"לא עליתי לפה כדי שיקראו לי אתיופי מסריח"

גטהון טפרה נתקל בישראל באפליה ובגזענות פעם אחר פעם: בבית הספר, ברחוב, בחיפושי דירות. אבל כשנהגת הטיחה בו שוב ושוב את הביטוי "אתיופי מסריח", הוא החליט לצאת נגדה למלחמה. כעת, לאחר שזכה בפיצוי של 35 אלף שקל, הוא אומר : "זה החזיר אותי לקריאות 'יהודי מסריח' בילדות שלי באתיופיה"

"הגשתי את התביעה ממקום גאה בצבע העור שלי". טפרה | צילום: צביקה טישלר
 
 
כשגטהון טפרה עלה לישראל בגיל 12, הוא היה בטוח שאיש לא יקרא לו עוד בכינוי הגנאי האנטישמי "יהודי מסריח", כמו ששכניו באתיופיה נהגו לקרוא לו. עשרים שנה אחר כך, כשהוא כבר ישראלי לכל דבר, בתפקיד ראש צוות חדר תפעול של החניונים בבית החולים תל־השומר, הוא גילה שגם כאן, במקום שעליו חלם מאז ילדותו, יש לא מעט גזענות. הפעם הוא ספג אותה בשל צבע עורו. "אתיופי מסריח", צעקה עליו דבורה יוסף מאור־יהודה רק משום שאמר לה שעליה לשלם כדי לצאת מהחניון.

זה יכול היה להיות עוד סיפור מוכר על הגזענות, על שנאת הזרים ועל ההשפלה שסופגים עולי אתיופיה מעת לעת, אבל טפרה החליט שלסיפור הזה יהיה סוף אחר והלך עד הסוף — לבית המשפט. "זה החזיר אותי לילדות שלי באתיופיה", הוא אומר. "שם זאת היתה אנטישמיות ופה זו גזענות. שניהם אותו הדבר, אותה הרגשה מגעילה ומשפילה. אבל יש דבר אחד שונה ומאוד מהותי: בישראל, בבית שלי, אני יכול לתבוע את עלבוני".

לפני מספר ימים הוא רשם לעצמו ניצחון גדול: השופט ירון גת מבית משפט השלום בתל־אביב קבע כי "הביטוי 'אתיופי מסריח' הינו גזעני, משפיל ומבזה, אשר פוגע קשות בכבוד האדם. שורשיו של ביטוי מהסוג הזה נטועים עמוק בתפיסות אנטישמיות, אשר הגו את הביטוי הגזעני 'יהודי מסריח' או 'יהודי מלוכלך' לפני שנים רבות".

השופט חייב את דבורה יוסף לפצות את טפרה ב־41 אלף שקל, כולל הוצאות בית משפט, ודחה את הטענה שלה כי מדובר בקללת רחוב רגילה וסתמית שנאמרה מתוך כעס. "אני לא צריך אישור מאף אחד שאני שייך למקום הזה, ואני גאה מאוד בישראליות שלי", הגיב טפרה בראיון ראשון לאחר הפסיקה. "הגשתי את התביעה הזאת ממקום מאוד גאה בצבע העור שלי".

גטהון טפרה, שמתגורר ביבנה, הוא הבכור לשבעה אחים ואחיות. הוא שירת בגבעתי, משלים עכשיו תואר ראשון ביחסים בינלאומיים והמאבק על זכויות ושוויון אינו זר לו. כבר בימים הראשונים שלו בישראל, כאשר המורה ביקשה ממנו לשנות את שמו ל"משהו ישראלי", כדבריה, "מגטהון למשה", הוא סירב.

בגיל 13, כשביקשו לשלוח אותו לפנימייה דתית כמו את כל ילדי העלייה מאתיופיה, הוא היה היחיד שסירב וביקש ללמוד בבית ספר דתי רגיל ליד הבית. מאוחר יותר, כאשר התבקש בצבא לתרום דם, סירב כל עוד לא יובטח לו שהדם לא ייזרק לפח. בבחירות המוניציפליות האחרונות הוא התמודד יחד עם חבריו לתנועת "יבנה עיר אחת", והמפלגה הצליחה להכניס חבר אחד למועצת העיר.

לפני שנה וחצי החל הסיפור. דבורה יוסף, העובדת במרכז הגריאטרי "גיל־עד" שממוקם בתוך שטח בית החולים אך אינו שייך אליו, ביקשה לצאת מהחניון דרך אחד השערים. להפתעתה, מנגנון המחסום לא זיהה את כלי הרכב שלה. היא התקשרה דרך האינטרקום למרכז הבקרה של החניון וטפרה, שישב שם, גילה בבדיקה מהירה שהמנוי של יוסף הסתיים. "את חייבת לשלם", הוא הסביר לה.

יוסף סירבה לקבל את הדין, ומיהרה עם רכבה לשער הראשי, לכיוון חדר הבקרה. שם היא ניגשה בזעם לחלון, ומשהתברר לה שלא תוכל לצאת בלי לשלם החלה להטיח בטפרה נאצות קשות: "אני אמרר לך את החיים, אגרום לכך שיפטרו אותך. אני עובדת פה 25 שנה, עוד אזיין אותך. חרא, זבל, מטומטם, בן זונה, חתיכת מסריח. אתיופי מסריח, אתיופי מסריח, אתיופי מסריח, אתיופי מסריח". טפרה, שלצידו עמד עובד נוסף ששמע את הדברים, לא התבלבל: "רשמתי כל מה שהיא אמרה ואז אמרתי לה: 'את לא יודעת על מי נפלת. עוד תשמעי ממני'".

יוסף הבינה שאין לה ברירה, שילמה ועזבה את המקום. טפרה החליט לעמוד במילתו. במקום להגיש תלונה פנימית נגד יוסף, הוא לקח את עו"ד רון לוינטל והגיש את התביעה לבית המשפט.

השופט גת קבע כי עדותו של טפרה מהימנה ומשכנעת, וכי הוא והבחור שעבד איתו שמעו היטב את כל הדברים שיוסף אמרה. לגבי עדותה של יוסף קבע כי התגלו בה סתירות. "כאשר האמירה 'אתיופי מסריח' נאמרת ארבע פעמים ברציפות, במסגרת השתלחות חד־צדדית קשה ובוטה באדם הממלא את תפקידו במקום ציבורי, ללא כל התגרות מצידו, בפני קהל אנשים — יש בה כדי להוות לשון הרע", נכתב בפסק הדין.

עבור טפרה, מדובר היה בסגירת מעגל גם בשל מקרי הגזענות הקודמים שבהם נתקל. "כשעבדתי כמתווך נדל"ן", הוא נזכר, "הלקוחות אמרו לי בטלפון שהם לא רוצים לגור ליד אתיופים. היה גם בעל דירה שטען שהוא כבר השכיר את הדירה כאשר הבין שאני אתיופי, בזמן שלחבר מהעבודה הוא אמר שהדירה פנויה להשכרה".


למה הפעם החלטת להגיש תביעה?

"רציתי להבהיר לאישה הזאת באופן אישי שהיא לא יכולה לפגוע בי. חוץ מזה, פסק הדין ישפיע על כל הסביבה שלה — המשפחה, השכנים, העבודה. הכי חשוב שכולם יבינו שאנחנו לא צריכים להתנצל על כלום. לא עליתי לארץ כדי שיקראו לי אתיופי מסריח. כל אחד מאיתנו צריך לפעול ולהיאבק כאשר הוא נתקל במקרה כזה. לא לפחד".

בינתיים הגישה יוסף עצמה תביעה נגד גטהון, בטענה שהוא ביצע מעשה כליאה בכך שמנע ממנה לצאת מהחניון. היא אף טוענת כי הוא תקף אותה, ותובעת פיצוי של 50 אלף שקל. בעוד חודש יתחילו הדיונים בתיק, ופרקליטה אמר אתמול: "מדובר באמירה אומללה אך לא גזענית. בגלל הנסיבות המיוחדות של הלקוחה שלי מדובר בהתבטאות חמורה שנפלטה אגב סערת רגשות וכעס קיצוני".

לטענתו, יוסף הוזעקה לביתה בגלל מצב חירום של אחד מבני משפחתה ואז ביקשה התחשבות מצידו של טפרה, שיאפשר לה לצאת מהחניון כמה שיותר מהר, אך הוא "טירטר אותה עד שהיא איבדה את עשתונותיה. באותו זמן היא הייתה במדי עבודה ועם תג עובד. מתחילת ההליך יוסף הודתה כי אמרה את הביטוי המעליב, אך היא ביקשה שיבינו את הנסיבות שבהן נאמרו הדברים".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.