לאחר הוצאת הדרכון יצא בדרכו לארץ ישראל, כשהוא עובר בדרך בצרפת, אנגליה ואפילו מצרים. "דרכון זה אינו תקף לצורך נסיעה לגרמניה, אוסטריה, איי יפן", מזהירה חותמת רשמית גדולה באחד העמודים, מונה בזו אחר זו את המקומות שהיו בשליטה נאצית, ומעידה על מאזן הכוחות בסוף המלחמה. החותמת האחרונה בדרכון, של משטרת מלטה, היא מחודש מרץ 1947. האם נדד שפירו באירופה באמצעות דרכון פולני? האם מצא את קרובי משפחתו? האם ניסה לשוב לארה"ב דרך מלטה? ומה עלה בגורלו? לא ידוע. אך בעיקר לא ברור למה ואיך הגיע דרכונו לסוכנות הנסיעות של ברמן.


מזכרת מהעבר

המסמכים הרבים והמפורטים ביותר מביאים את סיפורו של אדם בשם נפתלי לאהר, בן משפחה ותיקה מצפת. ב־1927 הוא ביקש וקיבל תעודה המכירה בו ובבני משפחתו — אשתו רחל, וילדיו חנה, זהבה ושמחה — כנתיני פלשתינה. 11 שנים לאחר מכן, בעקבות קשיים כלכליים, ניסה את מזלו בארה"ב. זמן קצר לאחר הגעתו כתבה לו אשתו, על גבי מסמך שמאשר את נתינותה: "אני מקווה שבעתיד הקרוב תצליח מאוד בעסקיך, ואוכל גם אני לבוא".

נפתלי התקשה למצוא עבודה, ועל פי המסמכים אף ביקש להגר לקנדה, אך נראה שלבסוף התקבל לעבודה כעורך חדשות בעיתון "פרו־פלשתינה הארלד". השכר: 50 דולר בשבוע, סכום שאיפשר לאשתו ולילדיו להצטרף אליו. המשפחה כולה עזבה את ישראל, השתקעה בניו יורק וקיבלה אזרחות אמריקאית בסיועו של ברמן.

אחרי מלחמת העצמאות חזר הבן שמחה לבדו לישראל, והפך לשחיין מצטיין. הוא נפטר ב־1998 והותיר מאחוריו שלושה ילדים. המסמכים האבודים של אביה — תמונות, תעודת נישואין ותעודת לידה — יוחזרו כעת לבתו טליה, המתגוררת כיום בקריית אונו. "לא ידעתי כמעט דבר על המשפחה של אבא", היא סיפרה בהתרגשות.

נותר רק לקוות כי בין הקוראים כתבה זו יימצא מי שמכיר או זוכר, שיוכל לגלות מי היו האנשים הרבים האחרים, ומה עלה בגורלם. "אני מקווה שגילוי האמת שמאחורי הארכיון הזה", אומרת הרדוף, "ישפוך אור על לא מעט תעלומות אישיות ויביא מעט נחמה ושלוות נפש למי שנוגעים בדבר".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.