מסע כיפה

איך הפך צעיר חרדי שחלם להיות רב וביקש פטור מגיוס לקצין מצטיין שזוכה בפרס הרמטכ"ל? הסיפור הלא ייאמן של סרן אריה הוא התגלמות החלום של יאיר לפיד וחלום הבלהות החרדי. במהלך השירות הצבאי הוא חזר בשאלה והיום הוא אומר: "אני מבין את החשש של החרדים שהגיוס ירחיק את הצעירים מהדת"

בין 50 קציני צה"ל שהוכתרו שלשום כמצטייני הרמטכ"ל לשנת 2014, ניצב קצין אחד שגם בחלומותיו הפרועים לא היה מוצא את עצמו במעמד הזה.

לפני פחות מעשר שנים, סרן אריה (שם בדוי), 29, קצין מודיעין בעוצבת האש, חבש עדיין את ספסלי הישיבה החרדית וחלם להפוך לרב גדול, כמו אביו. מאז הספיק סרן אריה להתגייס לצה"ל, להשיל 30 קילו כדי להתקבל לצנחנים, לאבד מפקד נערץ במלחמת לבנון השנייה, להפוך לקצין מודיעין מוערך — וגם להסיר את הכיפה מראשו.

האברך שהגיב ב"לא, תודה" כשקיבל את הצו הראשון, התקדם בצבא מתפקיד לתפקיד — קמ"ן בעוצבת געש בצפון, בעוצבת הפלדה בפיקוד המרכז, ומשם מדריך בהשלמת קמ"נים בבית הספר למודיעין של צה"ל. שם, לפני כשלוש שנים, הכיר את חן (שם בדוי), 25, קצינת מודיעין בעצמה, שהדריכה לצידו בקורס. השניים התאהבו, ולפני כעשרה חודשים נישאו.

באותה תקופה חצה אריה את הקו האדום העיקרי מבחינתו — אחד מני רבים בקריירה הצבאית שלו — ונפרד סופית מאורח החיים הדתי. "עברתי לגור בתל־אביב", הוא מספר, "והתרחקתי מההורים בבני־ברק. לימים הם סיפרו לי שאבא הרגיש שאני מתרחק מהדת, אבל אמא לא האמינה. ידעתי שאת זה, שלא כמו הבחירות הקודמות שלי, הם לא יוכלו להכיל".

איך הודעת להם?

"כשהקשר עם חן הפך לרציני, רציתי להכיר להם אותה והבנתי שאני חייב לספר להם. כינסתי אותם לשיחה והודעתי: 'אמא, אבא, אני לא דתי'. היה בכי. קשה להם מאוד עם זה. הקשר איתם היה יכול בקלות להתנתק, אבל דווקא חן היא זו שהחזירה אותי לחיק המשפחה. היא התעקשה שנקפיד לבקר אותם, תמיד הגיעה בהופעה הולמת וצנועה. היא לא נתנה לי לאבד אותם. היום הקשר טוב מאוד, אבא שלי היה זה שחיתן אותנו. אבל בעיניו מה שקרה לי הוא כישלון עצום — הוא רב קהילה באחת הערים במרכז הארץ, אדם שכל חייו סביב הדת והתורה".

אתה בעצם התגלמות החשש החרדי מהשלכות הגיוס לצבא.

"אני מאוד מבין את החשש שהגיוס ירחיק את הצעירים החרדים מהדת. זה חשש אמיתי ונכון. בשנתיים הראשונות לשירות הייתי עם זקן גדול וציציות בחוץ, הייתי בטוח שאהיה רב. הצבא קילקל, אבל זה לא הצבא של היום. היום יש מסלולים מצוינים, כמו 'שחר כחול' של חיל האוויר, או 'בינה בירוק' של חיל המודיעין, שנבנו ומיועדים במיוחד לחרדים. יש לי בן דוד, חרדי מאוד, שמפקד על קורס כזה. גם אחי הצעיר, שהיום הוא אברך, קיבל פטור משירות בגלל בעיה רפואית, התנדב לצה"ל ושירת ברבנות הצבאית".

סרן אריה נולד בבני־ברק, בן בכור למשפחה חרדית בת שישה ילדים. האב רב ומחנך, האם עוסקת בהנהלת חשבונות. אריה התחנך בתלמודי תורה חרדיים ובישיבה תיכונית. "כשקיבלתי צו ראשון, שלחתי מכתב שבו הודעתי שאני מתכוון ללמוד תורה כל חיי, ושלא יזמנו אותי יותר", הוא מספר.

מהישיבה התיכונית עבר אריה לישיבת 'איתרי', ישיבה חרדית גדולה ומוכרת בירושלים. "המשפחה שלי חרדית, אבל גם ציונית מאוד ומחוברת לארץ ישראל", הוא אומר. "תמיד חונכתי לחתור למימוש עצמי, ואחרי זמן קצר הרגשתי שהמקום הזה לא מתאים לי".

בעצה משותפת עם הוריו, חצה אריה את הקו האדום הראשון — הוא עזב את הישיבה החרדית ועבר לשיבת ההסדר "כרם ביבנה". "למדתי שם שנתיים וחצי, אבל לא היה ברור לי שאתגייס", הוא מספר. "התלבטתי הרבה. חששתי מתגובות המשפחה, החברים, השכנים בבני־ברק". בסופו של דבר הוא חצה קו אדום נוסף, והתגייס לצה"ל במסגרת מסלול בני ישיבות.

איך קיבלו בבית את ההחלטה?

"בגיבוי מלא. לשמחתי גדלתי בבית על ערכים של נתינה ותרומה. לכן גם ביקשתי להתגייס למקום הכי קרבי שאפשר במסלול הזה — לצנחנים".

כאן ניצבה בפני אריה בעיה חדשה. "הייתי שמן", הוא נזכר. "שקלתי יותר מ־100 קילו. כדי להתכונן לגיוס התחלתי לרוץ. בהתחלה רצתי 20 מטרים והתנשפתי, ולאט־לאט השתפרתי. רצתי המון, אכלתי מעט ורזיתי 30 קילו. עברתי את הגיבוש, ובמחזור מרץ 2005 התגייסתי לגדוד 890 של הצנחנים".

בתהליך החיול צצה לפתע מזכרת מהעבר — אותה בקשה לפטור ששלח אריה בצעירותו ללשכת הגיוס. "ביקשו ממני להצהיר מחדש שאני מוותר על הפטור, ואחרי חצי יום של בירוקרטיות אושרתי לגיוס", הוא צוחק.

אריה צורף לפלוגת החוד של הגדוד, בפיקודו של המ"פ יואב ברונר, כיום סגן־אלוף ומפקד גדוד 890. כבר במהלך השירות כלוחם הוא גילה עניין בתחום המודיעיני. "בגלל החיכוך היומיומי עם אוכלוסייה פלסטינית, התחלתי ללמוד ערבית באופן עצמאי", הוא נזכר. "אני מאמין ששליטה בשפה מאפשרת לדבר בצורה ברורה, יפה ומכובדת יותר, מה שמונע הרבה אי־נעימויות. הסתובבתי עם שיחון ערבי־עברי בכיס, ועם פנקס לרשום מילים, וממש השתפרתי. היה לי אז זקן ג'ינג'י ארוך, ויום אחד, במחסום בחווארה, שמתי לב שכולם באים להיבדק דווקא אצלי. כשביררתי למה, הם סיפרו שהם מעדיפים להיבדק אצל ה'שייח'' עם הזקן הג'ינג'י. ככה הם כינו אותי. שייח'. זו דוגמה לכבוד הדדי".

כיום, בעיצומו של הוויכוח על משך השירות בישיבות ההסדר, סרן אריה מודה כי המסלול אכן קצר מהדרוש. "ישבנו בחברון, הייתי כבר על סף שחרור מצה"ל, והרגשתי שעדיין לא מיציתי", הוא מספר. "ברונר, המ"פ שלי, שאל אותי למה אני מבואס. הסברתי שאני בצבא שנה ושלושה חודשים, ושאני לא מאמין שאני צריך כבר להשתחרר. הרגשתי שעוד לא נתתי מספיק, עוד לא מימשתי את היכולות שלי".

בגלל פציעות ברכיים שמהן סבל, נמנע מאריה לצאת לקורס קצינים כלוחם. "ברונר הציע שאצא לקורס קציני קשר, או קציני מודיעין. מודיעין נראה לי מעניין. כבר דיברתי ערבית לא רע".

אריה יצא לבה"ד 1 בסוף השבוע שבו נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. תוך זמן קצר פרצה מלחמת לבנון השנייה, וחבריו לפלחו"ד של אריה נשלחו ללבנון. כשהוא מתאר את בוקר ה־7 באוגוסט 2006, קולו נשנק: "המלחמה בעיצומה, אני בבה"ד 1, ואז מסמס לי חבר מהפלוגה: 'מלקו נהרג'". מלקו הוא סמ"ר משה (מלקו) אמבאו ז"ל, שהיה מ"כ של אריה בפלחו"ד. "בחור זהב ומפקד אהוב", אומר אריה. "היינו פלוגה מעורבת של חילונים ובני ישיבות, והוא עשה הכל כדי לחבר בינינו ולגשר על הפערים והמתחים. הייתי בסערת רגשות איומה — לזה התכוננו והתאמנו כל הזמן, ללחימה. ועכשיו החברים שלי שם, ואני לא איתם. באחת ההפוגות תפסתי בטלפון את ברונר המ"פ. 'תגיד לי איפה אתם, אני עוזב הכל ומצטרף', אמרתי. 'תרגיע', הוא ביקש, 'זו מלחמה, ואתה נסער. מלחמות יהיו תמיד, קצינים טובים לא. תישאר שם ותמשיך בשביל מלקו'".


אריה המשיך בקורס, סיים כמצטיין הצוות שלו, יצא להשלמת קציני מודיעין שגם אותה סיים כמצטיין, ושובץ כקצין המודיעין של גדוד 12 בחטיבת גולני. עם משפחתו של אמבאו ז"ל הוא נותר בקשר הדוק. "משפחה מדהימה, שנתנה המון למדינה", הוא אומר.

כשמונה לקמ"ן גדוד 12, חצה אריה קו אדום נוסף: הוא ויתר על מסלול בני ישיבות לטובת שירות צבאי מלא. "ההורים גיבו את ההחלטה הזו. הם הבינו שיש לי סיפוק מהעשייה".

והסביבה?

"הגעתי לבני־ברק תמיד על מדים, עם נשק, אפילו עם מטול. לא הייתה שום בעיה. הילדים היו מתקהלים סביבי כדי לראות את הרובה הגדול".

לפני כשמונה חודשים, אחרי שסיים בהצטיינות לימודי מזרח תיכון באוניברסיטת תל־אביב, שובץ סרן אריה לתפקידו הנוכחי בעוצבת האש, המאגדת את חטיבת המבצעים של צה"ל. באחד מתפקידיו הקודמים, בחטיבת המחקר של אמ"ן, הוא נחשף לצילומי אוויר.

"גיליתי צילום מגיחה שנעשתה ב־7 באוגוסט 2006, של הבית שבו נהרג מלקו בלבנון", הוא מספר. "עברה בי צמרמורת. ממש באותם רגעים בהם צולמה התמונה, המפקד שלי שכב הרוג בבית הזה. הגדלתי אותה והיא תלויה מאז במשרד שלי. עותק ממנה הבאתי גם למשפחה של מלקו, וגם לברונר.

"מבחינתי, התפקיד שלי היום הוא סגירת מעגל. המ"פ שלי מאז הוא היום מפקד הגדוד. בפעם הבאה שהגדוד שלי ייכנס ללחימה, אוכל לספק להם כלים טובים ומפותחים יותר. זה מעצים אצלי את תחושת השליחות שבשירות הצבאי: לדאוג שלא תהיה עוד משפחה שתסבול כמו המשפחה של מלקו".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.