"הייתי רוצה לדבר מול קהל בשטף ואחר כך לחזור לגמגם"

כשחן סויסה מדברת המילים יוצאות לאט, אבל החיוך שלה ממלא את הרווחים בין ההברות. אחרי שסרטה זכה בפסטיבל הסרטים בירושלים ולפני שהיא נוסעת לייצג את ישראל בכנס בינלאומי של אגודות הגמגום, בת ה־19 כבר חולמת על הסרט הבא, שהגיבורה שלו, איך לא, מגמגמת | "הגמגום הוא כל כך אני, שברור לי שאני לא צריכה לקנא באחרים", היא אומרת. "זה מה שעושה אותי מיוחדת"

"הי, אני... חן", היא אומרת בכניסה לביתה בכפר תבור ומחייכת חיוך גדול. המילים יוצאות מפיה בגמגום כבד וחיוכה עוטף אותן כשכבת מגן. המילים הנתקעות מאריכות את דיבורה, אבל איכשהו האוזן מתרגלת להשתהות, נדמה שכל מילה מקבלת מקום משלה והקצב האיטי הופך לטבעי. "מגיל שנתיים אני מגמגמת וזאת הזהות הכי בסיסית שלי", מסבירה חן סויסה בת ה־19.

על הזהות הבסיסית הזו עשתה את סרטה "במילים שלי", שזכה בפרס הראשון בקטגוריית יצירה צעירה בפסטיבל הסרטים בירושלים. בזכות זכייתה בחר אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל, המייצג כ־80 אלף איש) בסויסה כנציגתו בכנס הליגה האירופית של אגודות הגמגום, שיתקיים בחודש הבא בהולנד, בהשתתפות 32 מדינות.

"אני עדיין בהיי מטורף מהפרס שקיבלתי בירושלים וכבר מחכה לי עוד שיא בהולנד", היא אומרת בחיוך נרגש. "ביום הקרנת הסרט הייתה לי בבוקר בחינת בגרות באזרחות ואחריה יצאנו במיניבוס מהתיכון בצפון לפסטיבל. הגענו בדיוק בתחילת ההקרנה וכשהודיעו שאני הבמאית הזוכה הייתי בבלק־אאוט. חברה לחשה לי 'חן, קומי' ואמרתי לעצמי 'אוקיי, זו אני' ועליתי לבמה.

"מנחת הטקס, השחקנית אסתי זקהיים, שאלה אם אני רוצה לומר משהו ובלי לחשוב פעמיים עניתי שכן והפתעתי את עצמי. הרי אני לא מעזה לדבר בפני קהל ואיך זה שהסכמתי הפעם? עמדתי זקופה מול המיקרופון, הודיתי למורים שלי ולצוות שעשה איתי את הסרט ובסיום התודות, כשכולי רועדת, אמרתי: 'וזהו' וירדתי מהבמה. בטוח שרק מגמגמים הבינו את ה'וזהו' שלי כי אנחנו משתמשים הרבה במילה הזו כשההתרגשות משתלטת עלינו ואנחנו לא מסוגלים לדבר. ואני מה־זה התרגשתי, גם מהתעודה והכבוד וגם מ־500 האנשים שישבו בקהל והקשיבו לי. זה היה רגע שלא יישכח בחיים".

היא לוקחת אוויר, מנסה להירגע, אמה מירי מלטפת את ידה. "עכשיו מחכה לי הכנס בהולנד שעוסק בשבירת מיתוסים שקשורים בגמגום ובהעצמה אישית ושוב אני בהתרגשות ענקית. כשהודיעו לי במייל שנבחרתי צרחתי משמחה והצרחה הבאה הייתה על הוריי. הודעתי שאני נוסעת בלעדיהם. הסברתי להם שזה חלק מהעצמאות שלי ואני חייבת לעבור את החוויה הזו לבד. קצת קשה להם לנתק את החבל, אבל הם חייבים לסמוך עליי". כשאמה מנסה שוב לשכנע שכדאי שההורים יצטרפו, סויסה פוסקת בנחרצות נטולת גמגום: "אמא, אין מצב".

מה את מתכוונת להגיד בנאום שלך שם?

"אני עוד לא יודעת, אבל בטוח שאחזור על המשפט שנתקלתי בו באיזו משימת גיבוש בתיכון ומאז הוא מוליך את החיים שלי: 'אם אתה לא אוהב משהו בעצמך - תשנה אותו. אם אתה לא יכול לשנות אותו — תשלים איתו. וכשתאהב את עצמך, גם הסביבה תקבל אותך'".

אגב, באיזו שפה תדברי שם?

"באנגלית. כשאני מדברת אנגלית אני מגמגמת פחות ואין לי מושג למה".

בימים אלה היא עסוקה בתרגום הסרט ובתכנון הדברים שתגיד לאחר הקרנתו בהולנד. "מרגש אותי שאנשים אוהבים את הסרט שלי. אני חושבת שלעשות סרט על קושי מרפא בדרך כלשהי את הקושי עצמו. זה כמו להציב מראה מול עצמך ולהבין איך את מתנהלת בחיי היומיום שלך. לפני הסרט גימגמתי הרבה יותר מאשר אחריו, וזה לדעתי החוזק שלו".

מה פירוש הרבה יותר?

"אני זוכרת תקופות שאמרתי מילה אחת במשך דקה וחצי בליווי עוויתות בפנים ובעיניים, הזעה בגוף ובידיים ודפיקות לב מהירות. ידעתי שמי שמקשיב לי לא מחבר את המילה שאני מנסה להגיד למילה שבאה אחריה כי לוקח לי המון זמן להוציא אותה מהפה ואז הוא מאבד קשב. היום הגמגום שלי זורם יותר".

הבחירה בקולנוע היא דרך להתגבר על הגמגום, לדבר באמצעות צילומים?

"זה לא שבגלל שקשה לי לתקשר במילים בחרתי במצלמה שעושה במקומי את העבודה. בשבילי קולנוע הוא דרך ביטוי. בכלל, אני חושבת שנולדתי עם מצלמה ביד. תמיד הייתי הצלמת המשפחתית וכל אירוע תיעדתי במצלמה שההורים קנו לי כשהייתי ממש קטנה. הם הבינו שאני חייבת לצלם. אני מאמינה שגם אם לא הייתי מגמגמת הייתי מוצאת את עצמי בתחום".

לעשות סרט על עצמך זו החלטה אמיצה. חששת מהחשיפה?

"לפני תחילת הצילומים חשבתי שאולי עשיתי טעות שהחלטתי לעשות את סרט הגמר על הגמגום שלי וחששתי שהתגובות על הסרט לא יהיו טובות. פחדתי שיצחקו, שילעגו והכי נלחצתי שירחמו עליי. רציתי להפסיק הכל, אבל ההורים והמורים לא נתנו לי ועודדו אותי להמשיך ואמרתי לעצמי: בסדר, שיצחקו עלי, אני אסתדר גם עם זה".

מרחמים עליך?

"אני לא תמיד יודעת מה מרגישים כלפי, אבל הרבה פעמים אני רואה חיוך מובך על הפנים של השומע, מין משהו כזה שהוא לא כל כך מבין את הנאמר ומה הוא אמור לעשות עם זה. לפעמים אני מפרשת את זה כרחמים".

בסוף כיתה ט', בתיכון הניסויי־חקלאי "כדורי", כשהגיע שלב בחירת המגמות לשנה הבאה, סויסה לא התלבטה. היה לה ברור שהיא תהיה במגמת תקשורת, אלא שלא כולם חשבו כמוה. כששיתפה בבחירתה את מי שנחשבה לחברתה הטובה, שאלה אותה בפליאה: "חן, את בטוחה שתוכלי להיות במגמה כזו? נראה לי שתעכבי את כולנו". דבריה גרמו לסויסה הפגועה לשנות כיוון וכשהגיע תורה להיכנס לוועדה שאמורה לאשר את הבחירה, הודיעה שהיא בוחרת במגמת ביולוגיה.

המחנכת שלה, שחר שמחי, זימנה אותה לחדרה. "לא הבנתי מה היא רוצה ממני, שאלתי אותה 'מה קרה? לא עשיתי שום דבר רע'. אבל היא נזפה בי: 'את, ביולוגית? מה זה צריך להיות? את הולכת למגמת תקשורת־הפקות וזהו זה!' ומאז אני שם".

לרגעים הגמגום שלה מתגבר והמילים המשחזרות את האירוע ההוא מסרבות לצאת מפיה. תסכול וחוסר אונים מתיישבים על פניה. לנמצאים במחיצתה זהו מבחן לסובלנות וסבלנות, עד שמילותיה משתחררות לחלל. הרצון להחלץ לעזרתה הוא מיידי, אך שפת הגוף שלה משדרת שהיא אמנם מאוד מתאמצת, אבל תסתדר בעצמה.

כשמישהו משלים מילה שאת מתקשה לבטא, זה מעליב אותך?

"כשהגמגום ממש קשה ואני נתקעת לדי הרבה זמן, אני מעדיפה שישלימו אותי. משום מה יש אותיות שקשה למגמגמים להגות כמו י', ד' ו־ק' וגם כל האותיות עם הדגשים. כשמישהו זר עוזר לי זה קצת מעליב, אבל אם זה מישהו שמכיר אותי ומבין שקשה לי, אז זה בסדר".

"הגמגום לא מתרפא", מסבירה אמה של חן, מירי סויסה־ז'ורנו, "עם השנים למדנו שזו לא תופעה חולפת, אין תרופת פלא לגמגום ולא יהיה דיבור חלק".

הכל התחיל בגיל שנתיים כשההורים של חן שמו לב שבתם נתקעת עם המילים, אבל חשבו שזו תחילת הדיבור והגמגום יחלוף עם הזמן. כעבור שנה, כשהייתה בת שלוש, הגננת התקשרה. "היא תיארה את חן שהולכת ונסגרת, נמנעת מתקשורת מילולית ומתקשרת רק באמצעות העיניים והפנים. 'אני לא שומעת את הקול שלה', אמרה לי הגננת ועד היום אני זוכרת את המשפט הזה", מספרת האם.

"אמרתי לעצמי שזה מאוד מוזר. בבית היא ילדה אחרת לגמרי, שמחה, צוחקת, שרה, מתחפשת ועושה לנו הצגות, אבל בחברה היא הופכת לאילמת. ניסינו להבין מה גרם לגמגום, יש מגמגמים שאצלם זה תורשתי אבל במשפחה שלנו אין אף מגמגם. הלכנו לכיוון הפסיכולוגי: האם הילדה חוותה טראומה כלשהי, האם מישהו צעק עליה בגן, העליב או פגע בה. בראש עברו דברים נוראיים.

"חשבנו שאולי זה נובע מחרדות. חן פחדה מכל מיני דברים הרבה יותר מילדים אחרים. למשל, כשאוטובוס נסע סמוך לבית שלנו היא נכנסה לפחדים, כשליד הגן עבר טרקטור גדול כל הילדים יצאו החוצה להסתכל עליו וחן נשארה בחדר, הים הכניס אותה לחרדות עצומות, אפילו עשן המנגל הלחיץ אותה. התחלנו בסדרת בדיקות ואבחונים החל מראייה ושמיעה וכלה בהתפתחות הילד. עשינו ראיונות לפסיכולוגים ולקלינאי תקשורת שיטפלו בילדה וינסו לפענח מה גרם לה לגמגם ואיך לטפל בה.

"לא הצלחנו לעלות על הסיבה לגמגום אבל היה לנו חשוב ללמד אותה לחיות עם זה ולשלוט יותר ברצף המילים. בגן וביסודי היא הלכה לאינסוף טיפולים עד שבכיתה ו' חן הודיעה שהיא מותשת מהטיפולים והחלטנו שמגיע לה קצת חופש. לא ראינו שיפור משמעותי בדיבור, אבל הטיפולים עזרו בהעצמה שלה. ראינו את העיניים המחייכות שלה ואמרנו לעצמנו שלא משנה שאין שיפור בהוצאת המילים החוצה – יש לנו ילדה יותר שמחה שמעזה ללכת לפעילויות עם הכיתה וזה הכי חשוב. עם השנים הבנו שהדיבור הופך להיות משני".

בתה מקשיבה לגלגולי ההיסטוריה הטיפולית שעברה, חלק מהשלבים נשכחו ממנה, חלקם זכורים לה היטב. "השקעתם בי, הא?" היא מעירה בחיוך כובש. אמה מספרת לה שמדי שנה, בסוף החופש הגדול, נהגה להתקשר למחנכת הכיתה החדשה ולהסביר לה איך לנהוג בילדה, כשהמסר המרכזי הוא שאת חן לא מעמידים במבוכה. "הייתי אומרת למורה 'אם תפני אליה ותבקשי ממנה להקריא פרק בתנ"ך או את שעורי הבית שלה, היא תיסגר ותתבייש. צריך קודם כל שחן תרגיש בטוחה עם המורה, הסברתי שאפשר להבין מהעיניים שלה איך היא מרגישה ובהמשך, כשהביטחון שלה עולה, אפשר לתת לה גם לדבר בפני הכיתה. כל הזמן הדגשתי כמה חשוב לעשות את כל זה בזהירות וברגישות".

ולמרות זאת, חן זוכרת כסיוט את היום הראשון בכל שנת לימודים שבה נכנסה לכיתה מורה חדשה. "תמיד שנאתי את היום הזה שכלל סבב היכרות, כשכל ילד צריך לומר את שמו. לכולם זה פשוט, אבל אצלי הלב משתולל והגוף מזיע מהפחד שישמעו את הגמגום שלי. אני זוכרת עד היום את טקס סיום כיתה ב'. כל ילד אמר מילה מתוך איזה טקסט ואני ועוד ילדה היינו אמורות להגיד יחד את המילה: וחם. הילדה התביישה ושתקה ונאלצתי להגיד אותה לבדי. אמרתי את המילה 'וחם' בגמגום הכי קשה שאפשר", מספרת חן ורק אחרי שהיא נושמת נשימה עמוקה, היא מסוגלת להמשיך, "אני חושבת שמאוד הובכתי אז, אבל היום, כשאני נזכרת ברגע ההוא, אני מאוד גאה בחן הקטנה שהתגברה ולא השתתקה".

ביטחונה העצמי נבנה בצעדים קטנים. כשהייתה מוקפת בחברותיה הקרובות גימגמה פחות, אבל היא זוכרת את התעקשותה של אמה להוציא אותה מהסביבה המגוננת של הבית כדי להתעמת עם החיים שבחוץ. "אמא הייתה שולחת אותי לפחות פעמיים בשבוע לסופר לקנות 200 גרם גבינה צהובה של גלבוע ואני הייתי מתעצבנת. ביקשתי שתפסיק כי התביישתי לדבר ושכולם ישמעו אותי מגמגמת, אבל זה לא עזר לי. היא רצתה שאתמודד גם עם המילים הקשות להגייה וגם עם התגובות.

"למדתי מה אני יכולה לעשות ומה לא. למשל, כשהטלפון בבית צילצל אף פעם לא עניתי. הרי אם זה היה מישהו שלא מכיר אותי, נניח איזה סקר ואני נתקעת במילה, ההוא מהצד השני של הקו יחשוב שיש לו עסק עם איזו סוטה שמתנשפת. היום אין לי בעיה לדבר בטלפון ולמרות שיש ווטסאפ וסמסים אני לא בורחת לפתרון הקל ומדברת בלי חשבון. במשך שנים ליל הסדר היה החג שהכי פחדתי ממנו. מקובל אצלנו במשפחה שכל אחד מקריא בתורו קטע מההגדה ואני זוכרת סדרי פסח שהייתי מקריאה, מגמגמת ובוכה עד שוויתרו לי ונרגעתי. עכשיו השירים בהגדה הם החלק הקבוע שלי וכשאני שרה אני לא מגמגמת בכלל, ממש כמו יהודה פוליקר, הזמר האהוב עליי.

"בבת־מצווה שלי לא נשאתי דרשה אלא שרתי את השיר 'לגור איתו', שאבא שלי ואני כתבנו לו מילים משלנו. 'עד שהופעתם הייתי קצת עצובה/ תודה שבאתם לכבוד המסיבה/ לא האמנתי שכך אפשר לאהוב/ פשוט אוהבת/ הו, כמה זה טוב'. השירה זה חלק מאוד גדול בחיים שלי. אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, ובשירים בא הפיצוי על הגמגום בדיבור. אז אני מרגישה כמו ילדה רגילה עם קול יפה. זו המתנה שלי מאלוהים".

בכיתה י' ביקשה סויסה לחדש את הטיפול בגמגום. "הרגשתי יותר אחראית על החיים שלי ורציתי לשפר את שטף הדיבור", היא מסבירה. בתיאום עם המחנכת שלה יצאה בבקרים (על חשבון שיעורי ספורט וחינוך תעבורתי) אל קלינאית תקשורת בעפולה ולמרפאת ילדים ונוער בבית החולים "זיו" בצפת לטיפול בביו־פידבק, שם למדה להשתמש בחשיבה חיובית בסיטואציות מביכות ומפחידות. "הרגשתי שזה הקפיץ ופתח אותי מאוד", היא אומרת ואביה דוד, העוסק בחינוך, מוסיף: "עד אז קצת דאגתי. חן הייתה בגיל ההתבגרות ולא ראינו ניצנים של מרד. במהלך הטיפולים האלו היא קיבלה ביטחון, התחילה להתווכח איתנו והפכה לבת 16 קלאסית. כשהיא צועקת וכועסת היא לא מגמגמת בכלל ובאופן אבסורדי אני אומר לעצמי שלא אכפת לי שהיא כועסת עליי, כיף לי לשמוע אותה לא מגמגמת".


חן מקשיבה ופורצת בצחוק מאשר: "זה ממש נכון ואני לא יודעת למה זה קורה, אולי זה כמו השירה. אני יודעת בדיוק על מה אני כועסת ואומרת את מה שיש לי להגיד בטון אחיד של עצבים ואז זה בא לי בשטף. כנראה שכשאני מכוונת מטרה, הדיבור יותר רציף".

אם היית יכולה לבקש משאלה, היית מבקשת לוותר על הגמגום?

"שאלה קשה. נראה לי שהייתי מוותרת על הגמגום רק כשאני צריכה לדבר מול קהל, הייתי רוצה לדבר בשטף ואחר כך לחזור לגמגם. יהיה לי מוזר לראות את עצמי בכלל לא מגמגמת".

יש לך שני אחים שלא מגמגמים, מקנאה בהם?

"בטח. הרבה פעמים חשבתי למה רק אני מגמגמת ומאיפה זה בא לי פתאום. כשהבנתי שזה מה שעושה אותי מיוחדת, השלמתי. הגמגום הוא כל־כך אני, שברור לי שאני לא צריכה לקנא באחרים".

והמיוחדות שלה, מתברר, עובדת גם כשזה קשור לבנים. "בכיתה ג' הצעתי חברות לאחד הבנים ושני חברים שלו אמרו לו 'מה, תלך עם המגמגמת הזאת?' והוא סרב. אז כמובן שנפגעתי מאוד, אבל היום אני יודעת שהם היו בסך הכל ילדים קטנים שחשבו בטעות שגמגום זה נכות. מאז לא הרגשתי שבנים נרתעים ממני בגלל הגמגום. החבר הראשון שלי היה כשהייתי בת 16, הייתי יותר בטוחה בעצמי והתאהבתי במי שהעריך אותי. מאז היו לי עוד כמה חברים ואני יודעת שמה שחשוב באהבה זה לקבל את מי שאתה אוהב כמו שהוא".

אחד הקטעים המרגשים בסרטה הוא כשסויסה אומרת בגמגום קשה לחבר שלה, עמית ציוני: "קצת הפתיע אותי שהסכמת להיות הזה שלי". הוא מנסה לפענח את כוונתה ושואל: "מה, החבר שלך?" סויסה מאשרת ועמית מסביר לה: "אולי לאחרים זה מפריע, אבל לי לא. למה שזה יפריע. זה מוריד מהחוכמה שלך? זה מוריד לך מהאישיות? זה כמו להגיד אם אדם שחור אז אני לא אהיה חבר שלו".

חן מקשיבה בריכוז ומנסה לחדד: "כי זה כל כך מביך לדבר ככה... באיטיות", אבל עמית אומר ברוגע: "יש דבר נחמד שקוראים לו הבנה. לי יש יותר הבנה מאחרים. אם אחרים רואים בך מועמדת פחות טובה רק בגלל בעיית הגמגום שלך, אז אני לא חושב שאת צריכה בכלל להיות חברה שלהם. אין מה לעשות, אולי זה ישתנה בעתיד". ואחרי זה השניים מתנשקים ומתחבקים בחדר כשברקע חן שרה בקול פעמונים – ובלי לגמגם – את שירו של ברי סחרוף "ככה זה".

בהקדמה לעבודת הגמר שלה בסוציולוגיה הודתה סויסה, בין היתר, גם לעמית "שבלעדיו לא הייתי מסיימת את העבודה. תודה על ההקשבה ברגעי הבכי, על הרגעים בהם הרגעת אותי ומיקדת אותי. ותודה במיוחד על העידוד והמוטיבציה שהכנסת בי". חודשיים אחרי שהגישה את העבודה ולאחר שסיימה לערוך את סרטה, נפרדו אך נשארו ידידים קרובים.

סויסה לא הסתפקה בחשיפת התמודדותה עם הגמגום בסרטה והחליטה לעשות במקביל גם עבודת גמר שבה בחנה עמדות של בני נוער כלפי תלמידים עם גמגום. מסקנתה המרכזית הייתה שקיימות עמדות חיוביות כלפי מגמגמים (85 אחוזים לעומת 15) ובקרב הבנות העמדות החיוביות גבוהות במעט מעמדות הבנים. על עבודת הגמר והסרט קיבלה את הציון 100 אבל אכזבתה הגדולה הייתה כשבצה"ל הוחלט להוריד לה פרופיל ל־64 בגלל הגמגום ובגלל תת־משקל כתוצאה מנטילת ריטלין שגרם לה לחוסר תיאבון.

הוריה, קציני צבא בדימוס, התגייסו לאפשר לה להגשים את חלומה להיות קרבית ועירערו על הפרופיל הנמוך. "התקשרתי לאמא בבכי, לא האמנתי שלא ייתנו לי להיות קרבית, עד שבסוף הוזמנתי לוועדה חוזרת שבה ישבו קב"ן ופסיכיאטר שכנראה התרשמו שאני בסדר. אחרי בחינת הבגרות האחרונה הפסקתי עם הריטלין ועליתי במשקל, הבטחתי לאנשי הצבא שאם אזדקק לעזרה בגלל הגמגום לא אתבייש לבקש והפרופיל עלה ל־97 עם סעיף גמגום", היא משחזרת כמנצחת.

עד שהדברים הסתדרו כמו שרצתה, החלה סויסה בלימודי קולנוע במכללת אורט־פסגות בכרמיאל, עזבה את בית ההורים בכפר תבור ושכרה דירה בכרמיאל. עם סיום לימודיה, באוקטובר 2015, תתגייס. היא מקווה לשרת ביחידת ההסרטה וחולמת להיות סטיבן ספילברג אחרי שתשתחרר. הסרט הבא שלה, היא מבטיחה, יהיה סרט עלילתי שהגיבורה שלו, איך לא, מגמגמת. את הסיפור שלה היא עדיין מחפשת.

"כשאני רוצה להזכיר לעצמי כמה אני אוהבת קולנוע", היא אומרת, "אני מתחברת לחוויה העצומה שהייתה לי כשנסעתי בכיתה י"א לסינמטק בתל־אביב לראות את הסרט 'נאום המלך', שביים טום הופר. כל הסרט ישבתי כפופה, ניסיתי להתקרב כמה שיותר למסך כדי להרגיש מה עובר על המלך ג'ורג' השישי. כל כך הזדהיתי איתו. הרגשתי בגוף שלי את הניסיונות שלו להוציא מילים מהפה ואת הייאוש כשלא הלך לו. בסוף, כשהצליח לשאת נאום מלא, הרגשתי גאווה שגם אני מגמגמת"


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.