הכל פתוח?

אחרי 14 שנים יחד, השחקן שי אביבי ואשתו, מיכל ליבדינסקי, עצרו להתרעננות בכפר תמֶרה, בפורטוגל - קהילה שחבריה דוגלים בזוגיות פתוחה. שם, בין ערוגות העגבניות האורגניות לבקתות האהבה החופשית, ניסו להבין מה עושים עם הקנאה, איך מנהלים חיי משפחה והאם הם מעוניינים להשתתף בניסוי. יומן מסע
מיכל ליבדינסקי ושי אביבי. מתלבטים בפורטוגל

מיכל: והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה‭...‬ למה אני מתחילה במשפט שבדרך כלל מסיימים איתו? כי זה המשפט שדפק לי את החיים. ולא רק לי. לדעתי הוא עשה בלגן להמון משפחות. למיליוני זוגות גרושים

ברחבי העולם יש זכות לתבוע את מי שכתב את זה. את מי שהקריא לנו את זה. את מי שהכניס לנו את זה טוב-טוב לראש מאז שהיינו קטנים. שיקרו לנו במצח נחושה. כל הסרטים, הספרים, האגדות. גיבור אבירי פוגש גיבורה נסיכתית, הם מתאהבים זה בזו בטירוף, נתקלים בקשיים שמנסים להפריד ביניהם, מדרקונים ועד מכשפות, ומצליחים להתגבר. בדרך כלל אנחנו עוזבים אותם כשהם מתחתנים. מה קורה בהמשך? הם חיו באושר ועושר.
אף אחד לא מגלה לנו כלום על הגיהינום שמחכה להם. כשהשנים עוברות, כשמגיעים הילדים, כשהשגרה דורסת כל חלקה טובה, כשהתשוקה לאחרים עולה, כשהנסיך הופך לדרקון, והנסיכה נהיית מכשפה. אף אחד לא סיפר לנו שכשההתאהבות נגמרת, היא הופכת להיות זוגיות. ושזוגיות זה קשה. שאמא לא תמיד אוהבת את אבא, ושאבא נמשך רוב החיים שלו לנסיכות אחרות.
 
שי: עד לפני שנה החיים שלי היו סילאן. היה לי מודל לזוגיות מושלמת. אשתי העריצה את המודל, חברות שלה העריצו את המודל, גברים מסוימים הינהנו לי בהסכמה על המודל שאמר ככה: אישה על ההגה - גבר על הגז. אתן יודעות טוב יותר לאן צריך לנסוע, אנחנו נביא את האנרגיה להגיע לשם. אחר כך עידכנתי את המודל. התברר לי שאשתי רוצה שאקח את ההגה לידיים מדי פעם. ואז התברר שלא בטוח בכלל שזה עניין של מודל. לפעמים פשוט מתחשק לה להחליף את האוטו.
 
מיכל: האמת, כל העניין הזה של זוגיות נראה לי לא טבעי. כמו צמחונות. זה משהו שאנחנו מאלצים את עצמנו לעשות. כמו שיש כאלה שהם צמחונים מטבעם, וזה לא סיפור בשבילם לא לאכול בשר, יש כאלה שהם זוגיים מטבעם וזה לא סיפור בשבילם להישאר שנים, שלא לומר כל החיים, במערכת יחסים אחת. אני, לעומת זאת, מצד אחד דרום אמריקאית שמשתדלת להיות צמחונית, ומצד שני קשתית שמשתדלת להיות זוגית, ופייר, זה לא קל.
 
שי: אנחנו ביחד 14 שנה. לא המון. לא מעט. אנחנו אוכלים את הזוגיות שלנו, נושמים אותה, מדברים עליה, כותבים עליה בלוג. מנסים, מיכל לפחות, לתת לה בעיטה בתחת מפעם לפעם. אני מפנטז על מונוגמיה ארוכת טווח. מרגש אותי לחשוב שנשב יחד, בחתונת הזהב, נחזיק ידיים מקומטות ונסתכל זה לזו בעיניים שראו הרבה, ונדע שהלכנו את כל הדרך הזו יחד.
 
מיכל: 50 שנה יחד. אני חושבת על זה ובא לי למות. למה לא להחליף כל עשור? אנחנו כל הזמן מחדשים את מה שסביבנו: מחשב, מכונית, פלאפון, בגדים, למה לא את בן הזוג?
אני רואה את הזוגות האלה חסרי החיים, שמדברים ביניהם בעיקר על הדברים שצריך לעשות, או יושבים שותקים במסעדות, או שוקעים - הוא בעניינים שלו היא בשלה, ונרעדת. לא רוצה שזה יקרה לי. עשר שנים ביליתי בזוגיות בקלילות יחסית, בלי מאמץ כמעט. אחרי עשר שנים, ובתזמון כנראה לא מקרי, עם הגעתו של הילד השני, נחתתי בחבטה כואבת על הישבן. די, נמאס. ונכון שאין שום סיבה נראית לעין לפרק את הזוגיות שלנו. אנחנו זוג מקסים, ככה אומרים לנו כולם. אנחנו יצירתיים יחד, מצחיקים יחד, הרפתקנים יחד, שותפים טובים. ובכל זאת, הזמן שהולך ונצבר על כתפינו מתחיל להכביד.
 
תמרה ‭(Tamera)‬ 
 
מיכל: כבר הרבה זמן אנחנו שומעים על המקום הזה. חבר התחיל לטפטף לנו את השם ולהגיד שמשהו טוב קורה שם. תמרה היא קהילה של כמאה איש, היושבת בכפר בפורטוגל, ומטרתה העיקרית היא חקר השלום. הם חוקרים את השלום בכל הנושאים הקשורים לחיינו: שלום עם האדמה, שלום עם החיות, שלום עם המים, שלום עם הכסף, שלום עם הילדים, שלום בין בני האדם, ומעל לכל - וזאת הסיבה שהגענו לכאן - שלום בין המינים. שלום בין הגבר לאישה. ואיך עושים שלום בין המינים? אהבה חופשית. על פי תמרה, אהבה חופשית היא אהבה חופשית מפחד. הפחד שיעזבו אותי אם אבטא את האמת שלי, הפחד שלא אוכל להסתדר בלעדיו או בלעדיה. אהבה חופשית יכולה להכיל בתוכה מונוגמיה, ואפילו נזירות (אם זאת הסטייה שלך‭.(‬ 

שי: תולדות תמרה בקצרה: את הקהילה ייסדו שלושה, סבינה ליכטנפלס, דיטר דום וצ'רלי ריינר, בגרמניה לפני 30 שנה, כקריאת תיגר על תרבות המערב ובעקבות קריאת הלב שלהם: להקים קהילה שתחלוק את החיים יחד. רכוש, אבל גם רגשות. אדמה, אבל גם בני זוג. החזון היה להראות לעולם שאפשר אחרת. אפשר לחלוק כי יש מספיק לכולם. אפשר לעשות אהבה בלי להגביל אותה לבן זוג אחד, או לקבע אותה בהבטחות הוליוודיות של "לנצח‭."‬ מיכל: במבט ראשון, ואפילו שני, מתברר לי שתמרה היא מקום כלבבי. בדיוק כמו שהלב שלי מרגיש שצריך לחיות - ככה הם חיים. כבוד למים, לאדמה, לחיות, לאוכל, לאנשים. המזון טבעוני. את חלקו הם מגדלים בעצמם. "נוף אכיל" הם קוראים לזה. שורות של עגבניות מוליכות מהחדר שלנו לחדר האוכל. המים שמשתמשים בהם לרחצה מתועלים לירקות. יש שירותי קומפוסט. אין עובדי ניקיון - כולם משתתפים בתורנויות בכל העבודות שצריך לעשות. החשמל סולרי. אין מזגנים. אין מנעולים על הדלתות. אין בזבזנות. הכל מנוצל בצורה מקסימלית ויושב במקום המדויק שלו. אפילו הסבתות, במקום להיות מאופסנות בבית אבות, הקימו מבנה שבו הן ממחזרות בגדים, מכינות ריבות לקהילה, מלקטות צמחי מרפא ורוקחות מהם תה ותרופות
.
 
אהבה חופשית
 
מיכל: אבל לא באנו בשביל הסבתות. הדיבור הלוהט האחרון הוא על זוגיות פתוחה. יותר ויותר זוגות צצים ומספרים שפתחו את היחסים ביניהם. לפתוח את הזוגיות נשמע כמו הדבר הכי הגיוני, ועם זאת גם הכי מפחיד. כיסוי העיניים לסוסים ששמנו על עינינו דואג שלא נסתכל ימינה ושמאלה ומגן עלינו ועל המונוגומיה שלנו ועל הבועה הקטנה שיצרנו לנו מפני הכאוס של החוץ. מה יקרה אם נפתח לשם חלון, או דלת? מה יקרה אם גורם שלישי ייכנס בינינו? האם האהבה שלנו מספיק חזקה כדי לשרוד את זה?
 
שי: יש לנו זוג חברים בפרדס-חנה. בשיחות שאנחנו מנהלים, להם ברור שאין שאלה. המחויבות עומדת לפני הפיתויים, האידיאולוגיות והריבים. המחשבה לפתוח את הזוגיות מעוררת בהם צמרמורת. "הממלכה" הוא קורא לזה. הממלכה שהקימו תלויה בנאמנות המינית, בידיעה שמתגברים על כל פיתוי ומכשול הנקרים בדרך. גבולות הממלכה בצורים, ובפנים - גן פורח, עם כל הריבים והבלגן הזוגי שגם הם חווים. הגן יפסיק לפרוח והממלכה תתפרק אם אביר זר או נסיכה מממלכה אחרת יעצרו לישון אצלם לילה.
 
מיכל: לפני עשר שנים נסענו לפונה בהודו. האשרם של אושו. אני זוכרת שאמרו לנו שזה מבחן לזוגיות. כשהגענו לשם באמת עברנו תהליך עמוק. אפילו נפרדנו לפרק זמן קצר, גרנו לחוד, והתחלנו לצאת זה עם זו מחדש. עכשיו, עשר שנים אחרי, עייפים יותר, מרוטים יותר, עם שני ילדים יותר וסימני שאלה גדולים יותר: האם הזוגיות שלנו תשרוד את תמרה? ליתר ביטחון אנחנו מגיעים עם שני הילדים שלנו, לא האביזרים הכי סקסיים להסתובב איתם במקום הזה, שמשפריץ מיניות.
 
שי: עולים על רכבת בליסבון, נוסעים דרומה ואחרי שעה וחצי נוחתים באמצע ה"סאמר יוניברסיטי‭:"‬ עשרה ימים בחודש אוגוסט שבהם נחשפים רעיונותיה של תמרה לכ‭150-‬ איש שנאספו כאן מכל העולם, בהם לא מעט ישראלים. חלקם מתעניינים בחיים של שיתוף קהילתי, חלקם באהבה חופשית, חלקם בפרויקטים שקשורים לשלום, חלקם בטכנולוגיות של אנרגיה נקייה או מים. בעשרת הימים האלה יש להם הזדמנות לתת ביס במה שמעניין אותם, ואולי גם בישבן עסיסי.
 
שי: את חושבת שנלך גם על השיעורים המעשיים ב"סאמר יוניברסיטי" או שנסתפק בתיאוריה?
 
מיכל: בוא נראה מה יגיע, אני לא מחליטה מראש, לא על לסגור ולא על לפתוח.
 
שי: ואם מה שיגיע זה ויקינג חסון? להרחיב את ביטוח תאונות חו"ל גם לשברון לב?
 
מיכל: אתה דואג יותר מדי, שחרר.
 
שי: מה לשחרר? אותך? אותי?
 
מונוגמיה
 
מיכל: אנחנו חיים בתקופה שבה אי-אפשר יותר לטמון את הראש בחול, לקנות איקאה, לצאת לחופשות משפחתיות, לחייך למצלמה ולהצהיר שחיים באושר ועושר. על פי סטטיסטיקה גסה, 50 אחוז מהזוגות בוגדים, וכל זוג שלישי מתגרש. האמת היא שהמונוגמיה מעולם לא החזיקה באמת. מאהבים, מאהבות ובתי זונות היו מוסדות הכרחיים לאנושות, ועדיין, הרעיון המונוגמי הוא הנפוץ ביותר. אנחנו פשוט מאוהבים ברעיון הזה, של גבר ואישה שאוהבים זה את זו כל כך-כל כך, עד שהם לא רואים ממטר אף אחד או אחת אחרים, וכך הם חיים להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.
 
במציאות, רבים וטובים חיים בהדחקה עד העצם. ההתנגשות הזאת גורמת לתחושות אשמה, תסכול, קנאה, כעס, בדידות וכאב. הרעיון של תמרה הוא להפסיק את העמדת הפנים המונוגמית, ולהכריז שכל מה שאנחנו מרגישים הוא בסדר וטבעי. ה-כ-ל. כל מה שאנחנו חושקים בו. כל מה שאנחנו נמשכים אליו. לאוורר את כל מה שהדחקנו עמוק בפנים. לתת לתשוקה להתבטא בחופשיות. גם לאהבה. ומצד שני ללמוד להתמודד עם הקנאה שיושבת אצלנו כל כך חזק, עד שרבים מאיתנו התבלבלו עם הזמן והתחילו להאמין שקנאה שווה אהבה. אם אני מקנאה אז אני אוהבת, ואם אני לא מקנאה אז כנראה לא. אז זהו, שלא. יש מצב שלאהבה אמיתית אין כל צורך בקנאה. המטרה של תמרה היא לשחרר את האהבה מהכלוב.
 
מקום בלב
 
מיכל: לפני חמש שנים בערך, כשהייתי בת ‭,35‬ הבנתי לראשונה שאני לא באמת יודעת מה זאת אהבה. אני אמא, בת זוג, בת להורים, ובכל זאת התחלתי להבין שיש משהו יותר גדול ויותר אחר ממה שקראתי לו אהבה עד היום. מודה שצמחי מרפא מרחיבי תודעה ופותחי לב היו קשורים להבנה הזאת, כשלפתע נפתח בתוכי האנגר עצום, והכל נכנס לתוכו. הכל וכולם בלי הבדלי צבע, מין, לאום או קרבה משפחתית.
 
 ההאנגר הזה מאוד הפתיע אותי. אני רגילה לחלל מסוים בתוכי, שאין בתוכו מקום ליותר מדי פרטים יחד. נגיד פעם, כל האהבה שלי זרמה לשי. ואז לקחנו כלבה, והאהבה התחלקה בין שניהם. ואז נולדה בתנו הבכורה, שי קיבל פחות, ועל הכלבה בקושי הסתכלתי. ואז נולד בננו השני. הבכורה קיבלה פחות, שי קיבל ממש פחות, ואת הכלבה אפילו לא ראיתי. התחושה הכללית היא של משהו שאין מספיק ממנו לכולם. לא הצלחתי לאהוב את שי כמו בהתחלה, ובמקביל לאהוב מאוד את הילדה, את הילד ואת הכלבה. זה ממש לא עבד.
 
 ופתאום ההאנגר הזה של האהבה נפער בתוכי, מכיל בעוצמה את כל העולם ואשתו, כולל כל מיני אנשים שבדרך כלל אני לא ממש סובלת. הפתיע אותי לגלות שבעצם יש בתוכי המון-המון מקום. שזה בכלל לא מוגבל. אז מה זה הדבר הזה שכן מוגבל? מה הדבר שלא מספיק לכולם? האם יכול להיות שאנחנו קוראים "אהבה" למשהו אחר בכלל?
 
 החברים שואלים על הנסיעה שלנו לתמרה בלהיטות רבה. רוצים לדעת: נפתח או לא נפתח. אני נוסעת לתמרה, כי זה זמן רב אני חושדת שאהבה היא לא מה שסיפרו לנו. שהתבלבלנו מאוד. אני רוצה לראות מקרוב עוד איכויות שלה. עוד פרשנות שלה. עם כל הבנאליה, מה שהכי מרתק אותי בשלב זה בחיי הוא לגלות: מה זאת אהבה?
 
זיגזוגיות
 
שי: החדר המשפחתי שלנו בגסט-האוס נעים ומפנק. תמורה הולמת ל‭50-‬ יורו ללילה. חלק מהאורחים ישנים כאן, חלק בחדרי עץ גדולים מרובי מיטות, חלק באוהלים בשטח מסביב. לחדר מגיע אורי, המארח שלנו. ישראלי תושב תמרה. יש לו ילד מאישה אחת, הוא מנהל מערכת יחסים עמוקה עם אחרת, וכרגע הוא בכלל מאוהב באבשלום, בחור ישראלי שהגיע לכאן לפני חודשיים. אני מתנפל עליו בשאלות. איך לעזאזל זה עובד? מה בכלל מגדיר פה זוג.
הוא אומר שזוגיות כאן היא הסכמה משותפת, אפשר לומר ברית, לחקור יחד את האהבה. למעשה הם פרטנרים למחקר. והמחויבות נשארת גם כשבא להם לברוח, גם כשצוללים לתוך המעמקים שההזדמנויות האלה - קנאה ורגשות קשים אחרים - נותנות לנו. אורי אומר שהזרם של החיים ושל התשוקה הוא דבר מדהים. אלה אנחנו ששמים עליהם מגבלות, שמתעקשים לייבש אותם. בתמרה מאמינים שכדאי שזוג ישמור על מרחק פיזי. שלא יגורו יחד. ואז שומרים על הניצוץ, ומזמינים לישון, ויש את השאלה אם רוצים
או לא. הכל חי. זורם.
אני מנסה לשאול איך התנהל ערב עם בת זוגו לפני שאבשלום הגיע ואיך התנהל ערב אחרי שהוא צץ. הוא עונה שהשאלה מניחה שיש רוטינה. אני משתגע. אין רוטינה זוגית? מה הופך אותה לבת זוג שלך, אם אין שום רוטינה? הרגש, הוא עונה, האהבה. לא הכלי. לא זה שאוכלים יחד ארוחת ערב במטבח. אתה יודע מה אתה מרגיש בלב. והלב שלך, אגב, יכול להרגיש לכמה אנשים במקביל. לחשוב שאפשר למצוא באישה אחת או בגבר אחד את החבר הכי טוב, את האמא או האבא, את הסקס הכי טוב, הקשר האינטלקטואלי הכי טוב, הצחוקים הכי גדולים - זה פשוט יותר מדי.
 
מיכל: נכון מאוד, אני קורסת!

שי: אני שם את כל זה עלייך, כי את מושלמת!
 
מיכל: חמוד.

שי: כל הדיבור הזה מוזר לי. אין קרקע. שום רוטינה.

מיכל: תחשוב על ההתאהבות שלנו. הייתה שם רוטינה?

שי: לא. אבל מה שעכשיו מחזיק את הזוגיות זו בעיקר הרוטינה.

מיכל: או הורגת אותה‭...‬ 

שי: גם.

מיכל: משהו מזה מדבר אליך?

שי: ברור.

מיכל: ובא לך להתנסות?

שי: "לחקור‭,"‬ את מתכוונת.

מיכל: אם אני אומרת לך, יאללה. צא הערב עם מישהי.

שי: בכיף. אני אשמח לעשות מחקר קטן.

מיכל: מה עוצר אותך?

שי: שמחר את תלכי לעשות מחקר עם מישהו ואני אשב פה ואחתוך ורידים.

מיכל: אז אין לך בעיה ללכת עם מישהי. רק שאני לא.

שי: ברור.

מיכל: ונגיד שאני לא פה בכלל, ואני מאשרת לך לעשות מה שאתה רוצה. עושה?
 
שי: בימים גרועים זה הפחד שמחזיק אותי, בימים טובים אני אומר תודה לאל (ולאלה, פרטים בהמשך) שההתחייבות החזיקה אותי. הבחורה שחלפה על פניי במעבר החצייה והשתגעתי ממנה, אחרי חמש דקות אני כבר לא זוכר איך היא נראית. זאת שהרגשתי שהייתי מפרק את המשפחה בשבילה - כבר לא מעניינת לי את קצה הביצה. בקושי זוכר איך קראו לה.
כאן אומרים: ותר על הרצון לבלעדיות, תתעלה מעל הקנאה וקפוץ לנהר החיים. שחה בתוכו. אני מעדיף לשוט על הנהר ברפסודה. רוצה לדעת לאן אני מגיע בסוף, ואם אפשר - להיות רגוע בדרך.
 
רכושנות
 
מיכל: זה זמן רב אני מהרהרת בדיבר "לא תחמוד‭."‬ התחלתי לשים לב שאני חומדת באופן קבוע, כמעט כל דבר שאני רואה. בגדים, תיקים, תספורות, סטייל - של בחורות אחרות. מכוניות, בתים, עבודות, אורח חיים - של אנשים אחרים. פרחים, צדפים, אבנים, חיות - של הטבע. אני רואה משהו יפה, ואני רוצה שיהיה שלי! וזה יכול להיות כל דבר - חצאית או גור נמרים. מה עשינו לחיות בגלל החמדנות הזאת שלנו. מה עשינו לאדמה. חמדנות היא שלוחה של רכושנות. ורכושנות היא פיתוח של טריטוריאליות. אבל כשחושבים על זה, שום דבר לא באמת שלנו. לא האדמה שאנחנו מחלקים לדונמים ומשלמים עליה הון, לא האוויר, לא המים, לא האש, לא הגוף, לא הזמן.
האמת היא שאין לנו כלום. הכל בהשאלה. וכמה שלא נצבור רכוש, לא נוכל למחוק את העובדה הזאת. לאחרונה, כשהירהרתי בחמדנות, חשבתי לעצמי שבעצם אנחנו חומדים גם את בני זוגנו - הוא (או היא) שלי! ואסור לאף אחת לגעת, וגם לא להתקרב.
 
סבינה
 
שי: הולכים לפגוש את הגברת הראשונה של תמרה. מגלים אישה חייכנית ונעימה. בגיל 15 כבר חלמה על כפר משלה ועל חיים קהילתיים. לפעמים חלומות מתגשמים. הכפר מתקיים בזכות חזון עיקש, תרומות וסמינרים כגון זה שאנחנו משתתפים בו. עם דיטר דום היא חולקת מערכת יחסים (פתוחה) כבר 30 שנה. לא כי החליטו על זה מראש. ככה התברר במהלך השנים. הוא בן הזוג והאיש שאיתו היא חולקת את החזון והביצוע. בן זוג מרכזי? עיקרי? אין לי מושג איך להגדיר, השאלה "מי ראשון" איבדה כאן את חשיבותה עם הזמן.
אוגוסט, צהרי היום, אנחנו מגיעים נוטפי זיעה. מזגן, כאמור, אין. סבינה מחייכת לקראתנו ומציעה לנו לטבול באגם מאחורי הבית לאחר הראיון. אני מתנפל על קנקן הקפה ומודה לה על שהקהילה היא קפאיןפרנדלי. בהרצאת הבוקר (כל יום ב"סאמר יוניברסיטי" מוקדש לנושא ונפתח בהרצאה) דיברה, בין השאר, על זה שכשמתאהבים, התחושה היא שאתה לא צריך שום דבר ואף אחד. אחר כך, כשהלהבות מצטננות, אתה מגלה שאתה זקוק לקהילה, למעגל. כל הזוגות מתמודדים עם זה. בלי הקהילה, היא אומרת, לא הייתה נשארת עם בן זוגה. עם הקהילה אפשר למצוא את המרחק הנכון או הקִ רבה הנכונה מבן זוגך, ולדייק בזה. בטח כשאתה מגיע לפאניק פוינט שלך. הפאניק פוינט זו הנקודה שבה אתה מצוי באלמנט התוקפני או הקורבני שלך. כשאתה הולך לאיבוד בתוך הכעס, הקנאה או רגשות מחורבנים אחרים. כשאתה לא יכול לדבר עם בן זוגך, בגלל שהפצע והכאב גדולים מכדי לנהל תקשורת, אפשר להיעזר במעגל כדי להבין מה בעצם עובר עליך, ומה השני באמת רוצה להגיד. עוזרים לך לראות שאתה בסרט. לראות שזה לא אתה, אלא החולשה שלך. צריך להיות אמיץ כדי לחשוף את חולשותיך, ולסמוך מספיק על הקהילה שתעזור לך. שהיא לטובתך. לדעתה, המודל של אהבה חופשית לא יעבוד מחוץ לקהילה. זוג לבדו לא ישרוד את האתגר.
 
מיכל: יש מה להרוויח מהתאפקות? אני שואלת. בתור דרום אמריקאית שמשתדלת להיות צמחונית כדי להימנע מפגיעה בחיות, אולי דווקא נכון להתגבר על היצר, על התשוקה לפרק אנטרקוט, או עלם חמודות. סבינה אומרת שההיסטוריה ראתה ביצר משהו אפל שיש לגבור עליו, והקלקול הוא בניסיון לעצור את מה שהוא כוח חי וטבעי. חשוב דווקא להיות בקשר עם הגוף שלך. ולא בעניין של לספק את צרכיך, אלא בעניין של לתת לחיים לזרום דרכך. גם דרך המין.

יוצאים החוצה. עומדים אל מול אגם קטן יפהפה, מוקף צמחייה. צפרדעים, נחשי מים משכשכים בו, לוטוסים מרחפים על פניו. אני שוקלת באיזה פורמט להיכנס למים, והולכת על המלצת המקום: טבעי. משילה את הבגדים באמצע הכפר, כמה נמאס כבר להתבייש. נכנסים עירומים למים. חופש. טבע. כיף. חיים.
 
מיניות
 
מיכל: מסתובבת בתמרה ומתבוננת סביבי. כולם פה יפים. הישראלים שהגיעו במסגרת ה"סאמר יוניברסיטי" יפים באופן מיוחד. גם המבוגרים והמבוגרות פה יפים ויפות. אני לא יודעת אם גם מחוץ לתמרה היופי נשאר. המיניות הזאת באוויר מאירה, מעירה, בכל מקום סביב דבורים עושות אהבה עם הפרחים. נראה שכולם פה עושים אהבה עם כולם. ולאט-לאט משהו הולך ונהיה ברור: הבופה פתוח. 14 שנה אני הולכת, לא מסתכלת לצדדים, ופתאום הכיסוי מוסר.
 
שי: הבופה פתוח! פעם אחת. נו, מה אכפת לי? מה אכפת לך? אני צייד. זה בגנים שלי. תביני. ככה אנחנו בנויים. חייבים לתקתק כמה שיותר. ציידים. זה גנטי. ביולוגי. קוסמולוגי. ככה תיכנן אותנו הטבע. ואת אוהבת טבע הרי. כל שבת את גוררת אותי לצאת אליו גם כשבא לי להמשיך לנחור. ציידים. ככה תיכנן אותנו אלוהים. ואת הרי מדברת עליו הרבה. פעם אחת. אני אחזור הביתה מאושר. פעם אחת לחוש שוב את הריגוש העתיק של ציד וכיבוש ותחושה שאני חי. שלא לומר חיה. צייד וחיה יחד. ראית פעם צייד עם קשת בבית וחץ בתוך המכנסיים?
 
מיכל: הבופה פתוח, ופתאום, כשמסגרת אחת נופלת, כמו אפקט הדומינו, עוד מסגרות נופלות אחריה. נשים, גברים, מבוגרים, צעירים. כל האנשים שאני פוגשת הם מנות שאפשר לטעום מהן. הכל מרגיש אפשרי וחסר גבולות. האוויר מנצנץ מרוב מיניות. וכשאני חשה מבטים עליי, מכה בי לפתע ההבנה שגם אני מנה בבופה הזה, ושטבעת הזהב שמנצנצת על האצבע, ומשמשת לי במקרים רבים חומת הגנה, לא ממש מרשימה פה אף אחד ואף אחת.
 
 ופתאום מתעוררת השאלה על עצמי - איזו מין מנה אני? מסקרנת? משעממת? ראויה? אולי כבר עבשה? אבק הזוגיות שני הילדים השכיחו ממני את המגרש הזה שבו מרחרחים, ומצליבים מבטים, ומשחקים. זה זמן רב אני שחקנית ספסל.
 
שי: הבר הלוהט של תמרה הוא נקודת הכינוס הלילית, ונראה כמו מסלול המראה למערכות יחסים של לילה או יותר. אני יושב ליד עוזי. הוא, אשתו וילדיהם עזבו לפני שנה את תל-אביב במטרה להיחלץ מהשיטה. הם נדדו בארץ, הכריזו באוזני עצמם על פתיחת יחסיהם, אכלו הרבה קנאה ואבק דרכים, ונחתו בתמרה. 

יין מקומי טעים פועל את פעולתו. לידי בחור צעיר ואישה בגילה של אמו מצמידים שפתיים לנשיקה. הם עוצמים עיניים ולוקחים את הזמן. עוזי אומר לי שיפה שאין כאן מחסומי שפה, לאום או גיל. עובדים איתו במטבח אנשים שבארץ היו יוצאים לפנסיה שקטה ומייבשת, וכאן הם מלאי חיים. המיניות שלהם היא ללא ספק הדלק שמשאיר את הדופק שלהם פועם.
 
האישה כבר לועסת את זרועו של הבחור הצעיר. אני שורק לברמן, מזמין כוס חלב שקדים ומוריד אותה בשלוק. הלילה מפנה את המקום משיחות אידיאולוגיות לדיבורים הרבה יותר אינטימיים. כשעוזי ליווה את אשתו הדס ללאב טמפל ‭,(Temple Love)‬ בדרכה לשכב עם מישהו שמצא חן בעיניה, הוא בדק בתוך עצמו וגילה שאין בו קנאה אלא פרגון. כשאשתו חזרה זורחת הוא מוצא את עצמו שמח גם כן.
 
אתה לא ניזון משאריות של מישהו אחר? אני שואל. "כשהאנרגיה של ההתאהבות קיימת, היא עובדת גם לטובתי. אשתי מתחננת שאתאהב. שאריות זה לחיות ממה שנותר אחרי שההתאהבות חולפת. כאן אנחנו מחיים אותה, מתמודדים עם הקנאה והרכושנות וחווים את הדרך היחידה שיכולה להשאיר אותנו יחד‭."‬
 
האישה והצעיר נעלמו. עוזי קם לדבר עם מישהי‭".‬מה איתך‭"?‬ הוא שואל, "תתערבב קצת‭"?‬ לא, קולי נצרד, חלב השקדים עלה לי לראש. אני הולך לחדר לעשות מקלחת קרה.
 
מקדש האהבה
 
שי: הלאב טמפל הוא מבנה שהיה פעם יקב והוסב לחדרים קטנים ואינטימיים, שאליהם תושבי הקהילה מוזמנים לבוא לעשות אהבה. יש עוד קני אהבה מפוזרים ברחבי תמרה, אבל זה המקדש המרכזי לחגוג בו, לחקור בו, או פשוט לעשות את זה. בתמרה אהבה היא לא רק דבר אישי, היא עוברת דרכך לעולם. לכן האהבה לא נעשית רק בחדרים סגורים, לשימוש עצמי. מתעלים את האנרגיה שלה לכולם.
 
מיכל: אני מטיילת ללאב טמפל עם מאנה, שחיה בתמרה כבר שבע שנים. יושבות על שולחן קטן בחוץ. אני שואלת אותה אם הלב יכול לאהוב יותר מאחד במקביל. מאנה חושבת על זה קצת. בהתחלה יצרה לעצמה ארבע מערכות יחסים, ומתישהו הבינה שהיא הולכת לאיבוד. "ככה אני לא אוהבת אף אחד, גם לא את עצמי. לפעמים מתבלבלים וצריך לזכור שה‭Free Love-‬ זה לא כמה פרטנרים יש לך, אלא פשוט לאהוב בלי פחד. אז נסעתי מפה, התרחקתי קצת, ושם במרחקים הבנתי למי אני הכי מתגעגעת‭."‬
ג'ונתן. הם יחד כבר חמש שנים, הוא בכלל הגיע לתמרה עם אשתו ושני ילדיהם, וחוץ מזה מנהל מערכת יחסים קבועה עם אישה בת ‭.50‬ וכמובן יש לו כל מיני מפגשים מיניים מזדמנים על הדרך. גם לה, ברור. לאחר אחת מהנסיעות שלה מחוץ לתמרה, האישה המבוגרת באה וסיפרה לה שבהיעדרה נפגשו יותר פעמים. בזכות הכנות הזאת, מאנה הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליה והתיידדה איתה. יכלה לקבל ממנה עצות מדי פעם. גם בנוגע לג'ונתן. "לפעמים אישה שאוהבת את אותו הגבר שאני אוהבת יכולה לעזור לי לראות אותו מזווית אחרת, להסתכל עליו מחדש בלי כל ההשלכות שאני נוטה להשליך עליו, להתאהב בו מחדש אפילו. יש בזה מתנה ולא רק פצע‭."‬ מאנה מחייכת אל פניי המופתעות.

אבל איך אתם עומדים בזה‭!?‬ הקול שלי נהיה צווחני פתאום. "נכון שכואב. הרגש חשוף ועובד, אבל בסופו של דבר התהליך מתעל אותך לאהוב את עצמך. להבין שאין כלום בחוץ, רק אותי. וכשאני אוהבת את עצמי, אני לא צריכה שום אישור חיצוני‭."‬
 
הנה עוד התבלבלות נפוצה בנוגע לאהבה. אהבה היא לא צורך. אהבה היא לא גבר ואישה שצריכים משהו אחד מהשני. כסף, חום, מין, הכרה, הצלה. הצורך גורם לזוגות רבים להילפת זה בזו ללא יכולת להשתחרר. תארו לכם גבר ואישה שעומדים זה מול זו, כל אחד יציב על הקרקע, לא נשענים ולא נאחזים, והלבבות שלהם והמיניות שלהם הומים זה לזו וזו לזה. "כשיש שני אנשים בשיא כוחם, הם יכולים לשנות את העולם‭,"‬ מאנה אומרת בעיניים נוצצות, ואני נרעדת. זה מרגיש לי נכון.
 
מלחמה ושלום
 
מיכל: אל תיתנו לחרמנות לעלות לכם לראש. בתמרה מביטים אל האופק והמטרה שלהם חד-משמעית: שלום עולמי. הם מקיימים הלכה למעשה את הסלוגן: עשו אהבה, לא מלחמה. הם קוראים לעצמם ולמי שהולך איתם בדרך ‭- Peace Workers‬ פועלי שלום. במקום הזה עושים שלום בין הגבר לאישה כדי לרפא את האהבה שלהם, כדי שיחד יוכלו להביא שלום לעולם. הם משקיעים בזה את חייהם, תומכים בפרויקטים דומים בעולם. חלקם יוצאים לעבוד בחוץ, על מנת להכניס עוד כסף לקהילה ולאפשר לחזון להתגשם.
 
 בהרצאת הבוקר בנושא "אהבה, מיניות ומערכות יחסים כעניין פוליטי‭,"‬ לארה, ארבע שנים בתמרה, אומרת שיש שני כוחות שמזיזים את העולם: אהבה וארוס. האנושות יצרה מציאות של מלחמה, והשאירה את האהבה בגדר חלום. כולנו הגענו לעולם עם לב פתוח, סקרנים, בוטחים, מלאי אמון. אז איך גדלנו להיות כאלה, שהורסים את הטבע, שונאים אחד את השני, מנצלים והורגים חיות באכזריות?
 
התשובה, על פי תמרה, היא שכולנו מגיעים מחברות שמבוססות על דיכוי המיניות. הארוס, כמו גשם (אוהבים כאן דימויים של מים‭,(‬ יורד עלינו ונמצא בכל מקום, אבל אין כלי שיכיל אותו. המונוגמיה כובלת. האנרגיה המינית מתועלת בעיקר כדי למכור דברים. קולה או אוכל לחתולים או מכוניות. והתמונה של האהבה באלפי השנים האחרונות היא של חתונה - המצאה גברית שאומצה בהתלהבות על ידי נשים (ואולמות אירועים‭,(‬ ומגיעה לאבסורד שבו מישהו הורג את אשתו ויכול לטעון שזה מאהבה.
 
 לארה אומרת שהארוס והאהבה המודחקים ימצאו לבסוף דרך להתפרץ. אם אין לי דרך להביע את האהבה שבי, היא נתקעת. כמו המים והתנועה הטבעית שלהם. אם מנסים לעצור מים באופן שלא טבעי להם, הם יתפרצו באלימות. כל כוח שרוצה לאהוב, כשלא ימצא את דרכו, יהפוך לשלילי. בבטן של כל חברה יש חומרי נפץ שפורצים החוצה באכזריות. כך שלאהוב זה למעשה עניין פוליטי. אחת הסיבות למלחמות היא מערכת אהבה מקולקלת. משהו חייב להשתנות.
 
שי: אין ברירה, צריך לשכב עם אחרות. לא בשבילי, בשביל השלום.
 
מיכל: כן? גם אני רוצה שלום. עכשיו.

שי: ככה? שלום. ולא להתראות!
 
שי: הדיבורים על שלום עולמי נשמעים הגיוניים הרבה יותר כשאתה כאן. המלחמה על שלום הזוגיות היא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. שלום בין המינים הוא מפתח לשלום בין בני אדם לאדמה. בין בני אדם לחיות. בין בני אדם לבני אדם. בין בני אדם לסביבה. החבר'ה האלה מבשלים, בין השאר, על קרני שמש וגז מתאן שנפלט מהקומפוסט שלהם - שתי אנרגיות ידידותיות לסביבה וכל כך הגיוניות בעולם הכל כך מטורף שלנו. אגמי המים שנחפרו בתמרה, כדי לאסוף מי גשמים, לא עשויים בטון ששומר הכל לעצמו, אלא מצופים בקרקעית חימר שמחלקת יפה את המים בין בני האדם, החיות והצמחים ומאפשרת למים לחלחל חזרה לאדמה. במקום הזה יש תדר של שלום, גם זה מחלחל.
 
מים
 
מיכל: המים הם אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את תמרה. כשהמים חיים, בריאים ומלאי אנרגיה, זה סימן לריפוי שלם של מקום. סבינה אומרת שכשחפרו את האגמים בתמרה, ובמהלך עבודתם עם המים, היא הבינה עוד יותר כמה המחשבה בנוגע לאהבה חופשית נכונה. האהבה, כמו המים, זקוקה לזרימה, הזרימה מעניקה חיים. אהבה כלואה, כמו מים עומדים, נהיית מעופשת.
 
קהילה
 
מיכל: אני מסתכלת עליהם וחושבת ששכחנו שבאנו מלהקה, משבט. וכמה מעייף ומחניק התא המשפחתי הבודד. משפחות גדלות להן בדידים-בדידים במאורות שרכשו עם משכנתה עד סוף החיים. הילדים שותים את כל האנרגיה שנשארת אחרי העבודה. כל מטלות החיים מונחות על כתפי זוג: לעבוד, לבשל, לנקות, לסדר, לכבס, לעשות כיף לילדים. הגיוני שהזוגיות תהיה הראשונה שתקרוס.
 
שי: הילדים גדלים יחד, מתחנכים במקום. האחריות עליהם קהילתית. אף אחת לא מרגישה שבזה שהביאה ילד - נגמרו לה החיים והיא מעכשיו רק אמא. הקהילה כולה מגדלת אותו. כמו בשבטים של פעם, בחמולות. לפני שהתחלנו להתבודד בדירות הקטנות שלנו, דפוקים וזרוקים ומנותקים מהשבט. ביחידה משפחתית שלא הייתה קיימת כמעט מעולם בהיסטוריה הארוכה של המין האנושי. נוצרו גנים ובתי ספר שיחזיקו את הילדים בזמן שההורים עובדים, וככה הגענו עד הלום. רצים אחרי הזנב שלנו, קונים בכסף טוב את מה שפעם השבט נתן חינם. את העצה הטובה של זקני השבט החלפנו בטיפול זוגי ‭400 -‬ שקל לשעה. את השיחה עם חבר המרנו בפסיכולוג ‭400 -‬ שקל לשעה. את האפשרות להשאיר את הילד בהשגחת מישהו אחר מהקהילה בבייביסיטר ‭40 -‬ שקל לשעה.

התא המשפחתי הוא המודל הכלכלי הבזבזני ביותר. הבנתי את זה פעם בחופשה משפחתית שעשינו עם חברים. מישהו מכין סיר פסטה. 20 איש אוכלים ממנו. לבשל סיר פסטה ל‭20-‬ איש לא לוקח יותר זמן מלבשל לשניים. בינתיים מישהו אחר נמצא עם הילדים, מישהו אחר קורא עיתון, מישהו שוטף את הסיר, מישהו ישן. ככה, ביחידה המשפחתית, אתה מבשל, שוטף כלים, משעשע את הילדים, מנסה לסגור קצוות בעבודה ולהיות נחמד לאשתך בו זמנית. תשכח מעיתון. תשכח מלנוח.
 
מיכל: הדרך שלהם לרפא ולצמוח זה היחד. יחד עם היקום. יחד עם הטבע. יחד עם החיות. יחד עם המעגל. מעבר מתצורת מחשבה
של "או אני או הוא" לתצורת מחשבה של "אנחנו‭."‬ היחד הזה עוזר להם לגדול. תומך בשעת הצורך. בכל יום בערב מתכנס המעגל בקבוצות של עד 25 איש. קוראים לזה פורום. כל אחד מוזמן לשתף במה משמח ומרגש אותו, או מה מציק, ולשמוע מכולם דברים שהוא לא יכול לראות על עצמו. אורי, המארח שלנו, אומר שסך החוכמה של המעגל יהיה גדול משלך. אבל דרוש לכך אמון.
 
אמון
 
שי: דוד ואילנה 30 שנה יחד. הם שמעו על תמרה והסתקרנו. אתמול בלילה, בפעם הראשונה בחייהם, חלקו זה עם זו את משיכתם לאחרים. גילוי הלב העניק להם לילה נפלא. תחושה של שחרור מהכלא הפנימי שבו אתה לבד עם התשוקות שלך, ההסתרות שלך, העמדת הפנים שלך. שעם הבן אדם הכי קרוב לך בעולם אסור לך לחלוק את מה שאתה, הגוף שלך, מרגיש.
 
מיכל: אמון זו מילת המפתח בתמרה. כמה אמון יש בחיים שלנו? כמה אמון אין בחיים שלנו? בהנהגה, בעסקים, בתרופות, בתקשורת, בחינוך, במוכרים בחנויות, בין בעלי בתים ושוכרים. נראה שהאמון הולך ואוזל במהירות בכל האגפים. ומה עם בן הזוג? האם יש אמון בינינו? הכלי כאן להשגת אמון הוא לומר את האמת. לומר הכל. לא להשאיר כלום בבטן. רצונות, חשקים, רגשות, מחשבות, כנות עד כדי שקיפות.
 
שי: פעם הייתי רץ לספר למיכל על כל זוג ציצים שמצא חן בעיניי, דווקא מתוך הרצון להיות גלוי עם אהובתי, שלא יהיה פרט אחד שהיא לא יודעת עליי. זה עשה בעיקר נזק. למדתי להסתיר. כשמיכל התחילה לספר לי שיש מי שמוצאים חן בעיניה, רציתי לברוח מהבית ולהתחבא במערה לנצח. לא יכולתי להכיל את הידיעה שאני לא המוצלח היחיד בעולם.
 
 אבל ככה זה. יש חמודים וחמודות בכל מקום ופס הייצור ממשיך לשגר אותם לעולם בקצב רצחני. מה עושים עם זה? מסתירים את המשיכה לאחרים, נותנים לחומצה לאכל אותנו מבפנים ומקסימום חולקים את המידע עם חבר על בירה (או חלב שקדים‭?(‬ או חולקים עם הבן אדם הכי קרוב לך ומצליחים להכיל את העובדה שאנחנו יצורים שהאהבה שלהם, לא כל שכן המשיכה שלהם, היא בלתי מוגבלת?
 
קנאה
 
שי: יושב לצהריים עם חגית. ישראלית שנמצאת כאן כבר חודשיים. ירקות מאודים, גרגירי חומוס, סלט עגבניות מנומרות. את הלילה הקודם בילתה באחת מבקתות האהבה שמפוזרות כאן, ויותר מאוחר כשקמה ראתה את הבחור שהייתה איתו חולק את הבוקר עם חברה שלה.

איך את לא משתגעת? אני שואל. "יש קנאה, יותר נכון, הייתה לרגע‭,"‬ היא עונה, "אבל מיד קלטתי שאם אני מקנאה, יצאתי מהמרכז שלי, מהידיעה שאני נאהבת, אוהבת את עצמי, לא תלויה באף אחד כדי להמשיך לאהוב את עצמי ודי מהר יכולתי להסתכל עליהם ולראות שזו תמונה יפה. כשאתה לא מקנא, אתה יכול לראות את היופי. לפרגן לחברה שלך ול
בחור שבילית איתו לילה על הרגע היפה שלהם, ולדעת שאולי תיפגשו שוב ואולי לא. מה שהמציאות תביא. ואני סומכת על המציאות במאה אחוז. המציאות בטוח יודעת מה היא עושה‭."‬ 

מיכל: ומה קורה בינינו? פתאום אני קולטת שאנחנו מדברים עם מלא אנשים, חוקרים אותם על עצמם, ופחות חוקרים את עצמנו. כבר שמת עין על מישהי שהיית רוצה לחקור?
 
שי: דווקא יש כאן לבנונית צעירה ומתוקה, אבל נראה שכל פעם שהיא נתקלת בי, היא עושה יו טרן.
 
מיכל: טוב, אתה ישראלי. אולי אתה נראה לה כמו החוקר הרע.
 
שי: לא נראה לי שזה פוליטי. היא בת ‭.23‬ כנראה אני חוקר קצת ותיק מדי עבורה.
 
מיכל: מאז תמרה יצא לי להתבונן הרבה על הקנאה שלי. מתברר שקנאה יש בשפע, בלי קשר בכלל למרחב הזוגי. שמתי לב לכל מיני מקומות שבהם אני מקנאה. הפייסבוק מהווה כר נרחב להפליג בו למחוזות הקנאה. אני מסתכלת בתמונות המחויכות שהfriends שלי שמים ומקנאה. אני שומעת מחברה על רגע אינטימי וטוב שהיה לה עם חברה אחרת ומקנאה. אני רואה חבר קרוב משגשג בעבודתו כשאני מדשדשת במקומי - ומקנאה. ושמתי לב שאחר כך הקנאה יוצאת מתוכי בתור אנרגיה רעה על הסביבה הקרובה שלי, רוב הסיכויים שעל הילדים.
 
 מאז תמרה אני רואה בבירור איך בכל פעם שאני מקנאה אני נופלת מהמרכז השלֵ ו שהוא אני. איך כל פעם כשאני בקנאה, אני לא באהבה. אני לא אוהבת את ה‭friends-‬ שמבלים, לא את החברה שקרה לה משהו טוב, לא את החבר שהולך לו, ובשורה התחתונה, לא אוהבת אותי.
 
מאז הביקור שלנו שם, משהו השתנה בי. כשאני נתקלת בקנאה בתוכי, אני נעצרת. לא מדלגת על ההתכווצות בגוף. אני נושמת לתוכה עד שאני מצליחה לשמוח בשביל מי שהרגע קינאתי בו. זה לא קל, אבל כשזה מצליח, זה מדהים.
 
שפע
 
שי: כשאתה מקנא, אתה חומד מה שיש למישהו אחר. אבל האמת היא: יש מספיק לכולם. יש מספיק לי, לך. יש בשפע. מלחמה מתרחשת בגלל הפחד שאין מספיק. גם העובדות מראות שיש בעולם שפע כזה שמספיק לכולם. אוכל, מים, מקום. רק שחלק קטן מהאנושות חומד לעצמו חלק גדול מהשפע. על זה מתחוללת עכשיו מחאה עולמית.
 
מיכל: מצד אחד אנחנו חיים בתרבות של שפע מטורף. מצד שני אנחנו חיים בתחושה של חוסר. אף פעם אין לנו מספיק. כל הזמן רוצים עוד ועוד. עוד כסף, עוד אוכל, עוד הנאה, עוד נוחות. אבל שום דבר מזה לא ממלא אותנו. אני חושבת שהחוסר האמיתי שלנו הוא אהבה. לא התחליפים שלה, אלא הדבר האמיתי. איפשהו בדרך התבלבלנו. טלוויזיה, עיתונים, סרטים, פרסומות, מוכרים לנו דימויים זולים על אהבה, קליפה של אהבה. מרחיקים אותנו עוד ועוד מהמהות, מהמקור. זה לא תמיד היה ככה.
 
קיצור תולדות האנושות
 
שי: בתמרה מספרים שלפני ‭6,000‬ שנה עבדו אלה. לא אל. גם הארכיאולוגיה וגם המיתוסים מראים שלפני שהשתלט אל זכר, קנאי, לוחם, בני אדם עבדו את האלה: פורייה ורחומה, מולידה ולא הורגת. אנשים, אומרים מחקרים, קידשו את החיים. לא את המוות. עשתורת, תיהמת, ענת, הם רק חלק מהשמות שלה. גם שבט העברים שהגיע מהמדבר, אוחז בדגל אל אחד, נלחם ולבסוף השמיד את תרבות האלה. אליהו הנביא השמיד על הכרמל 70 עובדי עשתורת והפך לגיבור לאומי. לא רק הוא. כל נביא ומלך ראוי לשמו כיסח את עובדי האלילים, כפי שכונו עובדי האלה.

הפן הנשי שלא הושמד - הוטמע פנימה, לתוך הדת הממוסדת: השכינה, מריה אמו של ישו. חגים של עבודת אדמה ומחזוריות הטבע נחגגו בלבוש חדש. חגיגת התחדשות האביב הפכה לפסח. חג המולד שאוב מחג החורף הפגאני שנחגג ביום הקצר בשנה, 21 בדצמבר. ככה קרה בדתות שבהן אל זכר שולט בכוח הזרוע באמצעות נציגיו הגברים.
 
מיכל: כמה רחוק מתרבות שמחביאה את נשותיה מאחורי רעלות, או לא נותנת להן להתבטא, ללמוד, לדבר, להשמיע קול, לשיר. שסוקלת אישה על ניאוף - אך מתירה לגבר להחזיק בארבע נשים. עם הזמן נשים התחילו להתבלבל, לשכוח את עצמן, להאמין שייעודן בחיים הוא למצוא נסיך, להתחתן ולחיות איתו באושר ועושר.
 
שי: ב"הישרדות" השנה הגיעו לגמר שתי אמזונות נוצצות, מלאות בכל טוב נשי, כוח ושכל, והגברים ברובם צלעו ברמה זו או אחרת מאחור. עליית הכוח הנשי וחזרתו למרכז אחרי אלפי שנות שליטה גברית וקודים גבריים בהתנהלות העולם הן הנושא החם, לפחות אחד מהם, ברוחניות של המאה ה‭.21-‬ שילוב חדש ומאוזן בין גבר ואישה, בין היכולות והיתרונות של שני הצדדים, הוא המפתח ליציאה מהמשבר האקולוגי, ממלחמות הסרק המתמשכות, מהעיוורון ליופי האלוהי שאנחנו מוקפים בו.
 
מיכל: בתמרה אומרים שלרפא את האישה זה לרפא את החמלה. כשהאהבה תחזור לזרום בטבעיות דרך האישה, היא תרפא את העולם.
 
המפץ הגדול

מיכל: Imagine you don't step into daily life, but into creation
זו הכתובת שמצוירת על אחד מקירות המקום, ואומרת הכל. אומרת להתעורר, אומרת לחגוג, אומרת לשים לב מי אני, מה מתאים לי ומה לא. זרעים של מחשבות חדשות נטמעו בנו. אהבה היא המילוי שאליו אנחנו כמהים. אנחנו חיים בתחושת מחסור בשעה שיש שפע. אנחנו מכווצים במקום להרפות. שומרים במקום לחלוק. חיים לבד במקום ביחד. מתעסקים בקליפה ומפספסים את המהות. מונחים על ידי פחד, במקום אהבה.
 
שי: קחו שני כלבים ושימו אותם בחדר. יש סיכוי טוב שהם יתנפלו אחד על השני, למרות שהאהבה שלהם חופשית לגמרי ואין לה הדחקות משום סוג, כולל האפשרות ללקק לעצמם את הביצים. הטריטוריאליות טבועה בנו חזק. מולה עומד הלב שלנו, שיודע שהטריטוריאליות שלנו היא אחת הדרכים המטופשות שבהן אנחנו משמידים את עצמנו ואת משאבי הכדור הזה. הניסיון להתגבר על הטבע שלנו, או לפחות לתת לו גוונים חדשים כמו שעושים כאן, הוא מעשה אמיץ. מעורר השראה.
 
מיכל: האם נזהה את האהבה אם היא תגיע ללא קנאה? ללא רכושנות? ללא הזדקקות? ללא אשמה? האם אתם מרגישים איך היא הולכת ונהיית קלילה יותר ויותר, נטולת כל המילים המכבידות האלה? אולי הבשלנו והגיע הזמן שלנו לחוש אהבה, להפיץ אהבה, להיות אהבה.
 
הזהב שלנו
 
מיכל: באחד הערבים, בבר בתמרה, כרגיל כבולים לשני הילדים כשסביבנו כולם מפרפרים עם כולם. פתאום אנחנו מתחילים לרקוד, ארבעתנו. חבוקים בחיבוק מרובע, מתחילים להסתחרר יחד על הרחבה. הילדים צוחקים, אני ושי מחברים מבטים, ואני מרגישה כאילו זרקור אור נדלק עלינו, ושהדבר הזה שאנחנו מביאים עכשיו, זה משהו שלא ראיתי כאן. ושהדבר הזה, שקורה בינינו עכשיו, חזק. רגע זהב משפחתי. שווה לא פחות מחגיגת החושים המתרחשת סביבנו. ומשהו בי נרגע.
 
לא עשינו כלום בסוף. חוץ מלחקור אחרים (במילים בלבד) ולפתוח את הראש. רק שתלנו זרעי מחשבות חדשות בתוכנו. יש מצב שכשיצמחו, הם ינפצו את הישן וילבלבו את החדש.
 
שי: לא עשינו כלום בסוף. יצאת פראייר מישהו יגיד. שיחקת אותה יגיד אחר. במסע החיים, רק ימים יגידו.
 
מיכל: כאלה אנחנו, שתי גישות הפוכות. אני עפה, הוא עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, אני מספקת הרפתקאות, הוא מחזיק את הבית איתן, אני חוגגת את הכאן ועכשיו, הוא מביט אל האופק. אני מזל קשת, הוא שור. אני זקוקה לשינויים, להתחדשות, לתנועה, כמו מים. הוא יציב שקול וסבלני, כמו אדמה. ואולי בעצם זה מה שעושה אותנו פרטנרים טובים למחקר.
 
שי: והם חיו באושר ועצבים.

מיכל: בשמחה וקנאה.

שי: בעייפות ואהבה.

מיכל: באנושיות רבה.
שי: עד עצם הרגע הזה

‭The END‬ 
 

 

 

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.