הולכים לקראתם

במרכז הספורט לנכים "מועדון ספיבק" מתייצבים מדי יום עשרות צעירים בעלי מוגבלויות שונות כדי לייצר את הנועם גרשוני הבא - אבל לא בשביל המדליה. "ספורט הוא דרך חיים‭,"‬ מסבירה קרוליין, בת 16,‬ אלופת ישראל בטניס שולחן לכיסאות גלגלים. "כשהתחלתי את השיקום הייתי ממש חסרת אונים, והמקום הזה חיזק אותי ונתן לי את ההרגשה שעל המגרש אני חופשייה ויכולה לעשות הכל"

 
עשהאל שבו. מכוון גבוה | צילומים: דנה קופל
 
קרוליין טביב נולדה כמעט ללא שרירים ברגליים. "זה משהו שמגלים כבר בהריון", היא אומרת. "לכל אחד יש את הבחירה אם לעשות או לא לעשות הפלה, ולשמחתנו ההורים שלי החליטו להעניק לי חיים, והנה אני כאן". ההחלטה המשמעותית הזאת מלווה את חייה של קרוליין, רק בת 16, מאז שנולדה. בניגוד לשאר הילדים היא לא הייתה מסוגלת ללכת, אבל היא החליטה להיאבק. להשתקם. לחיות. היום, בגיל 16, היא אלופת ישראל בטניס שולחן בכיסאות גלגלים, וחיה לא פחות ואולי אף יותר מכל אחד אחר בגילה.

שעת ערב מאוחרת ומרכז הספורט לנכים של איל"ן, הידוע גם בכינויו "מועדון ספיבק", שוקק חיים. חיים במובן האמיתי של המילה. כאן תמצאו בעיקר אנשים, כמו קרוליין, שהחלו את חייהם מחדש. חלקם נולדו נכים, על אחרים התהפכו החיים באמצע והם איבדו באחת את היכולת ללכת או לתפקד כאדם בריא. והם כאן כדי לחיות, בעיקר בזכות אנשים כמותם שהחליטו להקדיש את חייהם לשיקום – מילה שמאחוריה מסתתרת עבודה סיזיפית, יומיומית, כמעט הירואית.

עשהאל שבו, למשל, בסך הכל בן 19 אבל כבר נושא על גבו סיפור חיים בלתי אפשרי. לפני 10 שנים חדר מחבל לביתו ביישוב איתמר ורצח את אמו ושלושה מאחיו. עשהאל עצמו נפצע מרסיסי רימון יד שהשליך המחבל, ואיבד את רגלו הימנית. 200 רסיסים הוצאו מגופו. אדם אחר אולי היה נכנע, שוקע לדיכאון. לא עשהאל. אחרי אישפוז של שנתיים הוא החל בתהליך שיקום ארוך, ואז הגיע לספיבק. בתחילה להידרותרפיה, אחר כך כדי לשחות. "ברגע שהתחלתי לשחות כבר לא הייתי צריך יותר ניתוחים", הוא אומר. "התאהבתי בספורט הזה והתחלתי להתקדם. שברתי שיא ישראלי, השתתפתי באליפויות אירופה ואז התחלתי גם לשחק כדורסל".

בעקבות השיקום המוצלח שעבר, החליט עשהאל לסייע גם לאחרים. בינתיים, בין אימון כדורסל לקפיצה למים, הוא מאמן ילדים שחייה וגם כדורסל. "בהתחלה זה קשה", הוא מספר. "אבל גם אני, כשהגעתי לפה ראיתי אנשים עם נכויות אחרות, ושלל סוגי ספורט שאפשר לעשות עם נכויות. קח למשל את עידו, שהגיע מאוד מופנם וביישן. היה מאוד קשה לדבר איתו. היום יש לו ביטחון עצמי גבוה. הספורט הרים אותו. וזה גם משפיע אחר כך על הלימודים. גם לי זה עזר להתרכז. נתן לי מוטיבציה. השפיע לטובה על הכל".
 
עידו שקורי, בן 14, מאשר. לפני שנתיים התגלה אצלו גידול סרטני באגן. אחרי שבעה טיפולים כימותרפיים נכרת חלק מהאגן שלו, ואז הוא חזר לסבב נוסף של שבעה טיפולים קשים. עד אז, הוא שיחק כדורגל בקבוצת ילדים, וגם קצת טניס. לפני כמעט חמישה חודשים הוא הגיע לספיבק, כדי להתחיל את החיים מחדש. "בהתחלה, אחרי שאיבדתי את שיווי המשקל ונאלצתי להיעזר בקביים, הרגשתי שמסתכלים עליי אחרת", הוא משחזר. "עכשיו כבר אין לי בעיה להמשיך שנים עם הקביים. אני יכול ללכת קילומטרים עם הקביים, ולא מעניין אותי מה אומרים או חושבים עליי. החלום שלי הוא לשחק בנבחרת ישראל בכדורסל, או לעשות הסבה לטניס בכיסאות גלגלים כמו נועם גרשוני".

עשהאל גאה בעידו ובשאר החניכים שלו, כאילו היו ילדיו. "יש ילד קטן שאני מאמן, נכה סי.פי קשה, בן 10. הוא הגיע לפה בגיל 5 על כסא גלגלים, במצב קשה, והתחיל לעשות פיזיותרפיה", הוא מספר. "היום הוא כבר הולך עם קביים, מזיז את כף היד, עצמאי, יכול לשתות לבד. גם אם מדובר בדברים קטנים, ולמרות שהוא אולי לא יגיע להישגים – הילד עצמאי וזה מה שחשוב. זה פותח בפניו את העולם".

למה החלטת גם לאמן?

"כדי לתת לילדים מודל לחיקוי. אני מבין אותם, הגעתי לכאן בגילאים שלהם. אני רוצה שיראו שגם אני עברתי את אותם דברים. כשיש לך מאמן שגם הוא נכה, זה משפיע עליך יותר טוב. יש כאן ילדה קטנה עם ניוון שרירים, שאמרה שכשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות כמוני. כשאני שומע את זה אני ישן טוב בלילה. אני יודע שנתתי להם דוגמה שהם ייקחו למקומות טובים. בזה המשאלה שלי התגשמה".

כמו עשהאל, מרבית המאמנים בספיבק הם בעלי מוגבלויות. החל במנהל בועז קרמר (טניסאי בכיסאות גלגלים), וכלה במאמני הענפים השונים. "זה סיפוק אדיר", מודה איציק אזולאי, בן 27, שנולד עם סי.פי וכיום הוא מאמן את נבחרת הבוצ'יה (דומה לפטאנג), ענף פראלימפי ותיק. "כשאתה מצליח להעביר לבן אדם תרגיל והוא מבין אותו וחוזר עליו, ומרים כדור, ואז מרים שניים, וכשהאמא הולכת ומשאירה אותו לבד איתך, זאת הצלחה".

קרוליין מדגימה הלכה למעשה את הגישה של ספיבק, וגם את ההצלחה. "ספורט הוא דרך חיים", היא מסבירה. "כשהתחלתי את השיקום הייתי ממש חסרת אונים. נורא חלשה. המקום הזה חיזק אותי ונתן לי ביטחון עצמי. על המגרש אתה חופשי, אתה יכול לעשות הכל ואין לך שום מגבלה. זה כיף. אני לעולם לא אשכח את המבטים המרחמים, אפילו נגעלים שקיבלתי מהסביבה. בהתחלה גם הייתי בגן משולב, וזה מדהים איך מתייחסים לבעלי מוגבלויות כאל מפגרים. מלטפים אותי כאילו אני ילדה בת 4. זו רק נכות פיזית, באמת. אני מרגישה טוב. אני בסך הכל לא הולכת, אנשים עושים מזה כזאת טרגדיה. כשהתחלתי בשיקום הבנתי שאני לא צריכה לשים על האנשים האלה, והיום חברים שלי לוקחים אותי כאדם רגיל. אז נכון שכשבחור מתחיל איתי הוא לא רואה מישהי עם רגליים באורך שלוש מטר וישר מתלהב. אני צריכה להתאמץ יותר, לדבר, כדי לכבוש אותו. אבל אחרי עשר דקות זה נהיה רגיל. לשיקום יש חלק אדיר בזה. הנה, יש לי חבר, בריא לגמרי, חתיך הורס".

אם יש מישהו שמבין בשיקום באמצעות ספורט, הוא ברוך חגאי. חתן פרס ישראל, עם שמונה מדליות זהב אולימפיות ואחת מארד בכיס, בשלושה ענפי ספורט שונים – כדורסל, טניס שולחן ושחייה. הישג שספק אם מישהו ישבור אי פעם. בגיל שנתיים הוא חלה בשיתוק ילדים, ומאז הוא לא מפסיק לכבוש פסגה אחר פסגה. היום, בגיל 68, הוא מקדיש את כל כולו ל"ספיבק", שם הוא משמש כמאמן הראשי.

"אני בעצם מחזיר חוב", הוא אומר. "את השיקום שלי עברתי בספיבק, גדלתי כאן מגיל 17. אין משהו שמשתווה לאנשים כאן, לסיפוק מהקידום שלהם, מהנתינה אליהם. לראות ילד שהיה חסר ביטחון מחייך, שווה הכל".

המטרה היא לשקם, או להוציא אלופים?


"הדעה שלי קצת שונה מהמקובל. תראה, מדליסטים אולימפיים כמו גל פרידמן ומיכאל קולגנוב, שבקושי יש להם היום מה לאכול. כמה נלחמים פה בשביל מדליה, כל המדינה בוכה עם נועם גרשוני, השרה הנכבדת רצה בזמנו לפודיום עם גל פרידמן כאילו היא אמא שלו. מה הסיפור? אמרו להם קחו, תתאמנו כל החיים ותביאו מדליה. הנה, הביאו מדלייה, קיבלו כמה אלפי שקלים, ואז נגמר הכסף, ונגמרת הקריירה. יוצרים אשלייה שאפשר לחיות מזה, ואני לא רוצה להטעות את הספורטאים הנכים. נועם גרשוני מבין את זה, ולכן שומר על פרופורציות. ב־2,000 שקל לחודש, שיגידו לבן אדם להתאמן כל החיים בשביל אולימפיאדה?

"בישראל רואים רק לטווח קצר – מי יכול להביא מדליה. אותי זה לא מעניין. אז תביא מדליה, מה זה ייתן לך? מה אחר כך. גמרת עם הספורט, אתה נשאר נכה. גל פרידמן יכול לפחות לסייד קירות ולקבל 200 שקל. אני ונועם גרשוני לא יכולים. קח בחור כמו איציק ממיסטבלוב, הבן אדם הביא עכשיו מדליית ארד. כבר לא סופרים אותו. יודע מה יקרה? כשהוא לא יהיה ספורטאי על, אף אחד לא יסתכל עליו. לא יידעו איפה הוא גר, אם הוא עבר דירה, או שהוא מת או חי. זה לא יעניין אתכם כי הוא לא רלוונטי. אני לא אומר שלא צריך בכלל ספורט הישגי, אבל צריך פרופורציות. מה שחשוב זה להוציא מכאן אנשים, בני אדם, שיוכלו לחיות בכבוד ולהסתדר בעולם".

איפה הגישה שלך באה לידי ביטוי?

"למשל, אחת השחקניות שלנו באה למאמן ואמרה שהיא רוצה ללכת למסיבת הסיום בבית הספר שלה. אז הוא אומר לה 'לא! יש אימון'. או שאתה יורד ממנה או שאני זורק אותך, אמרתי לו. ילדה בת 15, התחילה להתפתח. מה אתה, בגיל 700, מבלבל לה במוח? זה השיקום. אני רוצה שהיא תפרח! שם, במסיבה, היא מלכה. מייצגת את המדינה. אם אני אסגור אותה פה, במנזר שלך, איפה היא תהיה? אני לא מוכן לזה".

בשנים האחרונות החליטו בספיבק על פרויקט ניסיוני: שילוב של בריאים ונכים על כיסאות גלגלים. ההצלחה הייתה מדהימה. "אין הורה או נכה שמוכן להיות מזוהה עם נכים", מסביר חגאי. "יש לי ילד נכה? אני מתכחש. אם אביא אותו למועדון ספורט נכים, השלמתי עם זה. אנחנו הבאנו ילדים והורים, והראנו להם שהעגלה היא בסך הכל כלי שאתה עושה עליו ספורט, כמו סירה, כמו אופניים. אמצעי. ילדים בריאים יושבים, קמים מהכסא, קושרים אותו למקום והולכים הביתה. ילדים נכים הולכים עם הכיסא הביתה. הנכים ראו שהבריאים יושבים על כיסא גלגלים, אז גם ההורים אמרו – וואלה, זה לא מחלה לשבת על כסא גלגלים. זה לא מסרטן ולא מקבלים מזה פוליו. והנה, זה פשוט פורח. באה ההתאחדות הדגולה ואמרה 'לא רוצים שבריאים ישחקו'. הם לא מבינים שבאמצעות הבריא אני מביא את הנכה. עם חברים הוא יבוא בקלות. לך תסביר להם את זה. אנחנו רוצים לראות גם אישית, גם שיקומית וגם אסטרטגית. בשביל זה אני כאן, זו המטרה שלי".
 
 
קרוליין טביב

© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.