ילדי הצל

מאות תינוקות וילדים שוכבים במשך שעות וימים בגני ילדים צפופים, הרבה פעמים מבלי שאיש ניגש אליהם, מחליף להם חיתול, משחק איתם או זוכר את שמם. אלה הם ילדיהם של הפליטים ומהגרי העבודה, שמשאירים אותם שם בלית־ברירה תמורת כמאה דולר לחודש ויוצאים לחפש פרנסה. רענן שקד והצלם אילן ספירא יצאו לביקור בגנים העצובים של דאון טאון תל־אביב


זה מרגיש כמו מתקן כליאה. אחד מגני ילדי הפליטים | צילום: אילן ספירא 

זה נראה כמו מכלאה.

מכלאה של ילדים. 50־40 מהם דחוסים בתוך חדר מחניק, מואר בקושי בנורות חירום, לא ממוזג. הם לבושים בגדים עלובים וחמים מדי – סווטשירטים ישנים, חולצות פליס מלוכלכות – והם לא עושים שום דבר, והם לא הולכים לשום מקום. הם פשוט נושמים. שורדים. בוכים. לפעמים הם חופרים חורים בקירות מרוב ייאוש ושיעמום. חלקם הולכים מכות. אחרים נסוגים לתוך עצמם, מסתגרים, מוותרים על העולם.

התינוקות שבהם מוטלים בלולים המסודרים בשורות ארוכות. חלקם בוכים. חלקם ישנים. חלקם זקוקים להחלפת חיתול זה שעות. חלקם יהיו בלול יממה שלמה מבלי לראות אור יום. על תשומת לב אנושית אין מה לדבר. לעיתים, מספרים אנשים שמכירים את התופעה מקרוב, אפילו האכלה חיונית תתבצע באמצעות בקבוק שיונח על ערימה של חיתולים ומגבות כך שיידחף לפיו של התינוק מבלי שמבוגר יצטרך להתעסק בזה.

אין כאן אוויר. אין תאורה מספקת. אין סיכוי. זה מרגיש כמו מתקן כליאה המאוכלס בילדים בני שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, שרוצים כרגע רק דבר אחד; לא אוכל. לא אוויר. אפילו לא החלפת חיתול.

הם רוצים מגע אנושי. כלשהו. הם צריכים בן אדם שיראה אותם.

כשאני פותח את הדלת הם מתקהלים סביבי במעגל נואש. מחבקים את רגליי. לא מאפשרים לי לזוז. אין להם מושג מי אני, אבל הם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת: אני בן אדם. מבחוץ. אני מישהו שמסתכל עליהם. זה מספיק לגמרי. הם נאבקים על כל פיסה ממני, דוחקים זה את זה. התינוקות והילדים הזנוחים בלולים מתרוממים בחלקם. אחרים ממשיכים לשכב מיואשים.

אני נזכר בביקור ישן בצער בעלי חיים. הכלבים הנואשים המזנקים על הגדרות למראה כל מבקר, מתחננים לתשומת לב. ללטיפה. למשהו.

אלה לא כלבים הפעם. חוץ מזה, הכל דומה. אפילו הצליל: הבכי, היבבות החנוקות. צלילו האוניברסלי של הייאוש.

אני מרים את אחד מהילדים בזרועותיי. מניף אותו באוויר לזמן קצר ומוריד אותו בחזרה. הוא צוחק כאילו סיים זה עתה סיבוב ברכבת ההרים הטובה בעולם. הוא צוחק בפעם הראשונה זה זמן ארוך כל כך, שהוא לא זוכר. עכשיו הילדים חונקים את רגליי. "אני! אני!" הם מתחננים. אני מרים אותם בזה אחר זה. הם צוהלים שם למעלה לפרק זמן של שנייה או שתיים. ואז אני מוריד אותם. ייתכן שזה הרגע המאושר בחייהם. ככה לפחות זה נראה.

אני מרים ילדים ומניף אותם באוויר ככל שאני מסוגל, עד שהכוחות נגמרים לי. הילדים אוחזים בי, מנסים למנוע ממני ללכת. אני מוכרח ללכת. האוויר כאן מחניק. בדרך החוצה, באחד הלולים, נעמדת תינוקת בוכה ומסתכלת עליי במבט שלא מאפשר לי ללכת. אני מרים אותה. מצמיד אותה אליי. היא מתמסרת מיד. נרגעת. נראה שאף אחד לא הרים או חיבק אותה במשך ימים. היא כנראה נזנחה בלול, כמו לא מעט מהתינוקות בכל הלולים סביבה. אסור היה לי להרים אותה, אומרים לי, כי היא לא תהיה מסוגלת לעמוד בייאוש שבהחזרתה ללול לעוד שעות ארוכות כמעט ללא התייחסות. אסור לתת לילדים האלה את מה שהם הכי זקוקים לו; אסור לתת להם תקווה. כי אין להם כזו.

הם ברובם ילדי פליטים מאריתריאה ומסודן. ההורים שלהם, ברובם, משאירים אותם כאן משבע בבוקר עד שמונה בערב, לפעמים יותר, לפעמים ללילה, לפעמים לזמן ממושך יותר בלי שיחזרו לראות אותם. ההורים שלהם מנסים לעבוד ולשרוד בעצמם, ואין להם מה לעשות עם הילדים בזמן הזה. כישורי ההורות שלהם מוגבלים על ידי מציאות קשה; רבים מהם נמלטו מטבח עם או מגיוס בכפייה בארצותיהם, חוו אלימות או אונס בדרכם לישראל, ואין להם כרגע הכלים להתמודד עם ילדים. אבל יש להם ילדים. הם 30 אלף מבקשי מקלט, ובתוך שנה מעריכים שיהיו להם אלף ילדים נוספים.

המקום שבו אני נמצא דומה לרבים מעשרות הגנים האחרים מסוג זה שפועלים בדרום תל־אביב. לפי ההערכות, הם מאכלסים כ־1,800 פעוטות ופועלים שישה ימים בשבוע, לפעמים שבעה. למקום שבו אני נמצא קוראים "גן", אבל זה לא שום גן; למתבונן מבחוץ זה נראה יותר כמו מתקן כליאה לילדים המניב רווחים. הבעלים מקבל סביב 100־150 דולר לחודש מכל אחד מההורים המפקידים אצלו את פעוטם, אבל במקרה זה, הרקע שלו בעבודה עם פעוטות מוגבל.

"מה שעדיין יכול לזעזע אותי זה להיכנס לאחד הגנים האלה, לראות ילד חולה, קודח מחום בלול, עומד בוכה ואף אחד לא ניגש אליו", אומרת לי יעל צובארי, 35, שמסתובבת כבר שש שנים בין המקומות האלה בתפקידה כאחראית עליהם מטעם מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה (מסיל"ה) של עיריית תל־אביב. "אתה גם לא רוצה להרים ילד כזה, כי אם תרים אותו יהיה לו עוד יותר קשה לחזור ללול", היא אומרת. "אז אתה מרים אותו לחמש דקות, הוא מתנחם בזרועותיך, ואז אין לך ברירה – אתה מחזיר אותו".

הרבה מהילדים, לכאורה, נטושים – מי לשעות ספורות, מי לימים ומי להרבה יותר. במסיל"ה מספרים כי לפני כחצי שנה מת תינוק בן חמישה חודשים לאחר שאמו השאירה אותו באחד הבייביסיטרים זמן קצר לאחר הלידה ולא חזרה למקום אלא אחרי שהתינוק חלה ומהבייביסיטר טילפנו אליה כדי שתיקח אותו לבית החולים. הילד הוזנח, לטענת מסיל"ה, הן על ידי אמו והן על ידי הבייביסיטר שבו ננטש.

צובארי, שפורשת החודש מתפקידה, ריכזה במסיל"ה את נושא הבייביסיטרים – זה השם הרשמי של הגנים האלה, המכונים גם, באופן פחות רשמי אבל יותר מדויק, "מחסני הילדים". אני מסייר איתה ביניהם. באחד הגנים אני רואה תינוקות מתנדנדים באפתיה על טרמפולינות, כשהם קשורים ברתמת בטיחות. לכאורה זה שיפור. בפועל, מסבירים לי, במקרים רבים מדובר בעונש. התינוקות נקשרו למתקנים האלה כדי שלא יפריעו. כדי לשכוח מהם. והרבה פעמים נראה כי שוכחים מהם.

 

הבייביסיטרים של דרום תל־אביב הם הגיהינום שלא חשבת שיכול להתקיים במדינה מערבית החתומה על האמנה הבינלאומית להגנת הילד. זהו, מילולית, המקום הכי נמוך בתל־אביב – המרתפים שבהם קורה מה שלא תרצו לשמוע. עשרות מקומות כאלה. דירות שני חדרים צפופות שבכל אחת מהן מאופסנים עשרות תינוקות וילדים שלהוריהם אין שום פתרון אחר בשבילם, אז הם משלמים 100 דולר לחודש למפעיל המקום ומקבלים בתמורה שום דבר, כלומר מקום לזרוק בו את הילד למשך שעות, ימים ושבועות רצופים.

המסגרות האלה צצו בעשור הקודם כפתרון של קהילת 40 אלף העובדים הזרים החוקיים בתל־אביב – בעיקר פיליפינים – עבור ילדיהם, ובשנים האחרונות, עם הגעתם של 30 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, הבייביסיטרים הפכו צפופים וכמעט בלתי אנושיים עד לרמה שבמסיל"ה תועד מקרה של ילד שקפץ מחלון הגן בקומה השלישית וניצל על ידי בעליו של בית דפוס סמוך.

אבל רוב הילדים פשוט נותרים סגורים בחשכת הדירות הצפופות. מאבדים תקווה, מאבדים את עצמם, נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלות, מומים ועיכובים, ובעיקר מפתחים כמיהה אינסופית ובלתי ממומשת לידיים ועיניים אנושיות שיבחינו בהם. "נתונים להזנחה פיזית ורגשית תמידית וסובלים מחסך חמור במגע פיזי ובתשומת לב", כפי שכתב גם מבקר המדינה בדוח בנושא.

התינוקות והילדים הקטנים יותר נמצאים שעות ארוכות בלולים, "כי לבייביסיטרית אין שום אפשרות לשמור על כולם כשהם מחוץ ללול", אומרת צובארי. "יש לה שם 40 ילדים, אז הדרך הכי בטוחה לשמור על ילד זה לשים אותו בלול. התוצאה היא שהילד עלול לסבול מעיכובים התפתחותיים, קוגניטיביים, מוטוריים, לשוניים, תקשורתיים, רגשיים – אבל לפחות הוא לא מת. אתה יכול להגיע לגן ולראות תינוק שוכב עם הפוּטר הזה, והוא לא יכול ליישר את הרגליים כי הפוטר קטן עליו, והוא שוכב ככה שעות, ואני אומרת לגננת: תהפכי אותו! תורידי לו את הפוטר הזה! אז היא אומרת לי: 'האמא לא הביאה לו בגדים להחלפה'".

בשעות הצהריים זורמים לבייביסיטרים גם הילדים הגדולים יותר. אם הקטנים לא זכאים, מבחינת מדינת ישראל, לשום מסגרת, הגדולים יותר זכאים לחינוך חינם, למרות שרבים מהם לא יגיעו לגנים הרשמיים, כי הוריהם לא יידעו לרשום אותם בזמן או ימשיכו להפקיד אותם בבייביסיטר מחוסר יכולת להביא אותם לגן העירייה המרוחק פיזית.

"בשעה שתיים וחצי, כשהגדולים מצטרפים, הסיוט גדל פי שלושה", אומרת צובארי. "בדרך כלל זורקים את הגדולים באיזה חדר עם טלוויזיה בווליום מחריש אוזניים ובלתי נסבל, כל הגן רועד, אני עדיין לא קולטת איך תינוקות ישנים בבלגן הזה – צעקות, דורה בווליום שיא, והם ישנים. אבל הילדים מעבירים הרבה מאוד זמן בשינה, מרוב שיעמום. שמים אותם לישון בעשר וחצי בבוקר, מעירים אותם בשלוש וחצי בצהריים".

הבייביסיטרים אמורים להיות נעולים כדי למנוע מהילדים לברוח החוצה, מה שלא מונע מהילדים לברוח החוצה. על פי נתוני מסיל"ה, ילדים בני שנתיים ויותר נמצאים משוטטים ברחובות דרום תל־אביב על בסיס כמעט יומי, וילדה אוטיסטית בת שש נדרסה למוות לפני שלוש שנים בנתיבי איילון לאחר שחמקה מבייביסיטר. קשה להאשים את הילדים; הם מוכרחים לברוח מכאן. ההורים שלהם אינם, אין להם דרך לדעת אם ומתי יחזרו, ולאישה האחראית לעיתים אין מושג אפילו איך קוראים להם. "אתה יכול לראות ילד בן חמש־שש שוכב בלול", אומרת טל לירן, אחראית הסברה וגיוס משאבים במסיל"ה. "ואתה שואל את הגננת: למה בלול? והגננת אומרת לך: 'אה, זה היום הראשון שלו היום'. איך קוראים לו? 'לא יודעת'".

אני מכיר את לירן מזמן. אנחנו חברים. היא עבדה ברדיו, בטלוויזיה, במקומות שבהם עושים קריירה. רגע לפני שהקימה סטארט־אפ, החליטה במקביל לעשות משהו "בשביל הנפש". ביקור בודד בבייביסיטרים של דרום העיר שאב אותה לחלוטין לתוך עולם האומללות האינסופי הזה, שגם צובארי בילתה בו את שש השנים האחרונות מתוך אותה תחושת דחיפות וחוסר אמון הפוקדים כל מי שנכנס לאחד החורים האלה ונשבע לעשות משהו. להציל מישהו.

שתיהן עובדות במסיל"ה – ארגון שעיריית תל־אביב מממנת בחצי מיליון שקל בשנה שלא מספיקים, אבל הם עדיין חצי מיליון יותר מכפי שרשויות אחרות מוכנות להקצות לנושא. "מעשה חסד כלפי הקהילה הזאת נתפס כמשהו שעלול להביא לנהירת גלים של מסתננים לארץ", מסביר יחיאל מחדון, מנהל אגף דרום במינהל השירותים החברתיים של עיריית תל־אביב. "אבל האמירה שלנו כעירייה היא שרווחתו של ילד לעולם לא צריכה להוות חלק ממדיניות תכליתית. ומעבר לזה אנחנו אומרים: ברמה הממלכתית תעשו מה שאתם רוצים לטובת צמצום התופעה, אבל כל זמן שמונחת לפתחנו אוכלוסייה במצוקה, תנו לנו את הכלים לעזור לה".

אתה מרגיש שעשית מספיק כדי לעזור לה?

"במבחן התוצאה, כנראה לא עשיתי מספיק, אבל אני לא רואה מה עוד יכולתי לעשות. הייתי עם שרים בבייביסיטרים, ישבנו לפגישה בבית הנשיא על זה, אבל אם התופעה הזאת היא עדיין חלק מחיינו – נכשלנו. מה עוד אפשר היה לעשות אני לא יודע. הנושא הוא ממלכתי, אבל לא הבאנו את הממלכה לנהוג אחרת".

 

איך להציל את הילדים? האינסטינקט המיידי הוא לקחת אותם משם. לכל מקום. אליך הביתה. העניין הוא שיש 1,800 מהם, והם בכל זאת הילדים של מישהו. "קרה שצעירים שהתנדבו פה לקחו ילדים אליהם הביתה, אבל אסור לעשות את זה, כי אין לזה סוף. הפתרון מוכרח להיות ברמה המערכתית", אומרת צובארי.

למה אי־אפשר, במיידי, פשוט להביא להם צעצועים ובגדים?

"בהתחלה גם אנחנו אמרנו: נביא ספונסרים, נביא ציוד. הרבה אנשים טובים שפכו המון כסף על הדברים האלה, הביאו צעצועים, ג'ימבורי – הגענו למחרת לגן בציפייה שהוא יפרח, והילדים עדיין היו בלולים ולא פעם הצעצועים נעלמו – או שההורים לקחו הכל או שמי שמנהל את המקום מכר אותם. זה ממקום של חוסר ידע".

מה לגבי מתנדבים? למה שמתנדבים לא ייכנסו לבייביסיטרים ויטפלו בילדים?

"היינו גם שם. אמרנו, 'נביא מתנדבים, סטודנטים', פוצצנו את הגנים במתנדבים. הם באו, שיחקו עם הילדים, ובתוך זמן קצר מצאו את עצמם ממלאים את מקומה של הגננת, שלדבריהם בכלל הלכה משם לסידורים. הם אימצו את הגן בהתגייסות עצומה, חודש הם היו שם כל הזמן, ואז פשוט נשבר להם. וכשהם עזבו, הגננת התרסקה. להגיע לגן, כמו שראית, זה מאוד מגייס, אבל אתה יוצא משם בטראומה, ולחזור לשם כל שבוע זו התמודדות לא פשוטה. מתנדבים בדרך כלל לא שורדים שם. ויש גם מתנדבים מטעם כל מיני עמותות פרטיות – שיש להם רצון טוב, אבל יש ביניהם כאלה שנדמה שמה שהם אוהבים זה את עצמם; אני אוהב את עצמי עוזר לפליטים. והם גורמים לפעמים נזק. היה כבר מתנדב פדופיל שנגע בילדות, ויש מתנדבים שלוקחים חסות על ילדים, נכנסים, יוצאים, מוציאים אותם, מעלים תמונות שלהם לפייסבוק – עושים דברים לא אחראיים".

הפתרון של מסיל"ה – איטי אבל יעיל – הוא להכניס לגנים הדרכה פדגוגית שתהפוך את מפעילות הגנים עצמן לקצת יותר גננות ותחייב אותן לשמור על סטנדרט אנושי כלשהו ולוותר על הענישה הפיזית המתקיימת לא פעם כאקט חינוכי. "הבנו שבלי שנחולל שינוי בתפיסה של הגננת עצמה, לא עשינו שום דבר", אומרת איילה שני, מרכזת ההדרכות הפדגוגיות במסיל"ה.


כיום מצליחה מסיל"ה להפעיל הדרכות פדגוגיות ב־22 מתוך כ־50 הבייביסיטרים הקיימים, בין השאר בזכות התערבות משרד הכלכלה (לשעבר התמ"ת) – הרשאי להפעיל סמכות על הבייביסיטרים מכוח אחריותו לגילאי אפס עד שלוש. המשרד שולח כיום פקחים על פי המלצת מסיל"ה, ואלה מסוגלים להורות על סגירת הבייביסיטר במקרה שהוא מהווה סכנה או שהתנאים בו בלתי נסבלים. האיום הזה בדיווח למשרד הכלכלה ובסגירה אפשרית נותן למסיל"ה כוח שלא היה לה בעבר מול מפעילי הגנים; כוח לכפות עליהם עמידה בתנאים והכנסת הדרכה פדגוגית.

"בהתחלה, כדי להראות למטפלות שם דברים בסיסיים, אנחנו מביאים משחק אחד ומראים להן שברגע שהילדים משחקים אין בכי, ואז זה שווה להן", אומרת שני. "בגנים המודרכים מתחיל תהליך. אתה יודע שהילדים בהם מקבלים לפחות שתי פעילויות ביום. וכשהגננת מבינה שגם לה יהיה יותר קל ופחות רעש ובלגן ובכי אם יהיה סדר יום, היא מתגייסת למשימה. אנחנו נותנים לה מתנה – הדרכה שבועית של ארבע שעות – ואם היא מיישמת, אנחנו ניתן לה ציוד, מתנדבים, נביא תורמים. ויש לנו כיום, מתוך ה־50 גנים, עשרה שאולי לא הייתי שמה בהם את הילדות שלי, אבל הם סבירים. מבחינתי, אם הגננת מתחילה לבשל לילדים בעצמה, ולכל ילד יש צלחת אישית וכף אישית – זה הישג אדיר".

ההדרכות הפדגוגיות מועברות על ידי חמש מדריכות מנוסות ששומרות על קשר עם הגננות בבייביסיטרים לאורך השבוע ומוודאות שהן מיישמות את ההנחיות. בהדרגה, הילדים בבייביסיטרים האלה מתחילים לקבל זהות. שמות. הורים שמופיעים כשמבקשים מהם. אלו רק 22 מתוך 50 בייביסיטרים בינתיים, וזה לא מעט, אבל לירן מרגישה שמשימת הצלת הילדים נותרת סיזיפית לחלוטין אם מביאים בחשבון אלף ילדים נוספים בשנה הבאה, שיגיעו, מן הסתם, לבייביסיטרים מחתרתיים חדשים שייפתחו ללא פיקוח של מסיל"ה.

"ההורים האלה בהישרדות, והשיקול שלהם לגבי איפה לזרוק את הילד זה כמה הבייביסיטר גובה וכמה שעות הוא פתוח. מקום שפתוח מחמש וחצי בבוקר עד שמונה בערב וגובה 400 שקל לחודש זה להיט. אז אחת המשימות שלנו היא ללמד גם את ההורים לצפות לקצת יותר מהבייביסיטר".

התהליכים שמסיל"ה מובילה – ובראשם הכניסה לבייביסיטרים קשים והפיכתם לאנושיים, או לפחות לכאלה שהילדים יוכלו לשרוד בהם – מצריכים מימון המיועד בעיקר להדרכה הפדגוגית. רבים מהילדים מוגדרים "ילדים בסיכון", אבל חלקם סובלים בבית מהזנחה ונטישה ברמה שאפילו השהייה בבייביסיטר נחשבת לעומתה לפתרון הומני. "יש הורים שמשאירים ילד לבד בבית כל היום או קושרים אותו למיטה כדי שלא יברח", אומרת צובארי. "אצל ילד רגיל – סכנה מיידית זה אלימות. אצל ילד אריתריאי – סכנה מיידית זה שהוא עוד רגע ימות, כי הוא ישן ברחוב, או לא אכל שבוע, או חולה וצריך קטטר ואמא שלו לא שמה לו כבר חודשיים. במקרים כאלה הבייביסיטרים נחשבים לפתרון בתוך הקהילה, למרות שבעינינו זה לא פתרון לגיטימי".

אז מה הפתרון?

"הפתרון חייב לבוא ברמה הממסדית. או שהילדים האלה יהיו זכאים להיכנס למסגרות תומכות לגילם כמו ויצו ונעמת ויוגדרו ילדי רווחה, או שיינתן לנו תקציב שאינו תלוי ביכולת של טל לגייס עוד 100 אלף שקל כדי שאפשר יהיה להמשיך להכשיר גננות, להביא אנשי צוות ישראלים שייכנסו לגנים האלה. לא ייתכן שבמדינת ישראל, בתל־אביב, יתקיימו מקומות כאלה".

 

ובינתיים, בכפר־שמריהו: בחודש שעבר נפתח אשכול הגנים היקר והמפואר בישראל. התושבים השקיעו בהקמתו 20 מיליון שקל מכספם הפרטי. קראו לזה דמגוגיה אם אתם מוכרחים, אבל בשעה שמסיל"ה נאבקת על חצי מיליון השקלים השנתיים של עיריית תל־אביב, בכפר־שמריהו משקיעים עשרות מיליונים כדי לשלוח ילדים לגן שייראה ככל האפשר כמו משרדיהם העתידיים בגוגל. אני לא יודע מה להגיד על זה, אולי מלבד המלצה על ביקור במכלאות הילדים מכמירות הלב של דרום תל־אביב לפני הפעם הבאה שאתם פותחים ארנק כדי לתת כל כך הרבה יותר לילדים שיש להם, כבר מזמן, הרבה יותר ממספיק.

 

ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: "האגף למעונות יום במשרד פועל בשיתוף פעולה עם מסיל"ה וגורמים אחרים לבדיקת מעונות שמסכנים חיי ילדים. הסמכות להורות על סגירת מעון הינה בשל חשש מיידי לשלומם ובטיחותם של הפעוטות השוהים במעון. הליך הבדיקה כולל ביקור מפקחי האגף לבדיקת המעון. עד היום נסגרו בצו סגירה מינהלי 15 מעונות. בשלוש מסגרות שנסגרו, תוקנו הליקויים והוסר צו הסגירה".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.