שאגת אריה

סיפור חייו של אריה אליאס הוא הסיפור של סרטי הבורקס בישראל. בגיל 92 הוא מסתכל אחורה ומבסוט, גם אם כל זה קרה כי ב"הבימה" העדיפו שחקנים עם מבטא רוסי

 
בגיל 92 אריה אליאס משלים עם העובדה שהקריירה מאחוריו. ואיזו קריירה הייתה שם: "השוטר אזולאי", "קזבלן", "חגיגה בסנוקר", "שכונת חיים", "הכוכבים של שלומי" ועוד עשרות סרטים וסדרות, תפקידי מפתח בתיאטרון ותסכיתים בתחנת הרדיו בערבית של קול ישראל. "אני מתגעגע למצלמה", הוא אומר בכנות ושוקע בהרהור ארוך, קרעי זיכרונות צפים ועולים בראשו. איך שייקה אופיר ריגש גם אותו בסצנת הסיום של השוטר אזולאי, איך מנחם גולן עייף אותו עם שמונה טייקים רצופים בצילומי "קזבלן". הבריאות כבר לא במיטבה, הזיכרון עדיין כן. "אני אוהב הכל — קולנוע, תיאטרון, לביים ולשחק. אבל אחד האהובים עליי ביותר היה 'קזבלן'. מאוד אהבתי את התפקיד שעשיתי שם של מושיקו בביוף. עד היום אני הולך ברחוב ואנשים צועקים לי 'מושיקו'".

ראית את ההעלאה המחודשת של הקאמרי?

"כן, הם עשו את זה יופי. אי אפשר להפוך את הדמות הזאת, מושיקו זה מושיקו. הוא היה עמך, מאוד אהבתי את זה בו, הוא היה ממש כמו האנשים ברחוב".

בביוף, כמו חלק גדול מהתפקידים שביצע לאורך הקריירה, היה סטראוטיפ מאוד קיצוני של דמות המזרחי בקולנוע הישראלי. השיכור עם חוכמת החיים, העני וחסר הכל שמביא את הגאולה לעשיר האשכנזי יפה התואר. לא אחת היו מי שהתלוננו על כך שהדמויות האלה של אליאס מיצבו את המזרחים בצורה שלילית בקולנוע, אליאס לא מסכים איתם. "עשיתי הרבה תפקידים של עמך ומאוד אהבתי אותם, הם לא היו עם האף למעלה כמו אחרים. הייתי עמך ששותה ומזמין את האנשים שהולכים ברחוב לשתות יחד איתו ערק. אגב, בחיים אני בכלל לא שותה אלכוהול, בטח לא ערק".

אל תדברו איתו על גיל. "אני מקסימום 82", קובע אליאס. "שלומי טוב", הוא מוסיף וזורק עוד כמה מילים בערבית. "אני מתגלגל ממקום למקום, פוגש חברים טובים, צועק ושר באמצע הרחוב וכל האנשים חושבים שאני משוגע. ואני גם מרגיש משוגע. כדי לתת קצת כיף לאנשים אחרים אני מוכרח".

כל כמה דקות הוא מתחיל לפזם את אותה שורה מהשיר "אין כמו יפו בלילות" של חיים חפר: "ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם, מה אנחנו בסך הכל, מהשטח הגדול". ואז הוא מחריש את קולו וממתיק סוד: "אתה יודע מה זה השטח הגדול? בית זונות ביפו". חיוך ממזרי עולה על פניו.

הוא אימץ את המנטרה הזאת, מצניע את פועלו, גם את פרס אופיר שקיבל לפני כמה שנים הוא לא מציב בכניסה. בכל זאת, כשקיבל השבוע את פרס מפעל חיים של אמ"י, שנקרא על שמו של דודו דותן ז"ל, אפשר היה לראות דמעות בעיניו. לא מעט חברים מהקריירה הגיעו לסינמטק תל אביב כדי לכבד אותו — יהודה ברקן מ"צ'רלי וחצי", מנחם גולן מ"קזבלן", יוסי אלפי מ"שכונת חיים" ועוד ועוד, שפתחו לפתע בשירה ספונטנית של "כולנו יהודים", כשאליהם מצטרף אליאס בקולי קולות. "זה מרגש מאוד שאתה יודע מה עשית בחיים שלך ויש אנשים שמעריכים את זה", הוא אומר. "עד היום אנשים אומרים לי שהם גדלו עליי, מכירים אותי ברחוב, זה עושה לי טוב על הלב".

אבל לא תמיד היה קל. בין עלייתו לארץ מבגדד ב־1947 עד להצלחה הקולנועית היו כמעט 20 שנה של אודישנים. הכישרון שהספיק כדי להפוך אותו לכוכב בקולנוע לא ריצה את מנהלי התיאטראות, שהעדיפו מבטא רוסי, ובינתיים היה צריך למצוא פרנסה. "להבימה לא קיבלו אותי, כולם היו שם עולים מרוסיה. אמרתי למנהלי התיאטראות שבאתי מבגדד, אז הם אמרו לי 'היית חייב לבוא לתיאטרון? לא היה לך מקום אחר ללכת?' אמרתי להם שזה המקום שלי ופה אני רוצה לגדול ולהתפתח. הייתי נוסע בכפרים הערביים ומלמד אותם דרמה כדי להרוויח קצת כסף, את תיאטרון החובבים הכי גדול עשיתי בנצרת".

ואחר כך גם עשית תיאטרון עם האסירים במעשיהו.

"היה יופי איתם, הם נשמעו לי ואהבו אותי מאוד. הם היו השחקנים הכי טובים שעבדתי איתם ולא שאלתי אותם מה הם עשו או למה הגיעו לכלא. לא רציתי לדעת ולא רציתי שהם יחשבו שאני מחטט אחריהם. העליתי איתם הצגות של פושעים, האסירים בנו את התפאורה של האונייה ואחר כך הציגו בפני אסירים אחרים. זו הייתה הצלחה מאוד גדולה".

ואז התחיל הקולנוע הישראלי, ובשנת 1965 הוא לוהק לתפקיד ראשי בסרט "הילד מעבר לרחוב", שם גילם את אביו המובטל והאלכוהוליסט של צעיר שמידרדר לפשע. עם התפקיד הזה הגיע עד לפסטיבל ונציה וזכה בפרס. אחר כך הגיעו "עליזה מזרחי" של גולן, "השוטר אזולאי" של קישון, שאיתו היה מועמד לאוסקר, וכמובן גם "קזבלן" הבלתי נשכח. "לא נשכחתי, וככל שהסרטים ישודרו אני גם לא אשכח אף פעם".

לא רצית לפחות פעם ללבוש חליפה ושיקראו לך פרופסור?

"אם הייתי עושה את זה הייתי צריך לקחת חופש ולהיעלם מפה לשנה כדי שאף אחד לא יראה אותי. מה זה, הדמות העממית שלי שכולם הכירו פתאום לובשת חליפה ועם תואר של פרופסור? זה לא מתאים".

אתה עוד רואה את הסרטים שלך מדי פעם?

"לפעמים יוצא ואני חושב שהם בסדר, הייתה תקופה והיא נגמרה. הלוואי ויחזרו על זה עכשיו, אבל היום עושים כבר קולנוע אחר. היום רוב הסרטים זה דיכאון ומלחמה, חסרה קצת שמחה בקולנוע. אני מתגעגע לסרטים של פעם. כשאני תופס סרט שלי בטלוויזיה אני מסתכל, מאוד מרוצה, ובסוף מוחא לעצמי כפיים".

הוא נולד בעיראק והיה ליהודי הראשון שהתקבל לפקולטה לדרמה באקדמיה לאמנות יפה בבגדד. "אני זוכר הרבה דברים משם", הוא אומר. "אלה היו ימים יפים מאוד, הייתי מאוד מאושר, היה טוב ליהודים לחיות שם. בגיל 12 באתי להורים ואמרתי להם שאני רוצה להיות שחקן והם שאלו למה אני מדבר שטויות. אחר כך הם ראו שאני מופיע בדברים עם כבוד והתחילו לתת לי גב. עזבתי את בגדד כשהתחילו שם הבעיות, בניתי לי חיים אחרים ואמרתי לעצמי שתודה לאל שעזבתי. עליתי לישראל במשאית גדולה שהובילה תמרים כל הדרך מבגדד. בכל פעם כשהייתה ביקורת נכנסתי בין התמרים. לפחות לא הייתי רעב בדרך, הדרך הייתה מתוקה".

אתה מתגעגע לשם מדי פעם?

"נולדתי שם, בטח שיש געגועים".

וכאן, אתה מאושר?


"זה לא עניין של מאושר או לא מאושר, פה מצאתי את הייעוד שלי, להופיע בפני אנשים. שם התחום לא התפתח כמו פה. הדרך לא הייתה קלה, אבל הגעתי".

אגב תיאטרון, כבר הרבה זמן לא ראינו אותך גם על הבמה.

"עזבתי את התיאטרון אחרי שעשיתי את ההצגה 'תיקון חצות' שהייתה הצלחה מאוד גדולה. הציעו לי בקאמרי לשחק בהצגה הבאה תפקיד של ערבי מאונן ואמרתי להם שתודה אבל אני מוותר, ונפרדתי מהם. הם רצו שאני אאונן על הבמה, זה לא התאים לי. עשיתי תפקידים יפים מאוד, הם ראו בעצמם, ואחרי כל זה נותנים לי תפקיד כזה? טפו! התפטרתי משם".

וזהו, ככה תם עידן?

"אני עוד חולם לביים הצגה בערבית ובעברית, אולי יום אחד זה עוד ייצא לפועל".

היית רוצה לעשות עוד תפקיד אחד אחרון?

"אם הייתי רוצה עכשיו ,אני יכול להתקשר ויכינו לי אותו, אבל אין לי צורך. במקצוע הזה אף פעם אין מספיק. כשיבוא היום עם תפקיד מתאים בדלת שצריך ללמוד עד מחר אני אתחיל לשבור את הראש. אבל זה לא דחוף לי כרגע, עשיתי מספיק. בעצם, אם היו מציעים לי לשחק את שיילוק מ'הסוחר מוונציה', הייתי מסכים. תמיד חלמתי לשחק אותו, אבל לא רצו שיילוק מזרחי. למה לא בעצם?".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.