גלגלי המהפכה

בין הסופר המפורסם מערד לפועלים האלמונים בחצור הגלילית. בין הצעירים מגבעת־חביבה שרוצים לשנות את העולם לסטודנט משדה־בוקר שרוצה לעזוב את הארץ. סתיו שפיר וחבריה למאבק יצאו למסע ארוך מאילת לקריית־שמונה, כדי לשמוע מהאנשים בשטח איך ממשיכים מכאן. הם חזרו רק עם מסקנה אחת ברורה: יש עוד מלא עבודה. יומן מסע

סתיו שפיר עם כמה מהחברים לדרך. צילום: תומריקו
 
שתיים לפנות בוקר. ניידות המשטרה האחרונות מתפנות מהכבישים ומשאירות מאחוריהן שובל ארוך של בקבוקי פלסטיק, שלטים וסרטי חסימות אדומים מהפגנות הלילה האחרון. בעפעפיים כבדים מעייפות אני דוחסת את התיקים לרכב המצ'וקמק ומנסה להתעורר. נסיעה ארוכה לפנינו. מעיפה מבט אחרון באתרי החדשות, להבין מה דווח מהערב. צביטה קטנה בלב. מדברים על פיצולים, השתלטויות של גורמים עוינים. המחאה, כותבים, קטנה ומפולגת.

אני עוצרת בסמטה קטנה בתל־אביב. יונתן, חברי הטוב ומי שלפני קצת יותר משנה הזמין אותי לחבור לאירוע עלום בפייסבוק ולהניח את האוהלים הראשונים בשדרה, עולה לרכב. באופן מפתיע לשעה זו של הלילה, הוא נראה שמח. "בלי הפגנות השבוע, הא?" משעשע. עד לפני המחאה, בשיחות ליליות אינסופיות על המהפכה הנכספת, חשבנו שהיא לא מתרחשת כי אין לה מספיק חולמים. היום אנחנו יודעים שלפעמים גם חצי מיליון חולמים לא מספיקים. נצטרך להיות יצירתיים יותר.

באבן גבירול אנחנו אוספים שלושה חברים נוספים: מאיה, דוקטורנטית למשפטים, רונה, אדריכלית טרייה, ויניב, מתורגמן ומתעד. מחר יצטרפו האחרים. ברחוב קפלן, זר פרחים מיובש עוד מונח ליד הבית שמולו משה סילמן הצית את עצמו לנגד עינינו. הימים מאז טרופים. הציפייה שבעקבות המעשה הממשלה "תבין" או "תשתנה", התבדתה. הטלפונים הבלתי פוסקים מאנשים שחייהם קורסים, שמאיימים להתאבד, הבהירו לכולנו שהשינוי המיוחל כבר לא יבוא מהממשלה הזו. היא התעלמה, ואז בילפה, ואז שיקרה. היום היא בספרד, מחר ביוון, מחרתיים באיראן, ורק האזרח הפשוט נשאר בבית, לא מצליח לשלם שכר דירה.

המהפכה שלנו — שמעולם לא הייתה באמת שלנו — הפכה לחבל דק שנמתח בין אלפי ידיים וזרועות שמנסות, לשווא, לאמץ אותו לחיקן. בין אלה שרוצים שתלך ימינה לאלה שרוצים לקחת אותה שמאלה, בין מי שמקווים להכניס אותה לפוליטיקה לאלה שמאמינים שהיא צריכה להחריב את הכנסת. בין אלה שמתגעגעים לילדות שלנו בקיץ 2011 לאלה שרוצים לנוע הלאה. בין מי שמאמינים שצריך לחזק את כוח הזרוע למי שמעדיפים לחזק את הדמוקרטיה. בין המרכז לפריפריה, בין מעמד הביניים לעניים, בין הממסד לאנרכיה. בין הדור שחושב שהכל קרה באשמתו לזה שמאמין שהוא יציל את העולם מחר, אם לא הלילה.

ואנחנו? כמה מאיתנו, בתוך הכאוס, הפכו אחים. חבורה קטנה וצפופה שעברה ביחד הכל: את הקיץ הבלתי נשכח, את האלימות והחשכה של החורף, את הפרידה מהעבודות הקודמות, מחברים לשעבר לדרך; את החבטות מהממסד, מהמשטרה, מהימין, מהשמאל. שנה אחרי תחילת המאבק רצינו להכיר מחדש את החברה שלמענה אנחנו נאבקים. לפגוש בציבורים, מגזרים, מאבקים ועולמות שטרם הכרנו. להקשיב לסיפורים שלהם. לשאול אותם את השאלות המציקות. לחפש, יחד, תשובות.

כדי לעשות את זה כמו שצריך, הבנו מהר, אי־אפשר לחזור הביתה בכל יום. צריך ללכת מקצה לקצה — מהמדבר ועד קריית־שמונה — לאכול עם מי שנפגוש ברחוב, לישון היכן שמציעים לנו מיטה, להעלות לאוטו את כל מי שיבקש. לצאת למסע.

יום ראשון: ירוחם — "אין דרך חזרה"

הדרך החוצה מתל־אביב עוברת מהר, כמו שדרכים עוברות כשישנים אותן. מאיה עם ידיים על ההגה, רונה עם רגליים על החלון, אני עם הראש על הכתף של יונתן. אני מתעוררת בשש בבוקר, כשהסלולרי מצלצל. "אפשר תגובה קצרה על ההפגנות של אתמול?" לוחשת מפיקת רדיו כלשהי מהצד השני. המגיש שואל אותי על הגזרות הכלכליות, ואני מדקלמת: ממשלה מנותקת. דרושה תוכנית הצלה לחברה הישראלית. צריך לחזק אותה. דיור ציבורי, חינוך, רווחה. מאיפה הכסף? מביטול הפטורים, ממיסוי ישיר ופרוגרסיבי על החברות ועל ההון. מרגישה כמו תקליט שבור. "שוב תצאו לרחובות?" הוא תוהה, קצת בציניות. "השאלה האמיתית היא איך להגדיל את כוח ההשפעה שלנו", אני עונה. "הפגנות לא יפתרו את כל הבעיות". "אז מה", הוא מתריס, "פוליטיקה?"

הופ, שקט על הקו. הקליטה המוגבלת של המדבר מנתקת לנו את השיחה. שיתוף פעולה ישראלי־ירדני נותן לי דחייה.

הנסיעה על כביש 90, לאורך ים המלח, היא נסיעה של זיכרונות. מהטיול ההוא, שבו ניסינו לגלוש בחבלים במפלי קומראן ותפס אותנו שיטפון; מהטבילות במעיינות החמים הנסתרים בלילות חורף, כשגשם בחוץ וריח של גופרית באוויר; ומהנסיעה ההיא עם יונתן, כחיילים צעירים, כשעלינו על טרמפ מקריית־שמונה לטבריה ואיכשהו מצאנו את עצמנו על החוף, מנגנים יהודית רביץ ו"קצת אחרת" למים מלוחים. בפעם האחרונה שהייתי פה זה היה בכנס קיסריה (שנערך בים המלח, למקרה שתהיתם). הפעם בלי גיטרה וכפכפים אלא בשמלה שחורה, על עקבים קטנים, בנאום שניסה לגרום לשטייניץ ופישר שישבו מולי, להבין שגם אנחנו יודעים לדבר כלכלית כשאנחנו רוצים.

לפגישה הראשונה שלנו עם מנכ"ל התאחדות המלונות באילת, שבי שי, אנחנו מגיעים בחולצות רטובות מהמים של ים סוף. לא עמדנו בפיתוי. "בניגוד למה שחושבים במרכז", הוא אומר, "הוצאות המחיה פה מאוד גבוהות, כי מוציאים הרבה יותר כסף על ההובלה של המוצרים".

צפונה משם, על מדרגות בניין המועצה המקומית בירוחם, מחכה לנו החצי השני שלנו: ואן גדול ובתוכו אלון־לי גרין — חברנו היקר לתנועה החברתית, שהשקיע את מיטב שנותיו בניסיונות לאגד עובדים ומעולם לא בילה לילה במדבר — ראועל, קצין חיל האוויר ומשורר; עמית, פילוסוף ועורך טלוויזיה; יובל, מורה ופעיל חברתי, ורוני, דלית ואמיר, חברינו למאבק מהקיץ שעבר. אחרונה חביבה, צעירה מכולן, בת, בת ה־16, שהחלה את דרכה האקטיביסטית בגיל שש עם הוריה והמשיכה לדרך עצמאית כשהבינה שבני גילה לא עומדים בקצב. נהג הוואן הוא ההפתעה הגדולה של המסע: אלי דנקר, שחקן תיאטרון וטלוויזיה בלילות, נהג מהפכות בימים. נפגשנו לראשונה בשנה שעברה, כשהיה חלק מקבוצת פעילים שנדדה בין מאהלי הפריפריה. לפני חודשיים נפגשנו ברחוב, במקרה. "אנחנו צריכים אותך", אמרתי לו. "תבוא איתנו שוב?"

מיכאל ביטון, ראש המועצה המקומית ירוחם, הוא אחד הסיפורים המיוחדים של פוליטיקה ופריפריה. את התיכון סיים ללא תעודת בגרות. לאחר השירות הצבאי הפך לפעיל חברתי שהתמקד בשיפור החינוך ומצב הצעירים. לפני כשנתיים נבחר לעמוד בראש המועצה המקומית. "אפשר להיות פעילים פוליטיים הרבה זמן, בשלווה", הוא אומר. "להקים עמותות, ארגונים חברתיים, ועדי שכונות. אבל כדי לשנות באמת, צריך להיות במקום שבו שולטים בחלוקת המשאבים, בפוליטיקה. זו החלטה שצריך לעשות, וברגע שמחליטים — אין דרך חזרה".

יום שני: ערד — "שבו בבתי קפה"

עמוס עוז מוביל אותנו אל חדר הכתיבה שלו, בקומה התחתונה, ומניח על השולחן עוגת שוקולד וקנקן מים. החדר מלא ספרים, מקיר לקיר, וערימות נוספות על שולחן הכתיבה. "המסרים שלכם לא יחלחלו לאף אחד בן־לילה", הוא אומר. "זה שההפגנות לא עובדות מיידית, לא אומר שהמסר לא נקלט. אני שומע הרבה ישראלים שמשנים את דעתם, שחושבים היום אחרת. זה ייקח זמן".

לפני כ־30 שנה, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון, עוז יצא למסע משלו שנגמר בספרו "פה ושם בארץ ישראל". "אני זוכר שישבתי בבית קפה בבית־שמש, ואנשים הגיעו לצעוק עליי. הם קראו לי 'שמאלני' ו'שונא ישראל', אבל תוך כדי גם הדליקו לי סיגריה ומזגו לי קפה. התייחסו אליי לא כאויב, אלא כבן משפחה שסטה קצת מהדרך. בניגוד להרבה מקומות אחרים בעולם שבהם גם יש גזענות, מלחמות מעמדיות וסכסוכים פנימיים, בישראל תמיד אפשר לדבר. גם אם כועסים עליך, ידברו איתך. נורא חשוב לכולם לשכנע אותך. אם אתם רוצים באמת להכיר את הארץ, שבו בבתי קפה, על המדרגות לקניון, בכניסה לדואר. תזרקו מילה. מיד יתחיל ויכוח. דברו עם אנשים".

לגבי פוליטיקה אומר לנו עוז שהוא חושב שאין ברירה. "ההבדל בין המחאה בכיכר תחריר לתל־אביב זה שכאן יש ממשלה שנבחרה בקלפי ולכן היא גם תופל בקלפי".

כמה רחובות משם פוגש אותנו לקסי, פעיל חברתי רב־ניסיון. לצד פעילים נוספים הוא נאבק כבר שנים במכרה פוספטים שמאיים על העיר בגזר דין הרסני. אנחנו נוסעים אל הקצה התעשייתי של העיר, שממנו ניתן להשקיף על מה שיהפוך להיות המכרה בשדה בריר, כארבעה קילומטרים מבתי תושבי ערד וכשלושה קילומטרים מהיישובים הבדואיים כסייפה ואל־פורעה. השטח היפהפה שפרוש לנגד עינינו היה יכול להיות מסלולי טיולים מפתים שיחיו את התיירות באזור, אבל ייהפך — אם החבר'ה שלידנו ייכשלו — לאסון. אני מביטה במדבר הצחיח בעצב. איך הרצון להפריח את השממה הפך למערבולת של אינטרסים כלכליים שצפה מעל ראשיהם של התושבים?

אחר הצהריים אנחנו נפרדים מהנופים התמימים של ערד וממשיכים לשדה־בוקר. כשהייתי בת 15 בערך, גיליתי שהמקום הכי טוב להחליט בו החלטות הרות גורל הוא על המצוק שם, מעל נחל צין. ולא, זה לא קשור רק בבן־גוריון, שקבור כאן ליד, למרות שגם הוא קיבל כמה החלטות יפות בימיו המדבריים. זה קשור לחוד עקב שממול, שמבט אחד בו שווה אלף שעות לבטים.

במדרשה כבר מחכים סטודנטים צעירים לחקר המדבר והסביבה, שמתגוררים במרחב יפהפה הדומה לקיבוץ קטן. חצי מהם ישראלים וחציים הגיעו מחו"ל, והשיחה מתנהלת באנגלית. אם היינו יכולים להישאר כאן, במדרשה, סביר להניח שהיינו מסתדרים, אומרים כמעט כולם, אבל יודעים: בשלב מסוים ייגמר התואר, "ולאן בדיוק אנחנו אמורים להמשיך?" הם שואלים. ואחד הישראלים שבחבורה לוחש לי, "אין לצעירים מה לעשות פה". בסוף הלימודים הוא מתכוון לקחת את הדברים ולעוף מפה, כנראה לברלין. "את לא מבינה שהמדינה לא רוצה אותנו כאן?"

יום שלישי: ירושלים — "תמצאו מילים חדשות"

ראש הכפר הבדואי חשאם זנה, עטיה אל־עטמין, עייף מצום הרמדאן, לוקח אותנו לסיבוב על הגבעה. שכונות הכפר שהמדינה מעולם לא הכירה בו פזורות תחתיה, ומרחוק ניבט אחד הקיבוצים הסמוכים, מסודר וירוק.

"אתה מרגיש חלק מהמקום הזה?" אני שואלת אותו. "מאיפה, מהנגב?" הוא תוהה. "לא", אני מחייכת, "מהמדינה". "המדינה היא כמו אבא שיש לו שני בנים", הוא משיב, אחרי שתיקה ארוכה. "לאחד הוא מתייחס יפה — נותן לו ללכת לבית הספר, מרשה לו לגדול יפה. לשני הוא לא מתייחס בכלל". העיניים שלו עצובות. "את רוצה שאבא שלך יתייחס אלייך. את רוצה להיות חלק מהמשפחה".

אנחנו ממשיכים לבאר־שבע, לפגישה עם רופאים. הם מספרים לנו שתוחלת החיים בנגב נמוכה בשנתיים מהממוצע בארץ ושתמותת התינוקות שם גדולה פי שלושה. "התקציבים לא מחולקים בין בתי החולים באופן שווה ביחס לצרכים", אומרת פרופ' ורד סלונים־נבו מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון. "הם מחולקים ביחס למעמד של החולים. במקומות שבהם יש לקוחות שיכולים להילחם על הזכויות שלהם, גם השירות יותר טוב. ככה אנחנו רואים שבתי החולים במרכז מקבלים הרבה יותר מאלה שנמצאים הרחק, ובוודאי מאלה שהאוכלוסיות שבהם חלשות יותר ולא נלחמות על הזכויות שלהן".

"אתם יודעים למה אני פה?" אלי הנהג שואל אותנו בדרך לירושלים. "אני פה כי אני חלק מהדור של ההורים שלכם, שבאשמתו אתם תקועים באוהלים". כולם שותקים. "אנחנו קיבלנו לידיים שלנו את המדינה הזו וזרקנו את האחריות. האחריות שלי היום זה שאתם תצאו מהאוהלים ותחיו כאן כמו שמגיע לכם". הוא מניח את ידו על כף ידי. "עד אז אני איתכם".

לקראת הלילה אנחנו מגיעים לביתה של במבי שלג, מייסדת ועורכת כתב העת "ארץ אחרת" לענייני החברה הישראלית והעם היהודי. אנחנו מנסים לברר איתה ועם חבריה למה הציונות הדתית לא הצטרפה למחאה.

"אם המחאה רוצה להשפיע", אומרת שלג, "היא צריכה לדבר לציבור הזה במסרים חיוביים. הימניות של הציבור הדתי היא לא נגטיבית. היא לא נגד ערבים כמו שהיא בעד ארץ ישראל. צריך לדבר על המקומות המשותפים".

"אנשים התאכזבו מכם בזמן ההתנתקות", אומר אחד הנוכחים, "כשלא עשיתם דבר למען המפונים מגוש קטיף. זה היה הרגע להוכיח שהערכים שלכם אמיתיים ואוניברסליים, אבל הוכחתם אז שאתם פשוט נגד המתנחלים, לא אכפת לכם שהם גורשו מהבית". "ותפסיקו להגיד 'מדינת רווחה', למען השם", מוסיפה נעמה, שעורכת עם שלג את המגזין. "זה מושג מיושן שלא מתאים כבר לימינו. תמצאו מילים חדשות כדי לתאר את העתיד שלנו".

יום רביעי: גבעת חביבה — "תגידי לנו מה לעשות"

מירה ומאהה, יהודייה וערבייה, תושבות לוד, לוקחות אותנו לסיבוב בעיר. לביקור מצטרף הסופר אתגר קרת, שניאות לבקשתנו ללמוד ביחד את העיר הקשוחה הזו.

בשנה שעברה הייתה מירה רכזת מאהל המחאה בעיר, שהוקם בצמוד לשבט הצופים המקומי שבראשו היא עומדת. מאהה היא פעילה חברתית ופוליטית שעובדת עם הרשות המקומית. "המדינה נותנת שטחים חינם", היא אומרת, "אבל רק אם יש לך כיפה". "אומרים לנו: אתם שבו בצד", מוסיפה מירה. "אנחנו נביא את הקצפת, את 'האזרחים הטובים', ויום אחד הם יעזרו לכם להתקדם".

"למה שלא תתמקדו במאבק קטן ומשותף?" שואל קרת. "משהו ממוקד, למשל בית ספר דו־לשוני שיהיה פתוח לכולם". "זה בגדר חלום רחוק", עונה לו מירה. פגשתי אותה לראשונה בשנה שעברה, באחת ההפגנות בלוד. המאהל, שחלק מיושביו היו משפחות מחוסרות דיור שבילו את החודשים שאחרי פירוקו במגורי שדה בתוך שבט הצופים הצמוד, לא היה מהקלים. “לפני כל הפגנה הייתה פה מלחמה מה נכתוב על השלטים", אומרת מירה, "אם נכתוב נגד ביבי או לא".

“באחת ההפגנות התחלקתם בלי להתכוון לשני צדדים", אני נזכרת. "הנשים עמדו על הכביש וצעקו 'ביבי, ביבי, תתפטר!' והגברים עמדו על המדרכה ושאגו 'ביבי, ביבי, תתעורר'". "ובהפגנה אחרת", עונה לי מירה, "אנשים כתבו 'ביבי, אנחנו בעדך. בבקשה תעזור לנו'".

מלוד הסבוכה אנחנו ממשיכים לגבעת־חביבה, למפגש עם 500 חניכי הצופים שעוברים הכשרה לקראת שנת שירות מטעם התנועה. "אני מתנגדת למחאה", צועקת מהקהל נערה בת 18. "אתם לא עשיתם צבא. אתם מפונקים. אתם רוצים לגור במרכז. מי אמר שהמדינה צריכה לתת לכם הכל? אתם רוצים שנהיה כמו ספרד? כמו יוון? אתם רוצים שנקרוס? אתם רוצים להעלות את המיסים לעשירים ושהם יברחו מפה?"

כשאני הייתי בגילם, הקמתי גרעין שנת שירות שהתגורר בטבריה ועסק בחינוך בלתי פורמלי. עם נוף מרטיט לכינרת, היינו אמורים לעזור לילדים בשכונה לא פשוטה עם שיעורי בית ופעילויות העשרה. בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו עובדים עמוק בתוך המערכת, חלקנו כמורים מחליפים, חלקנו כעובדים סוציאליים של ממש. כל הזמן הזה הייתי בטוחה שבתוך שנה, אם רק נצליח לא לבזבז זמן מיותר על שינה ולבטים, עוד נשנה את העולם. כשהתגייסתי לקורס טיס, מיד אחרי, חשבתי אותו הדבר. בתוך שנה אשנה את העולם. ושנה נוספת חלפה, ואני טסתי ונחתתי, והעולם בשלו.

"אתם יודעים למה אתם כאן?" אני שואלת אותם. "אתם כאן כי המדינה שלנו כבר לא. הרבה מכם יספקו בשנה הקרובה את השירותים הבסיסיים ביותר שהמדינה כבר לא מספקת. אתם תהפכו למורים, למחנכים, לאחות המחליפה. תראו את המערכת קורסת מול העיניים שלכם ותצטרכו להיות שם, להחליף אותה, גם בלית ברירה".

"תגידי לנו מה לעשות", מתפרצת נערה. "אני לא מבינה אתכם. למה אתם לא מקימים מפלגה? אנחנו נצביע בשבילכם".

יום חמישי: קריית־שמונה — "אנשים פה מפחדים למחות"

את השאלה הזו בדיוק אני מפנה לחברים ממאהל קריית־שמונה, שאנו פוגשים למחרת. היום, כמדי שבוע, הם מפגינים בצומת רסקו, בכניסה לעיר, כדי להזכיר לתושבים שהם עדיין כאן ולהזמין אותם להצטרף למאבק. מאז שפורק המאהל שלהם — ארמון סנדות ששימש כבית אמיתי במשך רוב ימות החורף — הם ממשיכים להיפגש.

אנחנו יושבים עם הפעילים על מחצלת קטנה מול בניין העירייה, ליד האוהל של ג'קי, מחוסר דיור בכיסא גלגלים שמוחה בניסיון לקבל סיוע מהביטוח הלאומי. "אנשים פה מפחדים למחות", אומרים לנו החבר'ה. "כשהיינו בסניף הביטוח הלאומי, לפני כמה ימים, ישבה שם אישה בתור והמתינה. אחרי שהלכנו, ניגשה אליה אחת העובדות בסניף ואמרה לה, 'שמענו שליכלכת עלינו בפייסבוק. תיזהרי'".

כמה מהם דיירי רחוב מבחירה. כשהמאהל שלהם פורק, בתום הליכים משפטיים ארוכים וקשים, החליטו שהם לא חוזרים הביתה. מאז הם לנים בחוץ, בכל לילה במקום אחר. יש משהו נורא מרגש בחבורה הזו. בקצה הארץ, בלי הרבה עזרה מבחוץ, הם כבר הקימו כאן ארץ חדשה. קטנה, לא תמיד מגובשת, אבל יציבה מאוד ופתוחה לכולם.

השלווה שלהם בלתי ניתנת לערעור עד הרגע שבו אנחנו אומרים את המילה האסורה — פוליטיקה. "מה אתם מתכננים לעשות בבחירות?" אנחנו שואלים. העיניים של כולם מרצינות. "זו מחאה של אנשים שאומרים שנמאס להם", הם עונים. "אם נהפוך אותה לפוליטיקה, היא תיהרס".

בחצור הגלילית, בפתח מפעל "פרי גליל" שהפך לסמל, ממתין לנו יו"ר ועד העובדים, מוטי חזיזה, עם חיוך רחב. בלילה הקודם הם חתמו עם משרד התמ"ת על ההסכם המיוחל שימנע פיטורים של 200 עובדים לפני החגים.

חזיזה הוא יליד העיירה הזו, שמונה כ־10,000 תושבים. אם ייסגר המפעל, יקרסו מאות מתושביה ויאבדו את כל מה שיש להם. לכן למי שעובד פה, המקום הזה הוא בית, ובמשך ארבע שנות המאבק הבית הזה עמד בסכנה קיומית. בחדרו של חזיזה מחייכים אלינו מהקירות רבנים ספרדים, מהרמב"ם ועד הבאבא סאלי. חזיזה מסביר לנו שהם עוזרים לו. "כשאני מזמין לפה עובדים לשיחה, אני אומר להם להיות כנים איתי, לספר לי הכל, כי זה לא רק אני פה שומע. כל הרבנים על הקיר מאזינים לנו גם".

בשנים האחרונות חזיזה הפך ליותר מראש ועד. מול החשש מהפיטורים הקרבים הוא היה לפסיכולוג. "כשכמעט הוחלט לסגור את המפעל, בא עובד ואמר שאשתו בדיכאון, לא מתפקדת. הלכתי אליהם הביתה, ואז לעוד בית ולעוד אחד ואמרתי שיהיה בסדר. האם ידעתי שיהיה בסדר? לא. אבל כדי להיאבק, חייבים להאמין שאפשר".

יום שישי: צפת — "את מכירה ערבים טובים?"

באגודת הגליל בשפרעם, אגודה ערבית ארצית למחקר ולשירותי בריאות, יושבים מולנו ארבעה סטטיסטיקאים ורופאים. "איך אתם רוצים שנהיה חלק מהמחאה שלכם?" הם שואלים. "איך נוכל לשתף פעולה אם ברגע שתשבו במשא ומתן עם הממשלה, תוותרו עלינו? איך אפשר לעשות מחאה עם היהודים בלי לדבר על הכיבוש?"

"כי כדי לבנות את המקום הזה מחדש, צריך לעבוד ביחד", אני אומרת, "אחרת רק נחזור על אותן הטעויות".

"אנחנו כבר שילמנו את המחיר למען המדינה הזו", אומרת לינה, חוקרת במקצועה. "המדינה הזו קיימת על החורבות שלנו. רק אחרי שהמדינה תשקיע במגזר הערבי כמו שהיא משקיעה במגזר היהודי, יהיה אפשר לדבר על שוויון בנטל. לפני זה, אי־אפשר לבקש מאיתנו לשרת את המדינה".


"משחקים של מה לפני ומה אחרי לא יקדמו אותנו", אני עונה. "זה לא תמיד נשמע הוגן, אבל לא נצליח לזוז מילימטר קדימה אם לא ננסה לפעול".

"אני לא יכול לעשות את זה לאנשים שלי", אומר הרופא הבכיר ביניהם. "אני לא מסוגל לומר להם, 'הפעם זה יצליח, הפעם נשתף פעולה עם היהודים והם לא ידפקו אותנו', ואז לראות את הנפילה. זה יהרוס אותנו".

במרכז העיר העתיקה בצפת ממתינים לנו סטודנטים ילידי העיר. הם לבושים בבגדי השבת שלהם, הבנות מאופרות בעדינות. אייל, תל־אביבי במקור שחזר בתשובה, מגיע בליווי בנו הצעיר, השישי מבין תשעה. הוא לוקח אותנו בגאווה לראות את בית הקברות העתיק, את השמש המסתתרת מאחורי הר מירון, את מרכז הקבלה המתחדש בעיר. "מדונה הגיעה לפה במסוק כדי לטבול במקווה", מספר מישהו. "באמצע הלילה, ישר מהמסוק למקווה, וחזרה. אף אחד לא ידע".

"תראו איזו הילה של קדושה יש לבן אדם הזה", מצביע המדריך שלנו על אחד מזקני העיר, שפותח את השער לבית הכנסת. "תראו כמה הוא זוהר". האיש מחייך ובוחן את האורחים. אנחנו לא מרגישים חגיגיים, זה בטוח. אנחנו עייפים, מיוזעים, עם תרמילים גדולים שמכפיפים את הגב.

ביציאה מבית הכנסת, אחרי התפילה, עומד רב טוב למראה. שורה של גברים, מבוגרים וילדים, ממתינה בתור ארוך לקבל את ברכתו. הוא נוגע בראשי הילדים, מברך אותם, ועם הגברים מחליף כמה מילים.

“זה הרב שמואל אליהו", לוחשת לי אחת המארחות. אני נאלמת דום. לרגע כל הקדושה שחשנו בה מתנדפת. אני מנסה לחבר את המראה החביב הזה של רבה הראשי של צפת עם ההצהרות שנתן לאורך השנים, בראשן פסק הלכה שאסר על השכרת דירות לערבים. בינתיים אלי, הנהג המסור, יוצא מבית הכנסת מאושר עד הגג. “הוא בירך אותך בשבילי", הוא אומר לי. “ביקשתי ממנו שיאחל לך בהצלחה". “תודה על הברכה", אני אומרת. "אני מקווה שהוא יודע שיש פה ניגוד עניינים".

בארוחת הערב, במרפסת העליונה של בית הסראייה, מבנה מרשים מאוד ששימש בעבר ככלא והיום מתפקד כמתנ"ס ומרכז תרבותי, השיחה מתלהטת. "אתם לא יכולים להבין את זה", אומרים לנו המארחים. "כל המכללה פה כבר מלאה בערבים, והיהודים יברחו מהעיר. אנחנו לא רוצים לעשות לערבים שום דבר, רק לא מעוניינים בהם בעיר שלנו. יש להם 20 כפרים כאן ליד, למה דווקא פה? זו עיר קדושה. צריך לשמור עליה שלנו".

"הערבים הם חיות פרא", קורא הבחור בראש השולחן. "לא רוצה אותם כאן". בפעם הראשונה מאז שיצאנו לדרך, נורא קשה להקשיב. "מה אתם רוצים שיהיה כאן?" אני שואלת. "איך ניצור מדינה שבה כולם מרגישים ביטחון?"

"זה כבר לא יקרה", עונה מישהו. הוא מוזיקאי, קצין בצה"ל, עיניו טובות. "אין דרך לפתור את הבעיות פה. את מכירה ערבים טובים, שאת סומכת עליהם באמת?" אני עונה בחיוב. "אבל אם יחיו פה", הוא ממשיך, "אנחנו עלולים להתערבב. לך אולי לא חשוב שהתרבות של הילדים שלך תהיה יהודית, אבל לנו כן".

"אבל בעיניי תרבות יהודית זה גם קבלה של האחר וסולידריות. לזכור את מה שעשו לך ולא לעשות את זה לאחרים". המארחים מאבדים סבלנות. "בואו נסיים את התפילה", הם אומרים. אנחנו יושבים בשקט יחד. מתפללים כנראה לדברים אחרים.

יום שבת: הר מירון — "אז מה, חוזרים הביתה?"

אנחנו מתמתחים מול הר מירון. אני רוצה למשוך את המסע עוד. יותר מכל דבר אחר שאנחנו עושים, זה מרגיש כמו הדבר החשוב באמת. לעולם לא נוכל להגיע לאנשים האלה באמצעות התקשורת הממוסדת. לעולם לא ניגע בהם דרך הפייסבוק. אני זוכרת את השלט ההוא, של האיש הזקן באחת ההפגנות של הקיץ שעבר: "ב־1948 באתי לכאן כדי להקים את המדינה. היום באתי כדי להקים אותה מחדש". כבר לא צריך להקים את המדינה הזו כמו אז, בנשק ובחומות ובמגדלים. צריך להקים אותה בעבודה קשה, סיזיפית ומשותפת, שתגשר על כל הפערים שנוצרו מאז.

"אז מה?" שואל אלי כשהוא מתניע את הוואן, "הביתה?"

אני מהססת. יש עוד כל כך הרבה סיפורים שלא שמענו, כל כך הרבה אנשים שעוד רצינו לפגוש. אני מביטה אל הכביש. נחל זורם תחתינו ואפשר פשוט לעצור ולשחות ולשכוח. לעזוב את הכל. להמשיך בחיים, כמו שהיו פעם. קל לטבוע בזה. הרבה יותר קשה להיות במקומות שבהם צריך להכריע על המשך הדרך.

המים מנצנצים מתחת לגשר. השמש גבוהה בשמיים.

"נראה לי שצריך לחזור הביתה", אני אומרת לו. "יש לנו מלא עבודה".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.