"התפקיד שלי הוא לדאוג שהעולם לא יירדם"

בזמן שנתניהו נואם מעל כל במה, מירב צפרי־אודיז עושה את העבודה השחורה כדי למנוע מאיראן נשק גרעיני | השגרירה החדשה של ישראל בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מנסה לשכנע את עמיתיה מהעולם להקשיב לה, למרות שהיא צעירה מרובם ב־20 שנה | "כשרואים אותי מחייכת חושבים שהמצב טוב, אז כדי שלא יטעו הפסקתי לחייך" | לקולגה האיראני הייתה שמחה לספר שהיא חצי פרסייה, אם רק היה מסכים להסתכל לכיוונה

מירב צפרי־אודיז במטה סבא"א, השבוע. "לא אוכל לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית בגופי, אבל אעשה כמיטב יכולתי"
 
 
בשולחן הסמוך יושב אוסטרי מזוקן, כבן ארבעים, ומקשיב לשיחה שלנו: נשק גרעיני, כורים אטומיים, סנקציות, צנטריפוגות, איראן, דימונה. "באיזו שפה אתם מדברים?" הוא שואל.

"עברית", אני עונה לו.

"אה, אני אוהב את השפה שלכם, שפה ממש יפה", אומר הבחור ומיד מתנצל על ההפרעה לשיחה. בכל זאת, אנחנו נמצאים במסעדה מכובדת בווינה. אבל אחרי דקה הוא שוב מתערב, הפעם כדי לנחם אותנו: "דעו לכם, מאוד אהבתי את יאסר ערפאת. הוא היה אדם גדול ערפאת. באמת אדם גדול, חבל".

אנחנו לא מתנחמים, אך הרגע הזה עוזר להבין את אחת הבעיות עימן מתמודדת מירב צפרי־אודיז, שותפתי לשולחן. כשגרירת ישראל החדשה בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ובארגון האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים (אמנ"ס), היא רואה איך העולם לא תמיד מבין מה קורה במזרח התיכון. וגם אם הוא כבר מבין, הוא תמיד יושב בשולחן שליד, מספיק רחוק מההשלכות.

"בסוף", מסבירה השגרירה, "כל מדינה עסוקה בעניינים שלה והאתגר הוא להעסיק את השגרירים במה שמעסיק אותי, לגרום להם להיות קשובים למה שמטריד את ישראל. זה התפקיד שלי".

להיות קוץ בתחת של העולם, כמו ראש הממשלה.

"אני לא יודעת אם קוץ בתחת. התפקיד שלי הוא לעמוד על המשמר ולוודא שהעניין לא נשכח ומטופל כמו שצריך, כי לא תמיד אנחנו רואים עין בעין עם מדינות אחרות את הפתרון לבעיית הגרעין האיראני".

צפרי־אודיז אולי לא קוץ, אבל כן נטע זר. במתחם האו"ם בווינה לא תמצאו הרבה שגרירות, בטח לא בתחום הגרעין, בטח לא עם שני כיסאות בוסטר לילדים ברכב השרד. הבחירה בה אמיצה ויוצאת דופן, אבל היא לא נותנת לזה להשפיע, ואחרי חודש בתפקיד כבר שוחה בקלילות בבריכת המים הכבדים הללו. "כן, זה עולם של גברים", אומרת השגרירה, שגדלה בוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. "בהערכה גסה, בסבא"א ובכלל בתחום הגרעין יש כ־15 אחוז נשים. לאורך הקריירה שלי קרה לא אחת שישבתי בדיון שהיה מורכב מעשרים־שלושים־ארבעים גברים וממני. אבל התרגלו, ואני התרגלתי, ואני לא מייחסת לזה חשיבות".

גם כשתדרכת את ראש הממשלה? את השמינייה, את הקבינט? אף אחד בקבוצת הגברים הזו לא הרים גבה כשראו שהמומחה למדיניות גרעין הוא בכלל מומחית?

"אני מניחה שברגע הראשון זה מייצר סקרנות, אבל היא חולפת במהירות. זה בעיקר הרגיש טוב, במובן שניתנה לי במה להעביר את מה שאני יודעת. חוץ מזה בדרך כלל גם יש קצרנית בחדר".

ובאופק יש חלומות על פוליטיקה?

"אולי בעתיד הרחוק, לא הייתי פוסלת על הסף".

בשבוע הבא, בכ"ט בנובמבר, תחגוג 41. נוגעת במטר שישים, בקושי 50 קילו. "אני קצת חריגה פה גם מבחינת הגיל", היא מודה. קצת? המינוי לשגריר ישראל בסבא"א ואמנ"ס מוענק בדרך כלל לבכירי הוועדה לאנרגיה אטומית, בדרך כלל כאלה שכבר ניהלו כור או שניים בחייהם, בדרך כלל דוקטורים, בדרך כלל רגע לפני פרישתם לגמלאות. וצפרי־אודיז היא לא בדרך כלל.

"בסבא"א כולם מאוד מנומסים אז קשה לדעת מה הם באמת חושבים, אבל היו לא מעט אנשים שהעירו על הגיל: 'לא ציפיתי למישהי כל כך צעירה', 'יש לי ילדה בגילך'", היא מודה. "מה שלי חשוב זה שאחרי כמה דקות של שיחה הם מבינים שאני יודעת על מה אני מדברת".

הרכבת התחתית של בירת אוסטריה יעילה יותר מהסנקציות על איראן. תוך כמה דקות היא עוצרת בתחנת קייזרמולן שממוקמת מול "וינה אינטנשיונל סנטר", מתחם בן חמישה בניינים עצומים הכולל את סבא"א, אמנ"ס, ועוד המון ראשי תיבות נוספים וחשובים שלעולם לא נזכור מה הם אומרים.

צפרי־אודיז מוכרת שם את המדיניות הישראלית לעולם, ובהפסקת הצהריים אפשר להבין עד כמה המשימה הזאת מסובכת. חדר האוכל של המתחם נראה כמו מילקשייק אנושי שיצא משליטה: מימיננו יושב סיני שאוכל אוכל הודי. משמאלנו סקנדינבית שאוכלת סושי יפני, וכך זה ממשיך – בני כל העמים בוחרים מהבופה הגלובלי אוכל איטלקי, סיני, הודי, יפני, גרמני, מקסיקני. יש גם סופגניות.

צפרי־אודיז היא לא הבחורה החדשה היחידה בשכונה. גם טהרן בדיוק שלחה שגריר חדש לסבא"א, רזא נג'אפי. "החליפו אותו אחרי הבחירה של רוחאני", היא מסבירה.

חייכן יותר?

"בוא נאמר שהשגריר הקודם, סולטנייה, שמו הלך לפניו. הוא היה מאוד ווקאלי, דיבר הרבה עם הידיים, היה מאוד תוקפני בשפה ובטון ובבחירת המילים, מדבר באריכות. על השגריר החדש אני שומעת שהוא יותר מעודן, מנומס".

ראית אותו?

"כן. בכינוסים רשמיים יושבים לפי סדר אלפביתי, אז משמאלי אירלנד, ואז עיראק ואיראן. אנחנו רואים זה את זו בעיניים".

לא מהנהנים לשלום.

"לא. המדיניות שלהם אוסרת עליהם – אני לא יודעת אם על מגעים או על הנהונים – אבל אני גם לא מצפה לזה. אני בן אדם מאוד ריאלי".

לריאליות הזו היא תזדקק בתפקידה בעיקר השבוע, כשהרוח נושבת לכיוון הסכם פשרה עם איראן החדשה והחייכנית של רוחאני. גם היא עצמה ניסתה לחייך לעולם, זה פחות עבד. "אתמול פגש אותי אחד השגרירים ואמר לי 'השגרירה, את משדרת אופטימיות לגבי המצב. בכל פעם שאני רואה אותך את מחייכת יותר ויותר'. אמרתי לו 'זו רק אשליה, אפסיק לחייך כדי שלא תטעה ותחשוב שהמצב טוב'".

את יכולה להסביר איך זה שהעולם קונה את החיוכים של טהרן ולא את הטענה הישראלית, שהכל הצגה?

"מדינות פועלות באופן שמשרת את האינטרסים הלאומיים שלהן. יש להן הרבה כאלה: קרבה אידיאולוגית, היסטוריה של היחסים עם אותה מדינה, מניעים כלכליים, ולפעמים גם סוג של משאלת לב, שהכל ייעשה בדרכי שלום. קיים רצון כללי של אנשים ומדינות לעשות דברים בצורה יותר נעימה, נינוחה ודיפלומטית.

"גם איראן היא מדינה שמונעת על פי אינטרסים. היום היא כנראה תופסת שבאינטרס שלה היא צריכה להפגין יותר שיתוף פעולה ויותר רוח חיובית כדי להסיר את משטר הסנקציות. אם לשפוט לפי ההסכם המתהווה, כנראה שזה עובד לה. בסוף מדינות הן ריבוניות ואי־אפשר לכפות עליהן את מה שהן לא רוצות. יכולת האכיפה של הקהילה הבינלאומית מאוד חלשה".

לא בא לך לצעוק לחברייך השגרירים, "אתם לא רואים שעובדים עליכם בעיניים"?

"אני לא יודעת אם הם לא רואים שעובדים עליהם בעיניים. לפעמים למדינות נוח לעצום חצי עין או את שתיהן ולא לראות את זה".

ומה עושים כדי לפקוח להם את העיניים? את מעבירה אליהם למשל מידע מודיעיני מישראל?

"אני לא רוצה להתייחס לסוגיה הזו".

ננסח את זה אחרת. כל יום את נפגשת עם שגרירים מרחבי העולם, מה את מנסה לעשות איתם?

"להעביר מסרים, שיכירו את המדיניות של ישראל. כמעט כל השגרירים העמיתים שלי הם אנשי משרד החוץ, דיפלומטים שלא באים מוועדות לאנרגיה אטומית. אתמול הם עסקו בזכויות אדם, שלשום שירתו בניגריה והיום הגיעו לסבא"א. הם לא מדעני גרעין וגם לא בהכרח עסקו בתחום. בגלל שיש לי ידע והיכרות עם הנושא, ברגע שזו שיחה אישית איתי, אני יכולה לדבר איתם במונחים יותר טכנולוגיים, אני יכולה לגבות ולעגן את המסרים שלי במספרים או בדוגמאות קונקרטיות ואז הדברים מתחברים קצת אחרת.

"אני מנסה להיצמד לעובדות בשטח, לפיזיקה של הדברים. יש כאן אמיתות שאי־אפשר לברוח מהן. מאוד קשה להתווכח עם טיעונים רציונליים. כך הם לא ניזונים רק מהכותרות בתקשורת".

אבל נראה שזה לא ממש עובד. לפני פחות משבועיים סבא"א ואיראן חתמו על הסכם לפיו טהרן תספק מידע לשאלות הפתוחות בנושא הגרעין. זה קרה למרות שאיראן נתפסה מספר פעמים בהפרה של הסכמי הפיקוח.

"פיקוח סבא"א תלוי במידת שיתוף הפעולה שמציעה איראן, שכידוע תלוי בגחמות של המשטר שם. איראן הציעה שת"פ מסוים, והמנכ"ל נענה. מבחינת הסוכנות מה שחשוב זה שיש אמירה שיטופלו כל הנושאים הפתוחים. ההסכם שנחתם הוא השלב הראשון והפחות משמעותי. המבחן יהיה ביישום".

הבעיה היא שלהסכם כזה יש משמעות פוליטית. אם סבא"א אומרת שיש הסכם, העולם מסתכל עליו מז'נבה ורוצה גם. הוא מבין שאפשר לעשות ביזנס עם טהרן.

"אם חייזר היה נוחת כאן אולי הוא היה מגיע למסקנה הזו, אבל כיוון שיש היסטוריה וזו לא הפעם הראשונה שנחתם הסכם לשיתוף פעולה או מתווה לפתרון השאלות הפתוחות, אז כולם מסתכלים בזהירות. בוא נאמר שאם זו הייתה מניה לא הייתי קונה אותה".

את לא, אבל בז'נבה כבר מדברים על ריכוך הסנקציות.

"ההסכם שנרקם בז'נבה נועד לאפשר עוד זמן למו"מ כביכול על ההסכם הסופי. זה בעייתי ומטריד, מכיוון שהסכם כזה לא מסב לאחור את תוכנית הגרעין של איראן, אלא נותן לגיטימציה לתוכנית ההעשרה שלה ומסיר את הסנקציות, ולא בתמורה לוויתורים משמעותיים מצידה.

"גם אם טהרן תהיה מוכנה להשעות את ההעשרה לעשרים אחוזים, היא יכולה מחר בבוקר להחליט שההסכם לא נראה לה ולהודיע לעולם שהיא חוזרת להעשיר לרמה הזאת. ברגע שהיכולת בידיה ולא שוללים אותה ממנה, היא יכולה לחדש את הפעילות שלה. את עוצמת הסנקציות, לעומת זאת, יהיה קשה מאוד לשחזר. לקח הרבה מאוד שנים להגיע למשטר הסנקציות הנוכחי. הקהילה הבינלאומית יורה לעצמה ברגל. זה מסר רע למי שצופה באיראן ולומד ממנה".

אבל כנראה שנורא רוצים הסכם.

"כנראה".

ואם באמת לאיראן יהיה בסוף גרעין?

"מדינת ישראל תמשיך להתקיים, וזה מה שחשוב. אנחנו פה כדי להישאר".

בשולי הדיונים על הגרעין האיראני אפשר למצוא גם את הגרעין הסורי. כזכור, על פי פרסומים זרים הפציץ חיל האוויר הישראלי כור גרעיני לייצור פלוטוניום בשנת 2007 בשטח סוריה ועורר לא מעט דיונים בסבא"א סביב הנושא. "יש חקירה פתוחה ועומדת נגד סוריה שלא מתקדמת לשום מקום", אומרת צפרי־אודיז. "היא לא משתפת פעולה ולא נותנת מענה לחשדות הרבים שעומדים נגדה".

אומרים שעזרנו להם לפתור את הבעיה.

"כך אומרים".

אם חשבתם שצפרי־אודיז נראית כמו לירז צ'רכי של עולם הגרעין, לא טעיתם. "אני חמישים אחוז פרסייה. אמא שלי ילידת טהרן, עלתה לארץ כשהייתה בת 12, דוברת את השפה. אני לא. היא הוציאה ספר מתכונים של אוכל פרסי במהדורה מצומצמת למשפחה. אבא שלי תימני", היא אומרת ומראה לי מודעה שפרסם בעלון העדה התימנית בנתניה: "שאי ברכה עם מינויך לשגרירת ישראל לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה. המשיכי לייצג את משפחתך ועמך בגאווה. אוהב, אבא חנניה".

המשלחת האיראנית יודעת על השורשים שלך?

"אני מניחה שהם יודעים שיש לי גנים. יצא ככה, אני לא יודעת אם זה עוזר או לא. לפעמים שגרירים מדברים איתי על זה שהאיראנים מאוד חכמים ומתוחכמים, אז אני אומרת, 'כן, אני יודעת. אני חצי פרסייה'".

את מסלול ההכשרה החלה בתיכון בנתניה, שם התבלטה כתלמידה מצטיינת בתיכון, בקורס קצינות ובתואר הראשון. "למדתי אז במגמה ריאלית, ומאוד עניינה אותי פיזיקה גרעינית. ריתקה אותי ממש. זה תחום מאוד ייחודי, כמו סוג של קסם. יש ביקוע של האטום ואנרגיה גדולה שיוצאת מזה, זה היה ונותר גילוי מרעיש". אחרי שירות כקצינה באכ"א, תיכננה ללמוד פיזיקה ויחסים בינלאומיים, "אבל מישהו אמר לי 'מה תעשי עם תואר בפיזיקה? כבר גילו את האטום'". צפרי־אודיז קיבלה את העצה ונתנה בלעדיות למסלול הדיפלומטי, עד שבמהלך הלימודים מצאה פתאום דרך לשלב בין שתי האהבות - מדיניות והשמדת המונים. "נחשפתי לעניין מדיניות גרעין והחלטתי שזה הכיוון שלי. גם בתקופה שבה עבדתי בוושינגטון עסקתי בתחום הגרעיני ובתחום של נשק להשמדת המונים. תמיד נמשכתי יותר לגרעין, אבל עסקתי גם בנשק כימי וביולוגי. וגם קצת בטילים".

כמו כל צעירה ממוצעת היא טיפחה תחביב של "התעסקות באסטרופיזיקה וקוסמולוגיה", תחומים המתמקדים בחקר היקום. למה? "כי זה לא כמו מכניקה, שאתה יכול להרגיש את כוח הכבידה. יש בזה משהו מסתורי, משהו פחות מוסבר. הייתי קוראת הרבה בנושא, ספרים של האוניברסיטה המשודרת, מדע פופולרי. הייתי הולכת הרבה למוזיאון המדע. קניתי קשקושים של אסטרונאוטים, אוכל שלהם וג'אדג'טים של חלל. אצל אנשים היו תלויים פוסטרים של זמרים, ואצלי – של איינשטיין".

אחרי שסיימה תואר שני במדיניות ציבורית בברקלי, הגיעה ההזדמנות לתרגם את התחביבים לקריירה. גדעון פרנק, מי שהיה אז מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שמע עליה, נפגש איתה, והציע לה להצטרף לשורות הארגון. היא החלה לעבוד בוועדה וטיפסה עד לתפקיד מנהלת מחלקת מדיניות ובקרת נשק, מחלקה העוסקת בין היתר באמנות בינלאומיות שנועדו להגביל שימוש בנשק גרעיני.

הוועדה לאנרגיה אטומית תמיד נשמעת כמו כמה אנשים שיושבים בשקט סביב שולחן.

"זה גוף יוצא דופן במערכת הישראלית, אנשים באיכות מאוד גבוהה. הגוף הזה מייעץ לממשלה בתחום הגרעין, ממליץ על סדרי עדיפויות בתחום, מנהל את המחקר והפיתוח, אחראי על שני המרכזים הגרעיניים של ישראל".

זאת הפעם הראשונה שהשגרירה מתראיינת אי פעם, אבל על פניה לא ניכר לחץ. "אתה מתאר לעצמך שאני כל הזמן פה בפוקוס". היא נינוחה ומשרה נעימות, רצינית עם חיוך ממזרי. שומרת על רשמיות, אבל כשאני מציע לה לטעום מהגולאש שהזמנתי (המאבטח שלה המליץ), היא לוקחת חתיכת לחם וטובלת ברוטב. דיפלומטיה מזרח תיכונית.

לשכתה ממוקמת בשגרירות בווינה, ואת הבניין היא חולקת עם צבי חפץ, שגריר ישראל באוסטריה ובארגוני האו"ם הלא־גרעיניים הפועלים במדינה. על הקיר בלשכתה, יחד עם אלברט איינשטיין שמלווה אותה כבר שנים, תלויה תמונה של שמעון פרס, ולא ברור אם הוא שם כנשיא או כפופ אייקון נוסף. "הוא תרם את תרומתו המאוד משמעותית לתחום", היא מסבירה.

את הטרילוגיה משלים רקדן הבלט מיכאיל ברישניקוב, זכר לתחביב שגווע עם השנים. "הייתי רקדנית חובבת־רצינית. כשהייתי מגיעה להשתתף בוועידות בווינה הייתי לוקחת כמה שיעורי ריקוד בערב. רקדתי עד לפני חמש־שש שנים".

והיום אני מניח שלוח הזמנים עמוס. מה עם הילדים?

"יש מחויבויות בשעות הערב, אבל הייתי מוכנה לזה ויש לי תמיכה מהבית ומבעלי. כרגע הוא עובד בחצי משרה, בתחום המחשבים. הוא יותר בבית כדי להיות זמין להם".

איראן והפצצה העסיקו את מחשבותיה הרבה לפני שהפכה לשגרירה ולפני שבושהר ואיספהאן כבשו את הכותרות בעיתוני ישראל. השנה הייתה 99' כשלעבודת הסיום של לימודיה בברקלי קראה צפרי־אודיז "אופציות למדיניות עבור ארה"ב בהקשר לתוכנית הגרעין של איראן".

הקדמת את זמנך.

"הנושא לא היה אקטואלי כמו היום, אבל גם אז הוא היה מתבקש. הימים של עיראק נגמרו, ואיראן הפכה לקייס סטאדי הרלוונטי".

יכולת לכתוב עבודה גם על ישראל.

"לא רציתי. בגלל שאני ישראלית, זה טריוויאלי מדי".

היום הגרעין הישראלי ממלא לך חלק נכבד מהלו"ז. איך מתייחסים אליו כאן?

"בכל שנה כמעט עולה בוועידה הכללית הצעת החלטה אנטי־ישראלית שנקראת 'יכולות הגרעין של ישראל'. מדינות ערב מציגות אותה, והרבה עבודת הכנה דיפלומטית נערכת מצידנו במאמץ לשכנע מדינות אחרות להצביע נגד. השנה הבסנו את ההצעה. לטענתנו לסבא"א אין מנדט לעסוק בה. בישראל יש שני כורים גרעיניים. כור המחקר בשורק נמצא תחת פיקוח של סבא"א וכור המחקר בדימונה אינו נתון לפיקוח. לישראל יש פיקוח רק על מה שהיא הכפיפה לפיקוח".

מצחיק שאת נמצאת בתפקיד שאת לא יכולה לדבר על החלק המעניין שלו, זה שלפי פרסומים זרים.

"למה? אני יכולה, אנחנו יכולים לדבר על זה. המדיניות של ישראל הרשמית בנושא הגרעין היא שלא נהיה הראשונים להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

תתרגמי את זה.

"זו המדיניות שלנו, תפרש את זה איך שאתה רוצה".

כשאת יושבת עם שגרירים ואומרת להם, הם שואלים מה זה אומר?

"ממש לא".

הם לא מקשים עליך?

"לא כל כך. אין מה להוסיף מעבר למשפט הזה. זה עולם של דיפלומטיה גרעינית. אבל חשוב לומר שישראל מאוד תומכת במשטר מניעת ההפצה הגלובלי".

ברור, אנחנו לא רוצים שלאחרים יהיה נשק גרעיני.

"מעבר לזה שזה נשמע לך ברור, יש כאן אמירה ערכית עקרונית: מדינת ישראל תומכת בעיקרון של מניעת הפצת נשק גרעיני. זה לא מובן, יש מדינות שלא בדיוק חרטו על דגלן מניעת הפצה".

אבל מדינה שלפי פרסומים זרים יש לה נשק גרעיני, ודאי שלא תרצה שלאחרים יהיה כזה.

"אם תלמד את ההיסטוריה של פיתוח נשק גרעיני על ידי מדינות תראה שיש אלמנט של סיוע מצידן לאחרות בפיתוח נשק כזה".

לפי הפרסומים גם לנו יש עבר דומה.

"אני לא מכירה דבר כזה".

דרום־אפריקה?

"אל תאמין לכל מה שאתה קורא בעיתון".

מכל האנשים בעולם, בכניסה לבניין סבא"א אוסף אותי מוחמד עמשה ממצרים, נציג מחלקת ההסברה של הסוכנות. אנחנו עולים במעלית מלאת כפתורים מהבהבים וקצת מפחיד ללחוץ עליהם, לכו תדעו. אחרי סיבוב איתו אני עובר לידיו של תומאס. גרמני. איש מחלקת ההסברה של ארגון האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (אמנ"ס), גוף נוסף שבו משמשת צפרי־אודיז כשגרירה.


תומאס מתחיל את הסיור במצגת שמראה כמה פיצוצים גרעיניים בוצעו בעולם עד שהחלה החתימה על האמנה (2,054, אבל מי סופר. בעצם, הם סופרים) ומסביר שב־17 השנים שחלפו מאז די שקט בעולם מהבחינה הזאת. "היום יש לנו כ־300 תחנות ניטור לחיזוי מתקנים גרעיניים", הוא מספר בהתרגשות. "שלוש מהן בישראל: בהר מירון, בשורק ובאילת. הן קולטות רעידות באדמה ומשתמשות באולטרסאונד ובמיקרופונים תת־ימיים. אפשר אפילו לשמוע את הלווייתנים שרים. אחרי התאונה בפוקושימה התחנות שלנו קלטו ראשונות את מה שקרה שם, לפני שהיפנים הודו במשהו".

תומאס מסביר שאיראן חתמה על האמנה אך לא אישררה אותה, וצפון־קוריאה לא זה ולא זה. בלי האשרור, האמנה לא נכנסת לתוקף ולאמנ"ס אין סמכות להיכנס למדינה כשמתעורר חשד שבוצע ניסוי גרעיני. אני מזכיר לו שאלו שעושים ניסויים הם גם אלו שכנראה לא יאשררו. "אבל עם התחנות שלנו אפשר לדעת, יש אינדיקציה לפיצוץ. בפברואר, כשצפון־קוריאה ערכה ניסוי, היה ברור לנו שזה פיצוץ. פירסמנו את זה מהר יותר מהטוויטר שלהם".

אז מה? מה אתם עושים עם זה?

"אנחנו רק מספקים את המידע".

אנחנו יושבים במשרד שלו, שמשקיף על וינה האפורה והיפה. הדבר הכי קרוב פה לפצצת אטום – מטרייה שנפתחת ברחוב. לצד חלומו למגר את הניסויים הגרעיניים בעולם, את הפיצוץ עצמו תומאס דווקא אוהב, "הראיתי לילד שלי, בן שמונה, סרטונים מדליקים של פיצוץ גרעיני בנוואדה, והוא מאוד התלהב. פיצוצים גרעיניים הם מאוד קוליים מבחינה ויזואלית".

אנחנו מפעילים את "ניוק מאפ", סוג של "קאנדי קראש" אטומי, משחק שתוכלו למצוא בגוגל ובו אפשר לסמן עיר, להיכנס לארסנל פצצות גרעיניות מוכרות, להטיל אחת ולבדוק מה קורה. התפריט עשיר ואנחנו הולכים על המנה הקלאסית: פצצה דמוית הירושימה על מרכז עזריאלי. התוצאות: מי שנמצא ברדיוס של שלושה קילומטר סובל מכוויות דרגה 3. מי שנמצא במרחק 1.7 קילומטרים נאלץ להתמודד עם בניינים קורסים, ו"אם האנשים יהיו בבית, הם ימותו", מחדד תומאס. מי שנמצא במרחק 1.3 קילומטר "חוטף קרינה מיידית ומוות, כנראה באותו יום, אבל יכול לקחת גם כמה ימים עד שבועות".

איפה עדיף להיות בכל הרדיוסים הללו?

"אני הייתי מעדיף להיות במרכז הפצצה ולמות מיד". האיש מומחה.

בראשות סבא"א עומד היום יוקיה אמאנו מיפן. צפרי־אודיז, למרות טריותה בארגון, נפגשה איתו כבר פעמיים לשיחה בארבע עיניים. "מצאנו משהו במשותף", היא אומרת. "שנינו עבדנו באותו מכון מחקר בוושינגטון, הוא הגיע קצת אחרי שעזבתי".

המנכ"ל הקודם, מוחמד אל־בראדעי המצרי, נחשב לפחות ידידותי לישראל. אמרו עליו שהוא מרח את הסיפור עם איראן, שהייתה לו אג'נדה פוליטית. איך אמאנו לעומתו?

"העמדה של מדינת ישראל חשובה למדי למנכ"ל הנוכחי. הוא מאוד רוצה לקבל גיבוי מכל המדינות החברות בסבא"א, ויודע שהמסרים שהוא מעביר לי מגיעים עד למעלה. אני חושבת שהוא אדם מאוד זהיר ומחושב, והאינדיקציה לזה היא שהדוחות שלו מאוד עובדתיים ויבשים. לא מוצאים בהם הרבה שמות תואר, יש בהם פחות שיפוט. הוא משאיר למדינות החברות לשפוט את המצב".

את עובדת מול סבא"א לא מעט שנים, גם בתפקידייך הקודמים בוועדה לאנרגיה אטומית. מה דעתך על הארגון?

"זה ארגון טכני שמורכב מאנשי מקצוע בתחום הגרעין – פיזיקאים, מתמטיקאים, מהנדסים, טכנאים. יש לו יכולת לא רעה לעשות חקירה באיראן ולהביא לבירור די טוב של הדברים. הבעיה היא שלא משתפים שם פעולה. מדינות שחברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני צריכות להכפיף את כל המתקנים הגרעיניים שלהן לפיקוח סבא"א, אבל איראן הפרה את זה. טהרן גם טוענת שמגיע לה לפתח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום, רק שהיא הפרה סעיף אחר באמנה, את האיסור לפתח ולייצר נשק גרעיני. זו אחת הטענות של ישראל, מקרי ההפרה הבוטים האלה".

וזו בעצם המציאות הבעייתית של סבא"א, אמנ"ס ושאר ארגוני האו"ם המפקחים. יש להם את כל הכלים המשוכללים, הכסף, החליפות, הנימוס הדיפלומטי, אנשי המקצוע, כל מה שנדרש כדי לבדוק שאמנות הגרעין שהם אחראים עליהן מקוימות. רק דבר אחד חסר: שיתוף הפעולה של המדינה הסוררת או לחלופין הרצון להתעמת איתה.

מומחים לביטחון אומרים שמדעני הסוכנות הם כמו רואי חשבון: באים למתקנים הגרעיניים ומודדים כמה אורניום יצא, כמה אורניום נכנס, מה מצב הפלוטוניום. בודקים, ומחשבים, ורושמים. המוקש הוא שרואי החשבון הגרעיניים האלה אינם שוטרים, והם יכולים לעשות את זה רק במתקנים שהמדינה החשודה מאפשרת. לבלוש אין להם יכולת, אלא אם גופי מודיעין מרחבי העולם תורמים להם מידע. לבוא ולבדוק? זה כבר אסור, אלא אם המדינה חתמה על פרוטוקול שנותן להם רשות. ונחשו מה, איראן העדיפה שלא לחתום. אגב, גם לא ישראל.

בקיצור, מירב, אפשר למרוח את אנשי סבא"א.

"אם מדינה נחושה לרמות, כנראה שהיא תצליח לרמות גם אותם".

את פה גם כדי שזה לא יקרה. מרגישה את כובד המשקל בתפקידך? את התקופה הגורלית? את הממד היסטורי?

"מעצם העובדה שאני נציגה של מדינת ישראל ושל הוועדה לאנרגיה אטומית אז כן, זה תפקיד עם הרבה אחריות ומשמעות ואני מתייחסת אליו ככזה. התפקיד שלי הוא לדאוג שהעולם לא יירדם בשמירה".

פסגה אחת אין לצפרי־אודיז סיכוי לכבוש, לפחות לא בעתיד הקרוב. מועצת הנגידים, הגוף האחראי על קבלת רוב ההחלטות של סבא"א ובו חברים שגרירים מ־35 מדינות, חסומה בפני ישראל. "אנחנו המדינה היחידה שלא יכולה להיבחר להיות חברה במועצה", היא אומרת. "כי כדי להיבחר למועצת הנגידים אתה צריך להיות חבר בקבוצה אזורית, אבל הקבוצה הטבעית שלנו – המזרח התיכון ודרום אסיה – לא מקבלת אותנו".

כמו באירוויזיון.

"סוג של. נוצר פה מצב של אפליה מתמשכת כלפי ישראל בארגון הזה, וזה בלתי נסבל מבחינתו. הנושא נמצא מאוד גבוה באג'נדה שלי, אני מדברת עליו עם שגרירים עמיתים. כולם מכירים את הבעיה הזו, אבל מקבלים הרבה גלגולי עיניים. זה עניין פוליטי. הנושא די תקוע".

מה ייחשב מבחינתך להצלחה בתפקיד?

"לא אוכל לעצור את תוכנית הגרעין של איראן בגופי ובמילותיי, אבל בהחלט יכולה להיות לי תרומה חשובה לעניין. אעשה כמיטב יכולתי".

איך את ישנה בלילה?

"פחות טוב. אבל זה בגלל הילדים שלי, לא בגלל התפקיד. הם רק בני שלוש וחמש".

אז אין הרבה זמן לחלום על פצצות גרעיניות.

"כשאני כבר מגיעה לישון אני כמעט ולא חולמת".

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.