הותיר אחריו שלוש בנות. ובן

רק בגיל 18 הכיר רמי הוד את אביו, שאול ביבר רק בימיו האחרונים של האב הצליח הבן לסדוק מעט את חומת הניכור שעמדה ביניהם רק בימי השבעה היה חלק מחייו כמו שלא היה מעולם ורק עכשיו הוא מוכן לחשוף את סיפורו

התמונה היחידה יחד: רמי הוד בחתונתו עם אביו, יומיים לפני מותו | צילום: מור ברנשטיין
 
אבא שלי, שאול ביבר, הלך לעולמו בשבת של ה־20 ביולי, בגיל 90, בביתו בתל־אביב. מראשוני המגויסים לפלמ"ח. ממארגני מרד אקסודוס. מלווה מעפילים. מפקד במלחמת העצמאות. אבי הלהקות הצבאיות. ראש ענף הווי ובידור בצה"ל. מנהל מחלקת האירועים הממשלתית. מיושבי כסית. פזמונאי, במאי ומפיק. מעולם לא ישבתי על ברכיו של שאול. גם לא קראתי לו אבא. היכרותי עם קורותיו דלה. כדי לתאר את כרונולוגיית חייו אני נאלץ להציץ בוויקיפדיה. זיכרונותיי ממנו ספורים. כשאני רוצה לשמוע על דמותו כאב וכאיש משפחה אני פונה לשלוש אחיותיי.

כשמלאו לי 18 דיברנו לראשונה. הצגתי את עצמי בטלפון ונפגשנו. כמה שנים לפני, כשאמי סיפרה לי מי הוא אבי, היא הקפידה להדגיש דווקא את אותם היבטים בחייו שירככו את הכעס על היעדרותו מחיי ואף ייצרו אצלי סקרנות כלפיו — עיסוקו בהנצחת העבר, היותו איש תרבות שיצר והקים יש מאין, השתייכותו לתנועת העבודה. אבא שלך הוא אדם טוב, אמרה לי, מסתייג מחיי ראוותנות, כותב בחסד, מלא בסיפורים כרימון.

מפגישתנו הראשונה זכורה לי בעיקר התרשמותי כי שאול נראה צעיר בהרבה מגילו האמיתי. האפשרות שייווצר בינינו קשר נראתה לי ממשית. ניסיונותיי הבאים להיפגש עימו, להגיע לביתו לא כדי להוכיח אותו אלא כדי להשלים את תמונת עברי ולהפוך אותו ולו במעט לחלק מחיי, לא צלחו. שאול לא יודע להביע רגשות ולדבר על קשיים, הסבירה לי אחייניתו, אלו פני הדור. ששים לדבר על העבר ובלבד שמדובר בעבר הקולקטיבי.

אחיותיי. במהלך ארבע השנים הבאות הקפאתי את תמונת משפחתי, שקודם לכן ביקשתי לצייר מחדש. גדלתי בתל־אביב כבן יחיד לאמי, דודתי שימשה לי כהורה נוסף, ויחד הן היו טובות ומסורות יותר מכל אב שיכול היה להיות לי. בני דודיי שימשו לי אחים. אין צורך בחיפוש העבר, אמרתי לעצמי, שהרי האפשרות לרקום קשרי משפחה חדשים ממילא אינה קיימת. על אף שאמי סיפרה לי עליהן, עובדת קיומן של שלוש נשים, בנותיו של שאול, אחיותיי, נשכחה ממני עת ניסיתי לחזור לשגרה. הספרים שקראתי אז, המגוללים ומנתחים תחנות בחייו של אבי בלי שיעסקו בדמותו — ספרים על תקופת היישוב, מלחמת העצמאות, עלייתה ושקיעתה של תנועת העבודה ויחסה לערביי הארץ — היו דרכי היחידה ללמוד עליו, לפתח עמדות ביחס לנושאים שהיו הוויית חייו. האפשרות להכיר את בנותיו של שאול בלי להכיר אותו נראתה לי חורגת מן הסדר הטבעי.

בגיל 22 פגשתי את אחיותיי לראשונה. המפגש איתן היה ניגודו המוחלט של המפגש שלי עם אביהן. יעל אחותי סיפרה וחשפה, הזדהתה והקשיבה, ואילו אני — אולי בפעם הראשונה — סיפרתי לאדם שאיננו אמי או דודתי על חיי. מולה ניסחתי בקול רם תובנות המתייחסות להיעדרותו של אבי בחיי. האחות האמצעית, מיכל, ביקשה ממני לקנות עבורה נעליים בביקור שלי בברלין. "אני מחפש בירקנשטוק סגולות עבור אחותי", ביקשתי מהמוכר בחנות, עושה שימוש לא מוכר במילה הזאת, אחותי, ומיד חושב על האפשרויות הנפלאות הטמונות בה.

תמי, הצעירה שבהן, שאלה אותי מה אני צריך את כל זה ולאיזו מטרה אני יוצר איתן קשר. כך עזרה לי, כפי שהיא עושה גם היום בהקשרים אחרים, לנסח את התחושה הפשוטה שנמנעתי מלהודות בה לאורך יותר מדי שנים — חיי מלאים אך חסרים. אני רוצה להיות חלק מהמשפחה שלא הכרתי. הודעתי לתמי כי לא תהיה עוד הקטנה מבין האחים.

אט־אט קיבלו אותי שלושתן לביתן. הדיבור על חייהן ללא רומנטיזציה מצד אחד וללא כעס מהצד השני עיצב מחדש את מבטי על עברי. לפתע הופיע ענף נוסף בעץ המשפחה שלי, פרי היצירה המשותפת שלי ושל אחיותיי — של בנו ובנותיו של מי שהיה אמור היה להיות גזעו המרכזי. בחגיגות יום ההולדת של שבעת האחיינים שלי פגשתי את אבי. התבוננתי בו מהצד מנגן ושר לנכדותיו, הכרתי ממרחק קרוב יותר מזה שהתאפשר לי בעבר את התנהגותו. ראיתי את האהבה האדירה שחש כלפי נכדיו ואת היכולת שלו להצחיק אותם בכל רגע נתון.

אפילו נכחתי במספר ימי הולדת שחגג עם חבריו. במהלך החגיגות נעתי בין התייחסות ביקורתית כלפי האופן שבו מתארים את עצמם אבי וחבריו — יפים וטובים, נכונים לכל משימה ובו בזמן מתעדים ומהללים אותה באמצעות שיר או סיפור — לבין הערכה אדירה לרצון הבלתי מתפשר שלהם ליצור תרבות כה עשירה בעיתות מלחמה, לשים בפיהן של להקות צבאיות מילים על שלום ולפעול למען רעיון ולא רק למען הון. אך למרות עשרות הפעמים שבהן נמצאנו יחד תחת אותה קורת גג, נמנעתי מלגשת ולשוחח עם שאול, קפאתי במקומי בכל פעם שחשבתי לנסות שוב.

רק לאחרונה, עשור לאחר שצילצלתי אליו והכרזתי על עצמי כבנו, כמעט שש שנים לאחר תחילת הקשר עם אחיותיי, התחלתי לספר לחבריי את הסיפור הקצר של יחסיי עם אבי. בשנה שחלפה אף הזכרתי את פועלו הציבורי. התעקשתי לסייג את הבשורה בכך שלא גדלתי איתו, ושבזמן שעוצבו אישיותי ועמדותיי לא ידעתי על קיומו וודאי שלא על הסיבות להיעדרו מחיי. עם חשיפת דמותו בפני הקרובים אליי רציתי להימנע מניסיונות מאולצים ונדושים לתלות את הדמיון בינינו, בין אם זו האהבה לכדורגל או התשוקה לכתיבה, בהיותו אבי הביולוגי. החל מילדותי, דרך נעוריי ובגרותי, צמד המילים הזה סימל עבורי הבטחה לא ממומשת, תפקיד פורמלי שלא נלווית אליו שום אחריות.

אנחנו. לפני כחודש, בעודו שוכב במיטת בית החולים, רוקד כשהאחות מבקשת ממנו לקום, מספר צ'יזבט על פלמ"חניק שבלע נחש לרופא שמבקש להחדיר לגופו גלאי גידולים פולשני, שוחחנו. הכל־יכול, אשף המילים, הנער הנצחי לפי חבריו, זה שבוחר על פי רצונו ורצונו בלבד בנוכחות או בנפקדות, נראה לי לפתע חלש, תלותי. החשש שקינן בי בכל מפגשינו הקודמים שמא ידחה אותי שוב פינה את מקומו לתחושת בהילות. אולי זו הפעם האחרונה שאוכל לשוחח איתו.

על השידה הצמודה לדלת חדרו במחלקה הפנימית היו מונחים שלושה ספרים: חנוך לוין, אלתרמן, שימבורסקה. בטיולים בני יום, כמו בחופשות בנות שבועיים, גם אני נוהג לצייד את עצמי בכמות ספרים גדולה מזו שאוכל לקרוא. באותו יום בברלין שבו קניתי לאחותי נעליים לקחתי בתיק הגב שלי שלושה ספרים. כשישבתי על כיסא נוח בגן בירה, מול הנהר, תוהה אם הקשר עם אחיותיי יאפשר סוף־סוף התקרבות לאבי, שמתי לב לפתע שאני עובר בתזזיתיות מספר אחד לשני. הספרים שקראתי ברבות השנים, יחד עם פעילותי במסגרות חינוך שונות וצעדיי הראשונים בפעילות למען שינוי חברתי, גיבשו את תפיסת עולמי, אך הם גם שימשו נתיב מילוט ממבט פנימה, על עצמי ועל האזורים המושתקים של חיי. כך עושה גם אבי, חשבתי בעת שהתבוננתי על שלושת הספרים שלא יספיק לקרוא בבית החולים.

דווקא שם, כשהעיתון היומי כבר נקרא, המפוחית בבית, וכדי להגיע אל הספרים יש צורך בסיוע, עיניו התכולות והממזריות של שאול, המתורגלות בתזוזה מתמדת, הביטו בי. לא ראיתי בהן בקשה להטות את מבטי לכיוון אחר. לראשונה לא חשתי שדבריי מהווים עבורו מעמסה. שאול איפשר לי לסדר את המגש שעליו אכל ולהגיש לו מים. להציג בפניו יחד עם אחותי, בלי חלילה לעטות מבט מרחם, את האפשרויות שמעמידה בפניו הרפואה המודרנית, שאת כולן דחה על הסף לטובת שינה נצחית.

אתה יודע, אמרתי לו, נעה ואני עומדים להתחתן. זו תהיה חתונה רפורמית, הוספתי, והוא שמח ומיד הביע את דעתו המנומקת על הפגניות שהוצמדה ליהדות על ידי עסקני דת. סיפרתי לו על בית הספר ע"ש א.ד. גורדון ברוח ערכי תנועת העבודה שבו למדתי והוא דיבר על א.ד. גורדון עצמו ועל התנועה הקיבוצית. סיפרתי על נעה והוא השיב בתיאור מקומה של האישה בפלמ"ח. ויתרתי ועברתי לזירה הציבורית, המגרש הביתי שלי שרק בקרבתו משמש עבורי נתיב בריחה.

שוחחנו על מיתוס אלטלנה ועל האופן שבו גרסתו הימנית (השקרית) הושרשה בתודעה הישראלית, על מה שבנתה ההגנה (הרבה) לעומת האצ"ל (שום כלום), על סוגיית ההמנון (הוא הציע לשנות אותו ל"הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שלמילותיו האוניברסליות יתחברו גם החרדים והערבים), על פושעי תג מחיר (לא יודעים מהי ציונות) ועל ההתחדשות שמתחוללת בתנועת העבודה. כמו כל חייו, כפי שמספרות לי אחיותיי, גם בשיחתי זו, הראשונה־אחרונה עימו, גבר הציבורי על האישי, יירט אותו בטרם הספיק לגעת בעצב חשוף.

חתונתי. רגע לפני שהלכתי שאל שאול שוב לתאריך החתונה שלי. 18 ביולי. כך עשה גם כשנפגשנו לאחר שחרורו מבית החולים — בביתו, בסינמטק ובקפה תמר. יותר משנפגשנו ב־28 שנות חיי. קמילתו המהירה של אבי, אשר הביאה להתאמה מוזרה בין גילו האמיתי לבין מראהו, החריפה את תחושת הבהילות שהתעוררה אצלי ביושבי מולו בבית החולים. אולי היא גם הסירה מעט מהחסמים שהביאו לשתיקה שאפפה את מפגשינו הקודמים.

שאול הספיק להשתתף בחתונתי עם נעה, אהובת ליבי. זה היה האירוע היחיד שסומן ביומן שלו לשנה זו. שם צולמה תמונתנו היחידה יחד. עייף וחלש. בחולצת תכלת וכובע פלמ"ח. בירכתי אותו לשלום והצגתי לו את משפחתה של נעה וכמה מחבריי. התבוננתי בו מהחופה ותהיתי מה עובר בראשו. מדוע היה לו כה חשוב להגיע לחתונתי. מה פשר תשובתו לאחיותיי ששאלו אותו מהן תוכניותיו עם שחרורו בית החולים והוא ענה "להגיע לחתונה של רמי". מה הוא חש בעת קריאת המילים המבשרות לכל על הזיקה בינינו, "איך אמר החתן רמי בן שאול ונורית לכלה: היי לי לאישה כדת משה וישראל".


מיקומו של שאול בחתונתי — מתעקש להגיע אך נמנע מלבלוט, בוחן את המתרחש מרחוק בעת שהוא יושב על כיסא באחת מהשורות האחרונות — זהה למיקומי בימי ההולדת שלו שבהם השתתפתי. בשני סוגי האירועים מנסה הזיקה המשפחתית בינינו להתעלות מעל לבושה ולחוסר ההיכרות, ליצוק תוכן מסוים, לא רב מדי, למושגים אב־בן.

מותו. יומיים לאחר החתונה הלך שאול לעולמו. מאז, כשתולדותיו מסופרות בכלי התקשורת, אני חושב על מקומו בחיי ועל משמעות לכתו. בהיעדר זיכרונות אני מדמיין את רגעי השמחה והסיפורים שנוכחותו בחיי הייתה מזמנת לי, וכן את רגעי האכזבה והכעס שוודאי היו מהווים חלק ניכר ממערכת היחסים שהייתה נרקמת בינינו.

מול חבריי שהגיעו לשבעה בבית אחותי כדי לנחם הייתי הביוגרף שלו — הנה תמונתו מבית הוריו שבקריית־ענבים. חיבור שכתב בגיל 14 ובו שיר הלל לחיי הקבוצה השיתופיים ובוז לחיי העיר הראוותניים. חלופת מכתבים מ־55' בינו, סרן שאול ביבר, לאהובתו בלונדון. תמונה מיום הולדתו ה־60, שר לצד חברות וחברים. וכאן, באלבום השורשים שהכינה בתו הצעירה, הוא עוטף באהבה את בתו הבכורה לאחר שנולדה. מול חבריו של שאול שהגיעו לספר על נפלאותיו אני הידיעה המרעישה שמותו חשף: "הותיר אחריו שלוש בנות ובן". מול אמי אני הבן שמודה על העולם ומלואו שהעניקה לי לבדה, אף על פי כן.

בימי השבעה, יום־יום מבוקר עד לילה, דרשתי להיות חלק מסיפור מותו של שאול, בלי שהייתי חלק מחייו. ניסיתי לשרטט קווים לדמותו, לשאול מי היה, מה אהב ובמה חשק, להבין כיצד היה נוהג מולי שם וכאן, וכל זאת באמצעות סיפורים, תמונות ומכתבים. מדוע הגיע לברך אותי בחתונתי ולא בלידתי, מדוע הופיע דווקא עכשיו, כאשר אני מתחיל לבנות בית והוא הולך ונעלם.

כשארונו יורד אל הבור הלכה והתבהרה לה ההכרה כי הנה, תמו האפשרויות שלי להכיר את אבי. יותר משאני כואב את מותו, אני כואב את חייו שהחמצתי, ולצידם את חיי שמהם הוא נעדר.


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.