"לא נחזור הביתה עד שנמצא אותם"

לילה בעיר הטרור עם לוחמי דובדבן, היחידה מספר 1 של צה"ל בשטחים

את בוקר יום שישי של סוף השבוע האחרון ניסה סגן־אלוף ק' (36), מפקד יחידת דובדבן, לנצל לכמה שעות של כיף עם בתו בתל־אביב. חמישה ילדים יש לו, ומאז שהיה קצין בסיירת גולני הוא חי בנוהל של שבת־כן־שבת־לא. כל דקה איתם יקרה עבורו. אבל אז צילצל הטלפון, ועל הקו היה מפקד אוגדת איו"ש, תת־אלוף תמיר ידעי. "תגיע עם היחידה לגזרת חברון", ביקש ממנו. "ניפגש שם".

את סגן א', קצין צעיר ביחידה, הטלפון הזה תפס כשהוא שכב מחובק עם חברתו. "רק לא שיחה ממספר חסוי", אמרה־התפללה בת הזוג, אך נאלצה להתאכזב. כך הלכה השבת גם לרב־נגד ק', איש קבע שהיחידה לא זזה בלעדיו. הוא היה בדרכו לשחק כדורגל חופים, וכאשר קיבל את השיחה עשה פניית פרסה חדה. כשהפלגה שתפסה כוננות באותו סוף שבוע התייצבה בגזרה עם מכוניות הסוואנה המצוידות, ההקפצה הושלמה. הקפיץ הדרוך שוחרר. דובדבן מוכנה לפעולה.

שבוע חלף מאז, יותר מדי זמן מבחינת מערכת הביטחון, ועכשיו אנחנו נמצאים עם הלוחמים בחפ"ק היחידה בלב ליבה של אחת ההתנחלויות. את המתנ"ס הסמוך לחדר הפיקוד ממלאים מזרנים והמון אוכל שמגיע מהמתיישבים. לרגל המבצע הוא הפך לחדר השינה של החיילים. השעה אומנם חצות, אבל איש אינו ישן שם עכשיו: לדובדבן יש משימה — להתקדם עד כמה שאפשר באיתורם של שלושת הנערים החטופים.

אחד המתנחלים, מורה בבית־הספר המקומי, עומד כמעט שעה ליד הג'יפ של קצין האג"ם, ממתין בסבלנות למפקד דובדבן. "אני רק רוצה להחליף איתו מילה", הוא אומר. "פשוט גיסתי קיבלה מהמתַקשר שלה מידע על מיקומם המדויק של החטופים. הם נמצאים בבור, והוא יודע למקם את הנ"צ על המפה. אולי תרצו להיעזר בו".

סא"ל ק' מתחמק ממנו בנימוס ועולה לג'יפ. בכל זאת, שני מבצעים מחכים לו הלילה בחברון. רב־סרן ד', קצין ביחידה, מעדיף לעומתו להתעכב מעט ולהקשיב למורה הנחוש. "אנחנו מוכנים לשמוע גם דברים הזויים, את כל מי שיכול להשלים חתיכה בפאזל", יסביר אחר כך.

על הפאזל המודיעיני דובר השבוע לא מעט. הרכבתו היא משימה מסובכת, מסובכת מאוד, והתמונה שהתקבלה עד כה — חייבים להודות — עדיין לא מלאה. דובדבן, כיחידת הבית של אוגדת איו"ש, אמורה לספק לא מעט מהחלקים שלו. עליה מוטל לבצע את המעצרים הרגישים ביותר, של הפעילים הבכירים ביותר. היא זו שצריכה לתרגם את המידע הכי רגיש מהשב"כ — להצלחות מבצעיות.

מהג'יפ של מפקד היחידה המשימות האלו נראות מורכבות. כשיורדים לשטח, מגלים שהן מורכבות אפילו יותר משנדמה. שני מבצעים חשאיים יוצאים לדרך בליבה של עיר האבות, שהפכה לבירת הטרור, והם מגיעים אחרי יום שלם שכלל חיפושים בבורות, בבארות, במערות וגם במנהרות שנחפרו בתוך הבתים.

אנחנו מצטרפים למבצע איסוף המודיעין, ובדרך פוגשים את מפקד גדוד 932 של הנח"ל, סא"ל בצלאל שנייד. "פעם הייתי מג"ד 932, היום אני המג"ד של דוד הנח"לאווי", הוא מתקן בצחוק. גם שנייד, כמו מפקד דובדבן, הוא בוגר הציונות הדתית. גר ממש סמוך לאזור החטיפה, בקיבוץ כפר־עציון. יש לו חמישה אחים בצבא, הוא נמצא כבר שבעה חודשים בקו חברון, ועל כל ג'יפ של הגדוד הנחה לתלות דגל ישראל אחד.

לנקודת היציאה חובר מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד, רס"ן עידן זוסמן. הוא בן 30, סוגר שבת שלישית רצופה בבסיס, והשאיר שלושה ילדים בבית, בהתנחלות לשם שבשומרון. כן, גם הוא מתנחל. זה אומנם מפגש אקראי, אבל מאוד מייצג. אלו הם פני מפקדי הצבא הלוחם. בני הציונות הדתית, בדגש על תושבי ההתנחלויות, מאיישים את כל עמדות המפתח.

נכנסים לחברון. את פנינו בתוך העיר מקדמים קור לילי והפרת סדר. 20 נערים שמיידים אבנים לעבר הכוחות. לוחמי מג"ב מטפלים באירוע, מבודדים את השטח לדובדבן. כשרכזי השב"כ מגלים שהכוח כולל עיתונאים, הם מתחלחלים. אפילו הלוחמים ממודרים מחלק מפרטי המבצע המודיעיני, הכל כך רגיש. אבל גם בלי שפרטי הפרטים ידועים, אפשר להתרשם מהטכניקה של היחידה, מיכולת הביצוע בלב שכונת מגורים פלסטינית.


כמה רחובות משם משלימה הפלגה המבצעית של דובדבן מעצר של פעיל בזרוע הצבאית של חמאס. שעות של הכנות מסתיימות בהתגנבות שקטה של הלוחמים לבניין בן שלוש קומות ושליפה של המבוקש מהמיטה. את עיניו מכסים החיילים בפלנלית ועוזבים את המקום בשלום, בחסות האפילה. מפקד המבצע, סרן י', אומר שהוא מבין מה המשמעות של מעצר לילי בבניין שייתכן כי רוב דייריו בכלל התנגדו לחטיפת הנערים. "אנחנו צריכים להיזהר שלא לפגוע בחפים מפשע", הוא מסביר. אחרי זה מספר י' שבבית, בעמק בית־שאן, מחכים לו שני ילדים. "גם אני דתי", הוא מעיר בעקבות השיחות הקודמות, "אבל מהצפון".

 לכוח של סרן י' הצטרף מילואימניק: רס"ן (מיל') ע', בעברו מפקד פלגה בדובדבן. שום צו לא הביא אותו לכאן: הוא התנדב, עזב את הבית וקפץ לעזור. ע' מזכיר לי שנפגשנו לפני כעשור, כשכתבתי על חבריו ליחידה שסירבו להסתער בפעולה בשטחים כי סבלו מפוסט־טראומה שלא טופלה על ידי המפקדים. "פרשת דובדבן", קראנו לה. בפגישה ההיא הוא מאוד כעס. עכשיו ע' אומר שהוא רואה את הדברים אחרת. "כשאתה חייל, המציאות היא מבחינתך שחור או לבן. אבל כשאתה מילואימניק, יש עוד הרבה גוונים באמצע, ולכן טוב שאני כאן. היום אני הורה, מחנך ואזרח. אני בוגר יותר, מבין שזה לא קל להיכנס למשפחה הביתה באמצע הלילה, ומנסה להיות הכי אנושי שאפשר בסיטואציה".

בכניסה לבניין המגורים ממתין לכוח מפקד חטיבת חברון, אלוף־משנה יריב עזרא. עד לפני שלושה שבועות הוא פיקד בעצמו על דובדבן. עזרא גדל ביחידת המסתערבים מאז שהתגייס, מכיר כל לוחם וקצין, ואולי בשל כך מעדיף לתת לה לבצע את הפעולות הרגישות. היחידות האחרות מחכות בינתיים בתור, "אבל יש מספיק עבודה לכולם", אומר המח"ט ומוסיף: "נרדוף את המחבלים יום וליל עד שיעשו טעות, ונתפוס אותם".

מפקד דובדבן מודה שבינתיים קשה לו לראות איך הימים חולפים בלי שצה"ל מגיע להישג משמעותי. "הזמן עובר וזה מתסכל", הוא אומר. "הבת שלי שאלה אותי 'אבא, מתי אתה בא הביתה?' עניתי לה שלא אוכל לבוא עד שלא אחזיר את אייל, נפתלי וגיל־עד להורים שלהם".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.