אין דבר העומד בפני הרץ

שישה ימים, 23 שעות ביממה, מסלול אינסופי של 1,000 מטרים ובסך הכל 768 קילומטר. קובי אורן, פסיכולוג מקריית–טבעון, הפך השבוע לישראלי הראשון שזכה במרוץ אולטרה-מרתון. בראיון מנצח הוא מספר איך אפשר לשרוד כמעט שבוע על
ביסלי ומרק ולמה בזמן הריצה לא משעמם לו לרגע: "מי שלא מסוגל לשאת את הקירבה לעצמו לא יעמוד בספורט הזה"

בתחילת השבוע, כשחזר מאתונה עם גביע הניצחון בתחרות האולטרה־מרתון, קובי אורן נזכר איך הכל התחיל. בחיוך מעט נבוך הוא חוזר לימי נערותו בבית הספר אליאנס בחיפה: "הייתי בן 16 ואני וחבר שלי התאהבנו בנערה מהשכבה. אני לא יודע למה, אבל חשבנו שמי שירשים אותה בריצה יזכה בה. באחד הימים, כשהיא הייתה בסביבה, התחרינו אחד נגד השני בריצת שני ק"מ. המרוץ היה צמוד ובסופו אני ניצחתי והייתי בטוח שזכיתי בה. אבל זה לא עזר והיא בחרה במישהו אחר. הפסדתי את הבחורה אבל התאהבתי בריצה".

הרגליים של אורן (42) גמאו מאז אלפי קילומטרים. בתחילת הדרך הוא הסתפק בריצות לעשרת־אלפים מטר, בהמשך התמקד במרתון ובאולטרה־מרתון (ריצה למרחק שעולה על 42.195 הק"מ של המרתון) ולפני ארבע שנים עבר למרוצי סיבולת. באחת התחרויות הראשונות, שבה רץ עם חבר, המשתתפים היו צריכים לבחור לעצמם שם. החבר של אורן בחר ב"משוגע עם תעודות", והוא התפשר על "הכובען המטורף". היום הוא מעדיף שם תואר אלגנטי יותר: בעל תשוקה לריצה.

התשוקה הזו הביאה אותו ל"פסטיבל אתונה", האירוע המרכזי בברנז'ת האצנים הבינלאומית: המתחרים בוחרים בפרק זמן מסוים, מיממה עד שישה ימים, והמנצח הוא מי שצבר את מספר הקילומטרים הגדול ביותר בפרק זמן נתון. אורן התחרה בקטגוריית שישה ימים שבמהלכם עבר לא פחות מ־768 קילומטר. הוא זכה במקום הראשון ונכנס לשלישייה המובילה בדירוג העולמי. בששת ימי התחרות הוא רץ כמעט ללא הפסקה, מדנס ושלום חנוך מתנגנים באוזניות, אכל תוך כדי הליכה את המרק שהמארגנים סיפקו בתחנות לאורך המסלול וגיוון בבמבה, ביסלי ובייגלה שהביא מהארץ. במשך שישה ימים הוא לא התקלח — בזבוז זמן — וכדי שהרגליים לא יתנפחו נמנע מלחלוץ את הנעליים. רץ 23 שעות ביממה, לבד, צובר עוד ועוד קילומטרים על מסלול שאורכו קילומטר אחד, בשדה תעופה ישן באתונה.

שעת שינה אחת ביממה לא פוגעת ביכולת הפיזית והמנטלית?

"בטוח שכן. לפני כמה שנים רצתי 260 ק"מ ובלילה לא ישנתי בכלל. כשעצרתי התחלתי לדבר עם כל מיני דברים חיים ודוממים בשטח. חסך בשינה פוגע בחשיבה ואין ספק שאילו היו נותנים לי ביום הרביעי באתונה תרגיל פשוט במתמטיקה, לא הייתי מצליח לפתור אותו".

אותו מסלול, 768 סיבובים. זה נשמע כמו הדבר הכי משעמם בעולם.

"אני יכול להבין שלמישהו מהצד זה נראה משעמם, אבל אני לא חווה את זה כך. זה כמו שישאלו גבר שנשוי הרבה שנים איך הוא שורד כל כך הרבה זמן עם אותה אישה. התשובה לזה היא שבמשך השנים אני משתנה ובת הזוג שלי משתנה ויחד אנחנו לא משתעממים. נכון שאני רץ באותו שטח כל הזמן, אבל אני צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים שלא משעמם לי לרגע".

אילו דברים למשל?

"לפני שנה השתתפתי במרוץ של שלושה ימים באתונה וזכיתי במקום השני. היה לי קשה, הייתי חולה, והתקשיתי להתמודד עם הבדידות ועם המרחק מהמשפחה. בסיום המרוץ פנה אליי בחור מאנגליה שרץ שישה ימים ואמר לי שהוא התרשם שלמרות הקושי לא ויתרתי והזמין אותי למרוץ סיבולת באנגליה. באוגוסט שעבר נסעתי לאוקספורד למרוץ שאירגנה הכנסיה האנגליקנית. לא ידעתי שהמארגנים דוגלים בצמחונות ושאסור לאכול בשר באצטדיון כדי לא לטמא את המסלול. הם דאגו לאוכל בשפע: קינואה, טופו, עדשים, אבל בזמן הריצה חשבתי רק על המבורגרים. סיימתי במקום החמישי ואיך שנגמרה התחרות טסתי אל מחוץ לאצטדיון וירדתי על ארבעה המבורגרים עם כל התוספות האפשריות. התמודדות עם נושא האוכל נשמעת כעניין שולי, אבל בשבילי זה היה קושי שלא הכרתי. כשאתה זקוק לתדלוק והוא לא מגיע, זה מרוקן אותך גם מנטלית".

וחוץ מעניין האוכל?

"הגעתי מהקיץ הישראלי ובאנגליה ירד גשם. האנגלים לא התרגשו, בשבילם זה יום אביבי, אבל אותי זה דיכדך. אני לא רגיל לרוץ שעות בגשם והייתי צריך לסגל את עצמי לעניין, לבדוק איך אני מתמודד עם התנאים הלא מוכרים האלה ומה עושה לי החוויה החדשה. כך שלא היה לי זמן להיות משועמם".

בתחילת השבוע אורן חזר מאתונה במצב של התייבשות, אחרי שאיבד חמישה קילו ממשקלו. את הימים הקרובים יקדיש לשיקום גופו, יאביס את עצמו בחלבונים, ידאג לשתות הרבה, ובאופן כללי יאט את הקצב. בשבועות הקרובים הוא ישמור על מרחק ממסלול הריצה. "הוכחתי לעצמי שאני מסוגל להגיע להישג, אז אני אחזור לטפח את הגינה שהזנחתי. אני אוהב לצלם ואני מתכוון לצאת לשטח עם מצלמה, בלי בגדי ספורט, אזכיר לעצמי שכרגע אין לי סיבה לרוץ", הוא אומר.

אורן, פסיכולוג קליני, לא מסתפק רק בטיפוח השרירים למרתון הבא אלא בודק את עצמו כל הזמן כדי להבין מה בדיוק עושה לו הריצה. "אני רואה בזה משהו מאוד בריא", הוא אומר. "ההישג באתונה טרי מדי, עוד לא עיכלתי אותו לגמרי. כפסיכולוג אני ממליץ לעצמי ללמוד להתענג על הניצחון. אם הייתי בא לטיפול אצלי בקליניקה הייתי מאבחן את עצמי כאדם הישגי. המרוצים מלמדים אותי להתגמש ולהסתגל למצבים".

אולי זה סוג של מזוכיזם?

"ממש לא. אני תאב חיים ולא נהנה מעינוי עצמי, בעיניי הריצה היא פינוק. בכל ריצה אני פוגש את עצמי ולומד על עצמי עוד משהו וזה מרגש. מכיוון שאני מאמין בחיבור של גוף ונפש אני קשוב לגוף שלי בזמן הריצה. שואל את עצמי אם אני נושם טוב, אם אני מבזבז יותר מדי אנרגיה. ברגע שאני חושב, 'אוי, אני נורא עייף', אני מנסה להבין למה המחשבה השלילית עלתה. בקיצור, אם זה רק היה מסע של סבל, הייתי בוחר לעשות ספורט אחר".

אורן הוא הספורטאי היחיד בישראל שעוסק בריצה רב־יומית. בעולם כולו יש בסך הכל 300 משוגעים לדבר כמוהו, שחולקים אחוות פריקים ומתקשרים באופן קבוע בווטסאפ. כשאני מעלה את האפשרות שהסיבה להתמכרותו לספורט התובעני הזה נובעת מהרצון להיות מיוחד, הוא ממתין קצת לפני שהוא עונה. "אני בטוח שיש בי שאיפה לייחודיות אבל זה הסבר צר מדי. זה ענף לא סקסי, אני לא רץ בנופים יפים, אלא בשדה תעופה על מסלול שלא מגיע לשום מקום, זה קשה ומתיש. מי שלא מסוגל לשאת את הקרבה לעצמו לא יעמוד בספורט הזה. יש מי שאומר שאם יזרקו אותו לאי בודד הוא ימות. אני, לעומת זאת, אסתדר שם מצוין. זה עניין של אישיות".

תהיה הסיבה אשר תהיה, במרוץ אתונה גילה אורן פן חדש באישיותו. "לפני תחילת המרוץ אמר לי המתחרה האוסטרלי שהוא ייקח את הגביע. התכנון שלי היה לרוץ כל יום 134 ק"מ, או 120 ק"מ במקרה של מזג אוויר קשה. אבל האוסטרלי התחיל לרוץ מהר וזה עיצבן אותי, וכבר ביום הראשון עשיתי 161 ק"מ ועברתי את הרף שהצבתי לעצמי. ואז שמתי לב שהצוות שליווה את המתחרה האוסטרלי התעניין יותר מדי בשלומי. 'אתה נראה עייף, לא קשה לך?' ברגע שעצרתי הם אותתו לאצן שלהם שגם הוא יכול להאט. בהתחלה סירבתי להאמין ששמים לי רגל, אבל בהמשך זה רק דירבן אותי.

"בצהרי היום הראשון עשיתי מעשה: לבשתי חולצה שקיבלתי במרתון טבריה, שעל הגב שלה הייתה כתובה המילה האנגלית: WINNER. רצתי עם החולצה הזאת ועקפתי את האוסטרלי כדי להציב לו מול הפנים את המילה 'מנצח'. אחרי יומיים האוסטרלי האט קצב ופתחתי פער מולו ומיתר המתחרים. אגב, הוא סיים רביעי. במסע שלי עם עצמי גיליתי את עוצמת התחרותיות שקיימת בי".

 

היית צריך לרוץ 768 ק"מ כדי לגלות את זה?

"ברור שידעתי שזה קיים אצלי, אבל לא תיארתי לי עד כמה זה מניע אותי. בדרך כלל קשה לי בגלל שכואב לי, בגלל שאני רעב או עייף. במרוץ הזה נכנס אלמנט שלא חשבתי עליו — תחרות חיצונית מקניטה. הייתה לי תחושה של חוסר אונים, הייתי עצוב וזה חילחל לריצה שלי. מצאתי את עצמי רץ לאט יותר, עוצר לעיתים קרובות יותר, עד שהוצאתי את החולצה מטבריה. חשבתי הרבה על העניין הזה. אני הילד הרביעי במשפחה, יש לי אחות ושני אחים גדולים ממני, כך שבעצם נולדתי למצב של תחרות. לא רק ניצחתי במרוץ; ניצחתי את הקשיים ואת מי שניסה לשים לי מקל בגלגלים. סירבתי להיות קורבן".

אורן נשוי לורד, פסיכולוגית כמוהו, ויש להם ארבעה ילדים, בני 12, עשר, שבע ושנתיים. הוא עובד במרפאת מתבגרים בבית החולים "בני ציון” בחיפה ובקליניקה הפרטית הצמודה לביתו בקריית־טבעון, ובמעט הזמן הפנוי שיש לו מאמן רצי מרתון. אורן רץ מדי יום ולקראת תחרויות פעמיים ביום. כשיום המרוץ מתקרב הוא קם בשתיים בלילה ורץ עד הבוקר, ואז חוזר הביתה לקחת את הילדים לגן ולבית הספר.

"זה קדוש בעיניי", הוא מצהיר. "גדלתי כילד מפתח שהטבעול מחכה לו לחימום במיקרו, אז אני מקפיד להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר. זה הכיף שלי. אף פעם לא שמעתי מהם טרוניות בנוסח למה אתה מעדיף את הריצה על פנינו. הם מבינים שזה עושה לי טוב ויודעים שצריך להשקיע במה שעושה לך טוב. גם אשתי מבינה. היא הכירה אותי כשלמדנו באוניברסיטה וקיבלה אותי עם נעלי ספורט. רק השנה היא הפסיקה לבקש שאקנה נעליים רגילות. הבינה שקשה לי להסתגל, הן לא יושבות עליי טוב. יש לי חברים שהתחילו לרוץ כחלק ממשבר גיל ה־40, אצלי זה קרה בגיל 16".

ראית את המערכון ב"ארץ נהדרת" על הישראלי שהתמכר לספורט רק כדי לברוח המשפחה?


"זה מאוד מצחיק אותי, אבל זה לא עליי. ב'ארץ נהדרת' צוחקים על העניין הקבוצתי. יש משהו בהווי הקבוצתי שיוצר מעין משפחה אלטרנטיבית. אני רואה את עצמי קודם כל כאיש משפחה, לא כמי שבורח מהמשפחה".

מה היה הדבר הכי קשה בריצה?

"באתונה זה היה הגעגוע לילדים. ביקשתי שישלחו לי הודעות טקסט אבל לא יכולתי לקרוא אותן בזמן המרוץ, ושלחו לי הודעות קוליות בווטסאפ. הילד בן השנתיים שאל כל יום 'אבא מתי אתה חוזר?' 'מתי תיקח אותי לגן?' מצאתי את עצמי בוכה על המסלול. ביקשתי מאשתי שתפסיק לשלוח הודעות ממנו. זה פירק אותי. שם הבנתי שמשפחה זה דבר שמחזק ושגעגוע יכול לרסק. לפני שנתיים, במרוץ בקפריסין, היה חום נוראי ובכל סיבוב נפלו כמה רצים. בסיבוב הרביעי חששתי לבריאותי. אמרתי לעצמי שאני לא אובדני, לא שווה לי לסיים עם פגיעה בכליות ופרשתי. יש לי משפחה וילדים שאני אחראי להם והריצה באה אחריהם".

מה היה הרגע הכי משמח באתונה?

"כשמנהל התחרות ניגש אליי ביום השלישי, חיבק אותי ואמר שאני אנצח במרוץ . זה היה רגע הזוי, עדיין לא הרגשתי שאני במקום הראשון, אבל הוא זיהה בי משהו".

בתום שישה ימים של ריצה מאומצת אורן זכה בחולצה, במדליה, בגביע ובהרבה כבוד, אבל אפילו יורו אחד לא התווסף לחשבון הבנק שלו. למעשה, מדובר בתחביב יקר למדי: לביגוד ולציוד דואגת חברה שנותנת לאורן חסות, אבל את הטיסות לתחרויות הוא מממן מכיסו, ולהבדיל מרצים אחרים הוא נוסע לבד, ללא צוות.

אחרי שסימן וי על מרוץ ששת הימים, הוא מתכנן להסתער על מרוצי שמונה ועשרה הימים, אבל השיא הוא מרוץ "ההתעלות העצמית", שמתקיים מדי שנה בניו־יורק. במרוץ, שנחשב לארוך ביותר בעולם, מקיפים הרצים מסלול שאורכו 800 מטרים, משמונה בבוקר עד עשר בלילה, במשך 52 ימים, ובסך הכל עוברים 5,000 ק"מ. "זה יעד שאני דוחה עד שהבן הצעיר שלי יהיה בכיתה א', לפני כן לא אעזוב אותו ל־52 ימים. לא אשרוד את זה נפשית והוא ייפגע מההיעדרות שלי", הוא מסביר.

חשבת פעם לעבור לאתגרים קצרים יותר?

"אני זקן מדי לריצות קצרות. אם אתאמן ל־100 מטר בטוח שאפצע, כי השרירים בגוף כבר לא מתאימים לזה. אני אתמקד בריצות סיבולת, שבהן רוב המתחרים הם בני 60־50. הם קוראים לי: 'זה עם החלב על השפתיים'".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.