"העסק הזה של בני אדם יותר מדי קשה לי"

יהושע קנז הוא מגדולי הסופרים העבריים וללא ספק החידתי שבהם. חי לבדו, כמעט לא מופיע בציבור, מתנזר מראיונות אישיים. בגיל 76, עם קובץ סיפורים חדש וחששות ישנים, הוא פותח את הדלת ומאפשר הצצה נדירה פנימה
 
יהושע קנז | צילום: יונתן בלום
 
"האמת היא שאני לא יודע כמה ספרים יש לי", אומר יהושע קנז. "הזיכרון שלי עייף". הוא עוצר לרגע כדי לנסות להיזכר בשמות הספרים, אבל זה לא רק הזיכרון. הוא פשוט לא עושה  מזה עניין. "כמה יש? עשרה? שנים עשר? חמישה עשר? אף פעם לא ספרתי".
למרבה המזל, יש רבים אחרים שסופרים במקומו. ספרו התשיעי של קנז שיוצא השבוע, 'שירת המקהלה' (הוצאת עם עובד), הוא קובץ סיפורים קצרים. מחציתם חדשים, האחרים הם הסיפורים הראשונים שכתב והופיעו בכתבי עת בתחילת שנות ה־60. "פרסמתי אותם עכשיו כי החלטתי שהגיע הזמן לסגור את הנושא הזה של הילדות. כבר התעסקתי בזה יותר מדי. זה גם אולי ילדותי קצת, אדם כותב כל הזמן זיכרונות מילדותו. מספיק".
בגיל 76, קנז הוא אחד הסופרים העבריים הגדולים החיים, וללא ספק החידתי שבהם. הספרים שלו, ביניהם 'התגנבות יחידים' ו'מחזיר אהבות קודמות', נחשבים לפסגת היצירה הישראלית בעשורים האחרונים. חתן פרס עגנון, פרס אקו"ם, פרס אלתרמן, פרס ביאליק. ספריו נלמדים באוניברסיטאות ובתיכונים. מהסופרים המעובדים ביותר לקולנוע ולתיאטרון. והאיש עצמו - תיבה חתומה. לא מתראיין, לא מופיע בציבור. לא אוהב להכניס אנשים הביתה. לא הצטלם כבר שנים ארוכות. מסרב בעקביות לאפשר את מועמדותו לפרס ישראל ("פנו אליי במשך השנים שוב ושוב, לנסות לשכנע אותי להגיש את מועמדותי, ואני סירבתי. אני לא רוצה להסביר את זה"). בתיק הארכיון שלו יש מעט מאוד תמונות ישנות והרבה כתבות פרופיל שנכתבו עליו, בהיעדר שיתוף פעולה מצידו. הוא חי לבדו, כפי שחי כל חייו, בדירתו באזור בזל בתל־אביב. משם הוא משחרר לעולם את ספריו, אחד או שניים בעשור.
 
הראיון המלא - ביום שישי ב"7 לילות"
 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.