הפמיניסט מספר 1

לקראת יום האישה הבינלאומי: הסופרת צרויה שלו עם הנשיא שמעון פרס, שהקיף את עצמו בצוות של נשים

צרויה שלו עם הנשיא פרס, השבוע | צילום: אלכס קולומויסקי
 
 
בארוחת הערב החגיגית בבית הלבן, לאחר טקס הענקת מדליית החירות לנשיא פרס, הבחנתי שהוא משוחח שיחה ערה וממושכת עם מישל אובמה שישבה לצידו בשולחן הנשיאותי. על מה דיברתם בהתלהבות כזו, שאלתי אותו למחרת, והוא השיב בחיוך משועשע, דיברנו על ההבדלים בין גברים ונשים. סיפרתי לה למשל שעם השנים מתחוור לי שהאישה נולדת אם ואילו הגבר מת תינוק.

ומה היא אמרה? שאלתי, והוא ענה בסיפוק, היא הסכימה עם כל מילה. אני זוכרת שהחלפתי מבטים חתרניים עם אנשי הצוות הקרוב של הנשיא פרסאפשר להבין מפה שהכוונה לאובמה. ממליצה לשנות לפרס. אז גם גיליתי לראשונה שכמעט כולם נשים. האם ההסכמה הנלהבת של מישל אובמה מעידה על בעלה? השתוממנו, אבל פרס כדרכו מיהר להרחיב את היריעה. אובמה שאל אותי מדוע אין דמוקרטיות במזרח התיכון, סיפר, והסברתי לו שבכל אשמים הבעלים שמונעים שוויון מנשותיהם. עם שאינו מכבד את הנשים הוא חצי עם, הוא עם נכה. העבדות עוד לא נגמרה, ונחוץ תהליך נפשי עמוק להשתחרר ממנה, כמו זה שעבר עם ישראל כשנדד במדבר לאחר צאתו ממצרים.

השבוע, לרגל יום האישה, פגשתי שוב אותו ואת הצוות המקיף אותו, בבית הנשיא שהפך למעוז פמיניסטי של ממש. הרוב המוחלט הן נשים: המנכ"לית, הסמנכ"לית, הדוברת, היועצת המשפטית, החשבת, מנהלת האירועים, מנהלת הנסיעות. הפכנו אותו למיעוט נרדף בלשכתו, צוחקת המנכ"לית אפרת דובדבני, אשר בנתה יחד איתו פירמידה המורכבת מנשים מנהלות. בעוד הוא מתראיין לתקשורת הזרה הן מקיימות במשרדה ישיבה העוסקת בפרטי אירוח הנשיא אובמה בביקורו המתקרב. מעולם לא נכחתי בישיבה כל כך עניינית, מלאת הומור, גמישות ושיתוף פעולה ונטולת מאבקי כבוד וכוח.

רוב חיי הייתי מוקף גנרלים, והיום כל המנהלות הבכירות שלי הן נשים, פרס אומר. רק עכשיו אני מבין מה הפסדתי. הניהול הנשי מצמצם חיכוכים, מטפח את הפרט. הגבר מפונק, צריך היררכיה, טריטוריה, עוזרים, קרדיטים, ואילו האישה פשוט מתמסרת לעבודתה, ללא כבוד ואגו, ללא מריבות, ללא היררכיה וגינונים. נשים מסוגלות לפצל קשב, לעשות הרבה דברים ביחד. תענוג לעבוד איתן.

בניגוד לגברים אשר מתמקדים במצבים, האישה מבינה באנשים, הוא אומר, יש הרבה דברים סתומים שלמדתי מנשים, הייתי חצי עיוור כלפי אנשים אחרים. למען האנושות צריך לשלב יותר ויותר נשים במקורות כוח ועוצמה.

רק לפני כמה ימים יזם כנס הצדעה לנשים יוצרות בארץ, כנס המשלב את אהבת הספרות העמוקה שלו עם ההערכה העצומה לנשים. הרומנים הגדולים שנכתבו על נשים אינם מבינים נשים, הוא אומר. רומנים כמו אנה קארנינה ומאדאם בובארי. הגברים הללו יצרו נשים אומללות, ששמות קץ לחייהן. נשים כותבות אחרת, הוא אומר.

אני נזכרת שאחרי שקרא את אחד מספריי השווה את הקונפליקט בין בני הזוג לקונפליקט שבינינו לבין הפלסטינים. האומנם דומה הקונפליקט בין המינים לקונפליקט בין עמים?

כן, הוא אומר, בסגנונו של טולסטוי אפשר לומר שכל הקונפליקטים דומים וכל ההרמוניות שונות. הקונפליקט בין נשים וגברים יימשך, אבל העבדות חייבת להיפסק. השותפות צריכה להיות אמיתית.

הוא מאמין שאילו היה שוויון בין המינים היו פחות מלחמות, כי כל אפליה היא הפרת הצדק הטבעי, עיוות הגורם למלחמה. כל אפליה מולידה תוקפנות ובורות. הוא מאמין שאנחנו חיים בעולם חדש עם אידיאולוגיה מיושנת, אבל מקווה שהדור הצעיר משתחרר ברובו מן האידיאולוגיות הישנות. לראיה, העיר הפלסטינית המודרנית להפליא הנבנית בימים אלה ליד רמאללה.

אבל דווקא באשר לקונפליקט שבין המינים הוא פחות אופטימי. גם בעולם מתוקן יותר תיוותר הזוגיות משימה מסובכת, בשל האי־הבנה המתמדת שבין המינים. חיי הזוג בנויים מהתנגשות המחפשת הרמוניה, כמו חשמל חיובי וחשמל שלילי. קשה לנו להשלים עם כך שאין שלמות, אלא רק פשרה, אבל הפשרה היא הישג עצום, הוא אומר. עם זאת, גם לשאיפה לשלמות יש ערך רב, הרי שם בעצם מצוי האל.


הלו"ז שלו אכן שואף לשלמות, למיצוי מלא של כל רגע מזמנו, ומאחר שזהו יום המעשים הטובים הוא ממהר לשלווה, מוסד ירושלמי לילדים עם צרכים מיוחדים, לפתוח את יום ההתנדבות. כשהייתי ראש ממשלה פנו אל סוניה וביקשו ממנה לעמוד בראש מועדון לילדים בעלי מוגבלויות, הוא נזכר בדרך חזרה. היא סירבה לעמוד בראש המועדון אבל התנדבה לבוא לשם מדי שבוע ולשטוף רצפות בתנאי שאיש לא יידע. היא העדיפה לעזור להם כך מאשר בתפקיד ייצוגי. היא סירבה להיות מורמת מעם. היא דאגה לכל החלכאים והנדכאים, למוכי הגורל. רק אחרי שנפטרה נודע לי שכל חודש הייתה לוקחת מחצית מהמשכורת ומחלקת לנזקקים, בעילום שם.

אצלנו בבית לא היו מעמדות, הוא אומר. כשבאו אורחים היא הייתה מבשלת ואני שוטף כלים. היינו המשפחה הכי לא מלכותית במדינה. בעיניים לחות הוא מספר על הנערה עם הצמה והפנים החטובות כפסל יווני, שהתהלכה יחפה כי לא חששה מנחשים אבל דווקא החיים הציבוריים הרתיעו אותה. בכל מה שעשיתי למען המדינה וביטחונה היא תמכה תמיכה מלאה, אבל לא בקריירה אישית. מישכנו את המקרר כדי להקים את רפ"י, אבל כשנבחרתי לנשיאות היא לא הייתה פתוחה לזה. היא חשבה שעשיתי מספיק, ורצתה שנזדקן בשקט ביחד, בבית. אני הרגשתי שאם יש בי עוד כוח לתרום למדינה לא אוכל לשבת בבית. כיבדתי את עמדתה, כפי שהיא כיבדה את שלי. במובנים רבים הייתה ההפך ממני שעורר בי הערצה.

היא הייתה אהבתי היחידה, האמיתית, העמוקה והמוחלטת, ממבט ראשון ועד יומי האחרון, הוא אומר, אין גן עדן ללא אהבה. האדם היה לבדו בגן העדן ואהב רק את עצמו, אבל אהבה עצמית אינה אהבה. אתה זקוק לזולת כדי לחוות אהבה.

הגן הפורח של בית הנשיא נראה לרגע כגן עדן כשהוא מראה לי את הפינה האהובה עליו, ואני תוהה למה הוא מתגעגע כשהוא מתהלך בגן, במה הוא נזכר. אין לי זמן לנוסטלגיה, הוא אומר, בעודו ממהר להדביק את הלו"ז הצפוף, אני מתגעגע רק למחר. מה הדבר הכי חשוב שעשיתי? מה שעוד אעשה.



© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.