"היה שווה להיפצע כדי להכיר אותך"

"הבחורות פחדו להתקרב אליי", אומר רותם לנגר, הפצוע הכי קשה במבצע חומת מגן, שאיש כמעט לא נתן לו סיכוי לחיות. "איזה מזל שאף אחת לא הייתה מספיק עקשנית כדי להכיר אותך לעומק", אומרת ארוסתו שלי דייניש. בחודש הבא הם יתחתנו ויוכיחו שהאהבה מנצחת לא רק את הכדורים שחדרו לגופו, אלא גם את הדעות הקדומות וחומות האטימות

רותם לנגר וארוסתו שלי דייניש, השבוע | צילום: יובל חן
 
 
רגע לפני שהשפתיים שלהם נפגשות לנשיקה, רותם לנגר מגניב אליי מבט. "היא מושלמת", הוא מתמוגג מארוסתו. שלי דייניש מתרפקת עליו בחיוך. "לדעתי, על כל אחוז נכות שנקבע לרותם, מישהו הגדיל לו את הלב. יש לו את הלב הכי חם והכי רחב באנושות מפני שהוא נכה בדרגת מאה פלוס".

בחודש הבא הם יעמדו מתחת לחופה ויוכיחו לעולם שהאהבה מנצחת לא רק את שני הכדורים שחדרו לגופו, אלא גם את הדעות הקדומות ואת חומות האטימות. לנגר, שנפצע אנושות במבצע חומת מגן, היה במשך חודשיים בקומה, עבר שישה ניתוחי ראש, ובמשך ארבע שנים לא הוציא מפיו מילה אחרי שהאונה השמאלית במוחו, זו שאחראית על הדיבור, נמחקה. "אני נס רפואי", הוא אומר בקולו העמום, הכבד. "לא האמינו שאחיה".

כשרותם, 31, מתחיל לומר משהו ונתקע, שלי, 32, עוזרת לו להשלים את המשפט. "כאילו שהיא גרה בתוך הראש שלי או בתוך הלב", מתלוצץ רותם. "מה היית משנה במסלול שלך אילו ידעת שאתה עלול להיפצע באופן כה אנוש?" היא שואלת אותו, כשאצבעותיה מלטפות את הצלקת שמתפתלת על הגולגולת וגולשת לצלקות שבצוואר."כלום", הוא פוסק. "לא הייתי רוצה להיפצע, אבל הכל היה שווה בשביל להכיר אותך".

מבצע חומת מגן מצא את סמל רותם לנגר, תושב בית אריה, במדי הצנחנים. בתמונות מלפני הפציעה הוא נראה כדוגמן. גבוה, שזוף, חטוב. את פסח חגג בבית הוריו. ערב החג השני הוזעק לגדוד. "אור, המפקד שלי, צילצל בערב והודיע שבבוקר כולם חוזרים", מספר רותם. "לא שאלתי למה. מלחמה זו מלחמה. ממש לפני שנכנסנו לקסבה בשכם צילצלתי למי שהייתה החברה שלי ואמרתי לה שבזמן הקרוב לא אהיה זמין בגלל שאנחנו יוצאים למסיבה גדולה".

ביום שישי, 5 באפריל 2002, בחמש אחר הצהריים, יצא רותם מהבניין שבו התמקמה הפלוגה. "הנוהל היה שנשארים בבניין עד רדת החושך", הוא משחזר, "אבל החבר'ה שהיו בנגמ"ש הודיעו שהם מתים מרעב, אז יצאתי להביא להם מנות קרב. עשיתי כמה צעדים בשביל, וסימנתי לנגמ"ש ידיים להתקרב. זה היה עניין של דקה, לא יותר, ופתאום חטפתי".

מה אתה זוכר?

"אני זוכר כל מה שהיה", הוא אומר. ושותק.

"צלף ירה לעברו", מספרת שלי. "הכדור חדר ליד שמאל, נכנס לגוף, פגע בטחול ובכליה ונעצר בעמוד השדרה. רותם הסתובב לעבר המחבל כדי להחזיר אש, ואז חטף כדור בצוואר, שקרע את העורק הראשי שמוביל דם למוח ופגע בקנה הנשימה". "אני זוכר שרצתי מהר לעבר הבניין וצעקתי 'חובש, חובש' וגם 'אור, אור' — שם המפקד שלי", משחזר רותם. "בפציעה שלי היו הרבה ניסים. הראשון הוא העובדה שכמה דקות לפני שנפצעתי החובש הוזעק בגלל חייל אחר שכדור שיפשף לו את הראש. אם הוא לא היה קרוב אליי אז, היום לא הייתי כאן".

מי שהציל את חייו היה חברו למחלקה, נדב חסן ז"ל מקרית שמונה. "הוא קרע את החולצה שלי, הוציא את תחבושת הגומי והניח אותה כחוסם עורקים". בעודו מועבר לבית החולים, יצא צוות לכיוון בית אריה. "עקב חומרת הפציעה", מספרת שלי, "לא ידעו אם יישאר בחיים עד שיאתרו את הוריו. כשיונה, אמו, פתחה את הדלת וראתה חיילים, היא בכלל לא חשבה על רותם אלא הייתה בטוחה שהם באו לזאב, בעלה, שקפץ מהמילואים, ואמרה להם — 'חכו דקה, הוא אוכל'. גם כשסיפרו להורים שרותם חטף שני כדורים זאב לא נבהל, אלא אמר 'העיקר שרותם בחיים'".

במשך חודשיים וחצי רותם היה נטול הכרה. אביו התנתק מעבודתו בתעשייה האווירית ובמשך שבעה חודשים לא מש ממיטתו. "ההורים מספרים שכמעט מדי יום אמרו להם, 'תיפרדו מרותם, רוב הסיכויים שלא יעבור את הלילה', ובאותה נשימה הוסיפו שאם יחיה, יהיה צמח", מספרת שלי. "אמא שלו אמרה, 'רותם, היו לך עשרים שנות חיים טובות ויפות, עכשיו אני משחררת אותך, אל תתאמץ להישאר בחיים רק בגללי, אני לא רוצה שתסבול'. אבל אבא שלו שמע את הנבואות השחורות ואמר 'אני מכיר את הבן שלי, הוא יילחם, הוא ישרוד'".

את תקופת הקומה זוכר רותם כרצף של חלומות. "אבא סיפר לי שלילה אחד, כשנימנם ליד המיטה שלי, הוא ראה שאני ממצמץ בעיניים. הוא רץ לאחיות, הזעיק את הרופא וצעק באושר, אבל אמרו לו שלא יתרגש. בבוקר פקחתי את העיניים. עוד נס. ראיתי את אמא שלי ואת אחותה. דודה שלי הוציאה ראי קטן מהתיק והציבה אותה מול הפרצוף שלי. ראיתי שאני אדום, נפוח, חבוש, מלא בצינורות. בשביל זה שווה להתעורר?"

הרופאים חששו שהפגיעה באונה השמאלית מחקה את יכולתו לחוות רגשות. "פחדו שלא יידע לאהוב, לשנוא או לקנא", מספרת שלי. "כשרותם התעורר, אביו מיהר להתקין טלוויזיה מעל מיטתו וחיבר את רותם לאוזניות, שלא יפריע לאחרים. כשערן, אחיו, התיישב לצידו, רותם שלף אוזנייה אחת ונתן לו. זו הייתה ההוכחה שהיכולת שלו לחוש ולחוות לא נפגעה".

המראה החיצוני של הגולגולת הפריע לרותם הפדנט. "בעקבות אובדן הדם נוצרה בצקת באונה השמאלית", מסבירה שלי, "והיא הפכה לנמק שיצר לחץ גדול בראש. בתקופה שהיה בקומה הורידו לו חתיכה מהגולגלת כדי לשחרר לחץ. הוא עבר ארבעה ניתוחי ראש ורק בחמישי זה נקלט, אבל כמה חודשים לאחר מכן התפתח זיהום ונאלצו להוציא את החלק. כיום יש לו השלמה מפלסטיק מפני שהוא, הפדנט, התעקש שהראש שלו ייראה רגיל".

יומיים אחרי שחזר להכרה הביאו למיטתו כיסא גלגלים. "אבא של רותם אוהב לחקות את ההבעה שעשה", מספרת שלי. "היה בה כעס, סלידה. באותו רגע הבין שרותם יעמוד על רגליו וילך. אחרי שבועיים הוא עשה צעד ראשון. כל יום נקרע בפיזיותרפיה וביקש מאבא שלו שיחזור איתו על התרגילים".

בתום שבעה חודשים בתל השומר הועבר לבית לוינשטיין, "שם לימדו את האונה הימנית של המוח שלי לתפעל את הגפיים הימניות", הוא מסביר. באותה תקופה גם נפרד מחברתו. "היא לא אמרה לי למה היא עוזבת אותי", הוא מספר. "גם לא שאלתי בגלל שלא יכולתי לדבר. הבנתי שהיא הבינה שאני אשאר נכה כל החיים ושלא יהיה לה טוב. לא היה טעם לכעוס עליה. הייתי בן אדם אחר".

ארבע שנים תיקשר עם הסביבה באמצעות שאלות שעליהן ענה בהנהון ובהנדת ראש. "שכחתי הכל והתחלתי ללמוד מחדש — לדבר, לקרוא ולכתוב ביד שמאל, מפני שהימנית הייתה משותקת. המילה הראשונה שאמרתי הייתה 'לא', ואחריה 'אמא', 'אוכל' ו'שתייה'. כל שנה למדתי עוד מילים. עכשיו אני לומד דקדוק — עבר, הווה, עתיד".

לפני שש שנים יצא מבית הוריו לדירה שכורה בתל אביב ("רציתי להיות עצמאי"). שנה וחצי אחרי שחזר לחיים ניגש לטסט וקיבל חזרה את רישיון הנהיגה. הניידות איפשרה לו להשתלב בעבודה (בחברת HP בנתניה, כמרכיב ראשי דיו וכבקר איכות), לטפח כושר גופני (סנובורד, גלישת גלים, רכיבת אופניים, ריצה) וגם לפתוח כרטיס בג'יי דייט.

 

"היו לי הרבה פגישות", הוא מספר. "בחורות לא פוחדות מנכות גופנית, אבל הן פוחדות מאחד כמוני, אילם שלומד לדבר. חשבו שאני מפגר". "איזה מזל שאף בחורה לא הייתה מספיק עקשנית כדי להכיר אותו לעומק", מחבקת אותו ארוסתו. "כל הבחורות הפעילו שיפוט מהיר, התרשמו שמשהו לא בסדר בצורת ההתבטאות שלו, ורק אני יודעת שההפסד כולו שלהן".

שלי גדלה באור יהודה, שירתה במודיעין חיל האוויר, למדה מדעי החברה, עם התמחות בניהול ותקשורת במקביל לעבודתה במשרד ליחסי ציבור, ולאחרונה עשתה הסבה להייטק ולמדה ניהול בסיסי נתונים. לפני שנתיים וחצי, עם לב שבור בעקבות פרידה, נרשמה לאתר ההיכרויות באינטרנט. "לפני עשרה חודשים ראיתי שרותם הסתכל בכרטיס שלי, וכיוון שהוא לא שלח לי הודעה, פתחתי את הכרטיס שלו.

"הוא הזדהה כנכה צה"ל שיש לו הרבה מה לתת ושמחפש אהבה. הסתכלתי בתמונה שלו, בעיניים שלו, והרגשתי משהו שאני לא יכולה להסביר במילים. שלחתי לו הודעה קצרה — 'ראיתי שהסתכלת בכרטיס שלי, אשמח להכיר אותך'. כשאישרנו את הצעת החברות, ראיתי שיש לנו שני מכרים משותפים. פניתי לאחד מהם וביקשתי שיספר לי על רותם לנגר. הוא התחמק. אמרתי לו, 'אני רק רוצה לדעת מה הקטע שלו, שלא אבהל'. הוא סיפר לי על הפציעה, והיה נדיב במחמאות, כך שבאתי מוכנה".

"כבר בפגישה הראשונה הוא הזיז לי משהו בנשמה", מסמיקה שלי. "ברור שההתחלה הייתה קשה. היו רגעים שלא הבנתי מה רותם מנסה להגיד. גם בגלל הדיבור הלא ברור וגם בגלל שלא דייק בזמנים. כשהמשכנו להיפגש, הוא היה אומר לי — 'למה את רוצה לחיות איתי? אני נכה', ועניתי לו, 'אתה לא נכה בלב'. חודשיים וחצי אחרי שהכרנו עברתי לגור איתו. יצאנו לארוחת ערב עם הוריו, הם דיברו על נכדים ורותם קפץ ואמר שאנחנו נביא. לפני שאמא שלי הכירה את רותם היא קצת חששה. כיום אני צריכה להזכיר לה 'הלו, את אמא שלי, לא שלו'".

הצעת הנישואים התרחשה במלאות חצי שנה להיכרותם. "נסענו לחוף הצוק", משחזרת שלי, "רותם חיכה לשקיעה, התיישבתי על סלע מול הים, הוא התיישב מאחורי. כשהסלולרי שלי ציפצף, הוצאתי אותו וקראתי — 'שלי, התינשאי לי?' מהצד השני הוא הגיש לי טבעת יהלום. הסתובבתי אליו ואמרתי, 'איזה גנוב, אתה רוצה שאענה לך באס־אם־אס?', וכשרותם הינהן, סימסתי לו 'כן' והתנשקנו".

רותם, למה הצעת לה נישואים באס־אם־אס?

"בגלל שלא רציתי לשאול את זה בדיבור שלי, שאף פעם לא יהיה כמו של בחור רגיל".
 
 
 
תומר לנגר לפני הפציעה

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.