ריגול בע"מ

נערות פיתוי, טכנולוגיות מתוחכמות ושיטות עבודה שנלקחו מארגוני ביון. הצצה נדירה לצד האפל של עולם העסקים: כך נראית עבודתן של חברות הריגול התעשייתי, כמו זו ששכר נוחי דנקנר כדי למצוא לכלוך על יריבו מוטי בן משה


צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

שעת בוקר מאוחרת בבית קפה במרכז תל־אביב. "איך אתה משיג לנו עכשיו כוס קפה חינם?" שואל אותי א'. אני מציע כמה רעיונות וקם לנסות. "אתה רואה את האוטובוס שמתקרב לתחנה? תעכב אותו בדקה". אני מאלתר סיפור, ופוצח עם הנהג בשיחה איטית להחריד, בזמן שהנוסעים דוחקים בי לרדת. "עכשיו תעכב את האוטובוס הבא בחמש דקות", מטיל עליי א', "ואחר כך תשיג לי תרשימים מדויקים של חדר באחד מבתי המלון כאן, בלי להשתמש בשום אמצעי זיהוי".

אם זה נשמע כמו ראיון עבודה לסוכנות ביון זה משום שמדובר בראיון עבודה, ובכן, לסוכנות ביון. אבל במקרה הזה מדובר בחברה אזרחית לחלוטין, שעוסקת במה שמכונה "מודיעין עסקי" - או בשפת העם "ריגול תעשייתי". א' הוא אחד מאנשי חברת בלאק קיוב, שעלתה בשבועות האחרונים לכותרות לאחר שנחשף כי היא זו שנשכרה על ידי נוחי דנקנר במסגרת מאבקו על השליטה באי־די־בי מול מוטי בן משה כדי למצוא כל מידע — עסקי, פלילי או אישי — שיעזור להכתים את שמו של יריבו, בניסיון להפיל את העסקה. כעת אנו חושפים לראשונה את החברה ואת דרכי הפעילות המרתקות שלה, בהצצה נדירה לעולם המסתורי של "המודיעין העסקי".

ג'יימס בונד, תל־אביב

דן זורלא, 30, האיש שעומד מאחורי בלאק קיוב, הוא יוצא אחת מיחידות המודיעין המסווגות בישראל. את החברה הוא הקים לפני כארבע שנים עם חברו אבי ינוס. המטרה: לבנות גרסה אזרחית של סוכנויות ביון צבאיות כמו האם־איי־6 בבריטניה, הסי־איי־איי בארצות־הברית, או אתם כבר יודעים מה בישראל.

מה שהתחיל כסטארט־אפ של כמה חברים הפך מאז לחברת ענק שמעסיקה עשרות מיוצאי קהילת המודיעין הישראלית — מגאוני מחשבים ועד סוכני חרש עם גולגלות על החגורה — ואנשיה מחלקים את זמנם בין ישראל לבריטניה ומגלגלים סכומי ענק באמצעות הכרעת סכסוכים משפטיים בין טייקונים על ידי איסוף מידע מודיעיני.

"הרעיון מאחורי החברה הזאת הוא שלכל אדם בעולם העסקים יש שלדים בארון, ולשלדים האלה הם יודעים להגיע", אומר אדם ששכר בעבר את שירותי בלאק קיוב. "ככל שאנשים מתעשרים יותר, ובמהירות, כך סביר להניח שיש להם מה להסתיר. ותמיד יש מי שיספר על זה: מאהבת של אחד הבכירים, עובד ממורמר, מישהו שהופלה לרעה. רק צריך למצוא את האינטרס, וזאת העבודה שלהם".

רשימת הלקוחות המלאה של החברה סודית, וגם האנליסטים והחוקרים לא תמיד יודעים עבור מי הם עובדים, אבל ככל הידוע עד כה סיפקה בלאק קיוב שירותים למיליארדר הבריטי־יהודי וינסנט צ'נגוויז, לבנקים גדולים בישראל ובעולם, לאוליגרכים שונים, לחברות עורכי דין מהגדולות בעולם, לחברת סחר ענקית שלקוח שקיבל ממנה קו אשראי של 150 מיליון דולר נעלם ואנשי בלאק קיוב חוצים את העולם מפקיסטן ועד אירופה בחיפושים אחר נכסיו, לנוחי דנקנר ובקרוב אולי גם לדמויות מפתח בתחום הפוליטי.

כפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות", במקרה של דנקנר הצליחו אנשי בלאק קיוב לגלות שבן משה עשה את הונו הראשוני מחברה שעסקה בשיחות ארוטיות. בשבוע שעבר הוגש לבית המשפט תצהיר שעליו חתום ינוס, ובו הוא מפרט כיצד הצליחו חוקריו לגלות, לכאורה, חברות קש וחשדות להונאות מס ומע"מ מצד האיש ששולט כיום באי־די־בי עם אדוארדו אלשטיין.

גורם המעורה בפרטים סיפר כי על הפרויקט הגדול עבדו עשרה אנשים מבלאק קיוב שהסתובבו בחמש מדינות, ביקרו במשרדיהן של חברות שונות, נפגשו עם עובדים לשעבר של בן משה, הוציאו מהם תצהירים וסיפקו את המידע שלטענת דנקנר אמור היה לפסול את בן משה מלקבל לידיו את השליטה באי־די־בי.

על השירות הזה שסיפקו לו זורלא וינוס הוציא דנקנר עד כה מאות אלפי שקלים מכיסו, אף שיהיו כמובן שיתמהו מהיכן יש לאדם שעסקיו פושטים רגל סכומים כאלה. בשורה התחתונה, אומרים מקורביו, את העבודה שעושים אנשי בלאק קיוב היה אמור לעשות הרגולטור.

כדי להבין כיצד עובדת החברה, ועד כמה זה דומה למה שאנחנו מכירים מסרטי הריגול, צריך לחזור מעט בזמן לתיק הגדול הראשון של בלאק קיוב. לפני שנים אחדות הסתבך וינסנט צ'נגוויז בפרשיית ענק שערורייתית לאחר שלקח הלוואה מבנק איסלנדי גדול, רגע לפני קריסת הבנקים במדינה.

הבנק מיהר לתבוע מאות מיליוני פאונד מהמילארדר הבריטי־יהודי, שהגיש מצידו תביעה נגדית בסך כמיליארד וחצי פאונד. הדיונים התנהלו במשך תקופה ארוכה וכבר נדמה היה שהגיעו למבוי סתום, ואז נכנסו לתמונה זורלא ואנשיו. בתוך חצי שנה הם השיגו לצ'נגוויז פשרה חלומית, והוא קיבל על פי ההערכה מאות מיליונים. גם הם, אגב, הרוויחו לא רע בכלל — מאות אלפי פאונד, לא לפני תביעות הדדיות בינם לבינו שהסתיימו בפשרה.


צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

איך זה קרה? עובד בחברה לשעבר חושף לראשונה את הפרטים: "באותה תקופה מונו באיסלנד ועדות מפרקים של עורכי דין, ובלאק קיוב גילו שכמה מהם מושחתים שלוקחים כסף לכיס ואחרים מקושרים ללווים אחרים לבנק, ולכן הם דופקים את צ'נגוויז. המידע הזה הועבר לבית המשפט, וחלק ממנו גם הודלף לתקשורת המקומית. זה הפעיל את הלחץ שהוביל לפשרה".

השלב הראשון בעבודת המודיעין הזו הוא מחקר באינטרנט. האנליסטים סורקים את הרשת באופן פסיבי, אבל גם אקטיבי: הם מתחזים לדמויות — מבחורות נאות ועד מומחים בתחום הרלוונטי — ומנסים להוציא מידע באמצעות התכתבויות עם אנשים שעליהם התקבל מידע מוקדם ככאלה שיוכלו לסייע בחקירה. "תרגילי ריגול בסיסיים", אומרת מירי, עובדת לשעבר. "חוץ מזה, אנשים פשוט לא מבינים כמה מידע אפשר למצוא עליהם רק משיטוט ברשתות החברתיות".

השלב השני הוא שימוש במאגרי מידע פנימיים שיש אליהם נגישות מוגבלת. לדוגמה, באיסלנד יש מאגר מידע שמכיל את שמות כל עורכי הדין המקומיים, ומקשר בין חברות ואנשים שונים. סוכני בלאק קיוב הצליחו להשיג גישה חוקית למאגר באמצעות עורכי דין מקומיים, והחלו להצליב מידע.

בשלב האחרון מתחיל איסוף המידע באופן מעשי. אחד הסוכנים הגיע לאיסלנד בזהות בדויה, כנציג של קרן ישראלית שמחפש השקעות במדינה, והחל להיפגש עם גורמים שונים שלהערכת אנשי המודיעין של החברה רצו לפתוח את הפה. בסופו של דבר, הוא קיבל את מבוקשו מבכירה שפוטרה מהבנק.

בהמשך הצליחו היועצים המשפטיים של בלאק קיוב לנקות את צ'נגוויז מהאשמות במתן שוחד ופחות או יותר מהאחריות לקריסת הכלכלה האיסלנדית.


"המשרד", פרק 1

בניין מגורים במרכז תל־אביב. כאן שוכן אחד מעשרה "משרדים" של חברת בלאק קיוב, שבחרה להסתיר אותם כחלק מאסטרטגיית המידור. באחת הקומות יושב צוות שמורכב מארבעה־חמישה אנשים שעובדים על אחד הפרויקטים של החברה, ובחלק גדול מהמקרים לצוות אחד אין מושג מה עושה הצוות האחר, שיושב ב"משרד" דומה במקום אחר.

רובם המוחלט של העובדים בשנות ה־20 המאוחרות לחייהם או בשנות ה־30 המוקדמות, כמעט כולם רווקים, ובמקרה של הסוכנים — לאיש מהם אין בני זוג קבועים. "קצת קשה לנהל חיי משפחה כשאתה משוטט סביב העולם ומתעסק בדברים שאתה לא יכול לספר עליהם אפילו לבן או בת הזוג שלך", אומרת מירי, העובדת לשעבר. "תכל'ס, אין להם כמעט חיים נורמליים חוץ מהעבודה וממשחקי הריגול. האנשים האלה ממש חיים בסרט. כמו ג'וליה רוברטס וקלייב אוון ב'משחק כפול', שלוקחים את המודיעין הביתה".

מה שמשותף למירי ולכל הנשים בבלאק קיוב, הוא העובדה שכולן נראות כמו כוכבות קולנוע: גבוהות, בעלות פנים מלאכיות וחיוך כובש. "משתמשים תמיד בבחורות יפות", הודה א' בראיון העבודה שערך לי. "כמעט כל הנשים אצלנו הן יוצאות קהילת המודיעין". כמו בסרטים, מתברר, השיטה עובדת. "הן מפתות את הגברים ומוציאות מהם מידע, בדרך כלל בלי שום צורך להשתמש במיניות מעשית", מספרת מירי. "מצד שני, כשאתה משחק באש אתה לפעמים נפגע. יש סיכונים, ואני די בטוחה שיש כאלה שלא תהיה להן בעיה להיכנס למיטה עם מקור גם בלי קשר למשימה".

על פי ההערכות, האנליסטים בחברה מרוויחים כ־10,000 שקל בחודש, עורכי הדין והחוקרים הקבועים כ־20 אלף, סוכני שטח מקבלים אלפי דולרים לכל משימה - הקבועים שבהם מגיעים לעשרות אלפי שקלים בחודש, והבכירים מקבלים 30 אלף שקל לחודש.

משרדיה הראשיים של החברה, אגב, יושבים בכלל בלונדון ובתחילה, מספר מקורב, התלבטו זורלא וינוס אם לטשטש את הישראליות שלהם כדי לא לעורר אנטישמיות. בסופו של דבר הוחלט דווקא להפך: להבליט את הישראליות בכל הזדמנות, "כי בעולם המודיעין הישראליות זה שם קוד לאיכות", אומרת מירי.

למרות התדמית המסתורית והאפלה, בחברה מבהירים לכל הלקוחות שהקו האדום הוא עבירה על החוק. בשל כך מעסיקה בלאק קיוב כמה מהשמות הגדולים בעולם המשפטי בישראל ובבריטניה, והם אלה שבודקים את החוקים ומתווים את הגבולות בכל מדינה שבה היא פועלת. "הנחת הבסיס לכל העסק היא שמאחורי כל חברת ענק או תאגיד יש אנשים, ובסוף לכולם יש את אותם צרכים: שיאהבו אותם, לאכול טוב, נשים, אלכוהול, לספר על עצמם ולהתפאר", אומר אדם שעבד בעבר עבור החברה. "בגלל זה אין שום סיבה לעבור על החוק. פשוט צריך לדעת מה לחפש ואיך להתנהל בתחום האפור, ואיך לנהל את המלחמה בכל החזיתות: להשתמש במידע מביך במרומז לצורכי לחץ, להגיש תצהירים והוכחות לבתי משפט, להפעיל את הרשויות אם צריך ובסוף — לספק ללקוח חבילה שלמה של אסטרטגיה, ולא רק לשלוח לו דו"ח ולעזוב".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.