אנשי הברזל

אחרי כ–600 יירוטים במבצע "צוק איתן", אינספור חיי אדם שניצלו ומערכת אחת ששינתה את האסטרטגיה הצבאית של ישראל — האנשים שהמציאו את כיפת ברזל מדברים: איך הרגישו בפעמים שהטיל שלהם פיספס, למה הם עדיין מתרגשים לראות יירוט, ומה המטרות הבאות שלהם — טכנולוגיה נגד הרקטות המתוחכמות של נסראללה ומיירט לפצמ"רים שממררים את
חייהם של תושבי עוטף עזה 


ניסוי במערכת שרביט קסמים


11 במאי 2016
 
פרץ קריר של משב רוח דרום לבנונית אפף את נעים עבד אלעטיף, בדיוק כשהזדקף משטיח התפילה שלו. אלעטיף התמהמה עוד מעט, עצם שוב את עיניו והוסיף תפילה פרטית להצלחת תוכניתו: להרוג כמה שיותר ציונים, כמו אלה שהצליחו לפני חודש להתנקש בחייו של מפקדו הנערץ, מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה.

יחד עם שני עוזריו הסיר במהירות את כיסוי ההסוואה המנומר מעל רכב השיגור, שבמקור הוברח מסוריה. טכנאי הטילים כבר סיימו בבוקר את עבודתם הרגישה: הרכבת הראש הקרבי, שכלל 005 ק"ג חומר לחימה כימי. ליבו של אלעטיף פעם בחוזקה. הוא ידע שאלו הדקות הקריטיות, שבהן הוא, אנשיו והחשוב מכל – הטיל – חשופים לחיל האוויר הישראלי. אלעטיף משך כמה ידיות והטיל הזדקף.

אחר כך לחץ על כמה כפתורים בלוח הבקרה. "תתרחקו", צעק לעוזריו. "אללה הוא אכבר", קרא והחל להתרחק בעצמו.

מנוע הטיל פתח־110 ניצת בבת אחת והוא החל להתרומם בכבדות לאוויר. כעבור כמה שניות כבר צבר גובה רב. 3.5 טונות של ברזל, דלק ומוות — פאר התעשייה הצבאית של איראן – האיצו את הטיל למאך 4, כלומר פי ארבעה ממהירות הקול. מערכת ההנחיה של הפתח־110 ננעלה על אותות לווייני הג'י־פי־אס של הכופרים האמריקאים, כדי שיבטיחו גם לאויביהם פגיעה בדיוק של 100 מטר ביעד: אצטדיון כדורגל במרכז ישראל, שבו, בדיוק באותן דקות, הריעו 40 אלף איש לקבוצותיהם.

אלעטיף המתנשף הגיע בריצה לבונקר. "שימו את הערוץ של הציונים", הורה והצביע לעבר הטלוויזיה. לשנייה הבזיקה מולו תוצאת משחק הכדורגל: 2-2. "לא משנה", חייך לעצמו, "הארכה לא תהיה כאן".

באותה שנייה בדיוק, במרכז השליטה הארצי של מערכת שרביט קסמים, קיבל קצין המשמרת התרעה מהמכ"ם הצפוני שלה. "שיגור מבעל־בק, שיגור מבעל־בק", צעק בהתרגשות לקצין בכיר יותר בבור בקריה, שצפה בתדהמה במסך זהה. "פאק, זה בדרך לדן 160". מערכת השליטה "שקד זהב" כבר הציגה לו פתרון יירוט. "שגר, שגר", צעק עליו הרמקול. הקצין אישר את הפתרון בלחיצת כפתור.

הטיל של חיזבאללה עוד לא הספיק להגיע למהירות מרבית כאשר מיירט השרביט — המפתחים שלו לא קוראים לו סתם "טיל", אלא "מיירט" — פרץ מהמשגר שלו, אי שם באזור חיפה. בתוך שתי שניות הפך לנקודה זערורית באופק הצפוני.

השלב הראשון של המיירט סיים את הבעירה שלו והתנתק, מאפשר את הצתת מנוע השלב השני, בדרך למהירות מרבית של יותר מ־5 מאך. השרביט סגר לעבר הטיל הכימי בקצב של 100 ק"מ לדקה. כסף אמריקאי ושכל ישראלי הולידו טיל – סליחה, מיירט — עם אף קצת יהודי, לא עגול וסימטרי כמו שאר הטילים, תוצאה של הצורך לשלב באופן חריג בטיל אחד שני חיישנים. במהירות שבה טס השרביט, אין זמן לחכות לאותות הכוונה מהמכ"ם הקרקעי. מצד שני, המכ"ם שהוצב בראש המיירט אינו מספיק כדי להבטיח את הפגיעה הסופר־מדויקת, ישירות במטרה – מה שמכונה בעגה המקצועית "ברזל בברזל". אז מהנדסי רפאל הציבו בראש הטיל, לצד המכ"ם, גם חיישן אופטי שיזהה בשניות האחרונות את המטרה ויכוון לעברה.

הפתח־110 עדיין לא הספיק לחצות את גבול לבנון. הדו־קרב הבליסטי הזה עומד להתחולל איפשהו בשמי צידון.

השרביט תוכנן להשמיד גם ראשי קרב כימיים. הפגיעה במטרה היא במהירות כזו, שאנרגיית החום האדירה שנוצרת במפגש מבטיחה שהכל יישרף. ליתר ביטחון, הטיל הישראלי נבנה גם כך שיהיה מספיק מהיר, כדי שמה שלא יקרה, היירוט יתבצע מחוץ לגבולות המדינה. בזווית העין עקב קצין המשמרת אחרי הזנקת מטוסי חיל האוויר מרמת־דוד לעבר המשגר בבעל־בק, אבל מהטיל הכימי שדהר לעבר ישראל הוא לא היה מוטרד במיוחד. השרביט, ידע, אמור לעשות את העבודה.

"מעניין", חשב לעצמו. "האם הפעם יקראו לזה מלחמת לבנון השלישית?"

***

אם יש אמצעי אחד שמסמל את מבצע "צוק איתן", שהשפיע יותר מכל על חייהם של מיליוני ישראלים ולמעשה שינה לגמרי את כללי המשחק במזרח התיכון — הרי זו מערכת כיפת ברזל.

עוד לפני "צוק איתן" שברה מערכת יירוט הרקטות זוכת פרס ביטחון ישראל כמה שיאים. היא נולדה במשמרתו של שר הביטחון עמיר פרץ, שאולי ספג חיצי לעג על כך שלא ידע לאחוז משקפת, אבל היטיב להיאבק בסירובם של בכירים במערכת הביטחון להשקיע במערכות הגנה לעורף. המערכת נכנסה לשירות בזמן שיא של כארבע שנים, מאז החל הפיתוח שלה בהוראת ראש מינהלת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון (מפא"ת), ד"ר דני גולד.

והנה המספרים: 90 אחוז הצלחה רשמה כיפת ברזל ב"צוק איתן", שיפור לעומת 84 אחוז במבצע "עמוד ענן" לפני שנתיים. כ־3,000 רקטות נורו לעבר שטח ישראל, מתוכן יירטה כיפת ברזל כ־600 רקטות. האבידות בנפש והפציעות שנגרמו כתוצאה מנפילת הרקטות הן כואבות ומדגימות שהמערכת איננה מושלמת. אבל בכל תסריט ללא כיפת ברזל, סביר להניח שמספר האבידות היה מאמיר, וכך גם הנזק לרכוש ולכלכלה. העלות של מיירטי כיפת ברזל ששוגרו — כ־150 מיליון שקל — נמוכה יחסית לשגרה שאיפשרו בכל זאת לקיים. את חיי האדם שהצילה המערכת אי־אפשר בכלל לתמחר.

אבל כמו שיודעים היטב גם אנשי המודיעין וגם תושבי עוטף עזה — מוצלחת ככל שתהיה, כיפת ברזל לא נבנתה כדי להתמודד עם כל האיומים מדרום ומצפון. מצד אחד טילים מהירים, כבדים, מדויקים ומסוכנים יותר מרקטות ה־M75 הפאג'ר, שחמאס וחיזבאללה כבר שיגרו לישראל. מצד שני, פצצות מרגמה (פצמ"רים), שמשוגרות בעקשנות אל היישובים הסמוכים לגבול, שהופכות את חיי התושבים לבלתי אפשריים – ובמהלך המבצע האחרון גבו מחיר דמים כבד.

 

בצעד נדיר הסכימו במערכת הביטחון לערוך השבוע מעין "מפגש פסגה" בין כמה מהמוחות שמאחורי כיפת ברזל. אלו האנשים שבשעות אינסופיות במעבדות חשוכות, באינספור ניסויי שטח – ולפעמים גם תחת אש – פרשו בשמי ישראל טכנולוגיה שמחוללת מהפכה אמיתית באסטרטגיה של ניהול מלחמות מעתה ואילך.

ואלו האנשים שעל כתפיהם מונחות גם המשימות הבאות: לבנות מערכת שתגן על יישובי עוטף עזה ממטר הפצמ"רים – ועוד אחת, שתגן על כל מדינת ישראל מפני הטילים המסוכנים וארוכי הטווח שבידי חיזבאללה.

 

אבל קודם, נעשה קצת סדר.

מערכות ההגנה מפני טילים ורקטות מסודרות לפי שכבות הגנה: כל מערכת מתמודדת עם סוג מסוים של איום. את השכבה העליונה של ההגנה מעניקה כרגע מערכת חץ 2, שנמצאת בשירות מאז שנת 2000. מעליה, תפעל חץ 3, שנמצאת בפיתוח ותהיה מסוגלת ליירט בחלל טילים בליסטיים – כולל גרעיניים וכימיים – שעלולים להיות משוגרים למשל, מאיראן.

כיפת ברזל היא כרגע השכבה התחתונה של ההגנה ומגינה מפני מרבית הרקטות שבידי חמאס. שרביט קסמים עתידה למלא את השכבה שבין כיפת ברזל לחץ, זו שאמורה לטפל ברקטות כבדות ובטילים בליסטיים לטווח בינוני, כ־70 עד כ־250 ק"מ.

שרביט קסמים מפותחת במימון אמריקאי וישראלי, ובאופן חריג, גם נבנית יחד בידי חברה ישראלית וחברה אמריקאית — רפאל וחברת ריית'און האמריקאית, יצרנית טיל הפטריוט. אלישרא/תדיראן של אלביט תספק את מערכת הפיקוד והשליטה שקד זהב – תצחקו עד מחר, אבל זה עדיין שם יותר טוב מ"צוק איתן". חברת אמפרס תספק את קרון הפיקוד ואת המשגרים. אלתא של התעשייה האווירית אחראית על המכ"ם.

המערכת החדשה יצאה לדרך כמעט במקביל ללידתה של כיפת ברזל. גם היא הייתה אמורה להיכנס לשירות ב־2012, מקסימום 2013. אבל גם השנה זה לא יקרה, והתאריך המיועד הוא 2015. למה, אני שואל את אל"מ שלומי, רמ"ח שכבה נמוכה ובינונית במינהלת חומה במפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) — שאחראי על פרויקטי החץ, שרביט קסמים וכיפת ברזל. "הלך לנו קשה", הוא מודה. "בכמה נקודות היינו צריכים להשיג פריצות דרך טכנולוגיות. בכיפת ברזל הדבר הכי חשוב היה לספק אותה בזמן רלוונטי. היה כבר איום בשטח, והיינו חייבים לספק תשובה. בשרביט קסמים לא יכולנו לעשות פשרות טכנולוגיות. עכשיו אנחנו כבר אחרי ניסוי מערכתי ראשון, ובשנה הקרובה נערוך ניסוי מסכם לקראת מסירתה לחיל האוויר".

גם קשיי תקציב האטו את השלמת הפיתוח ואת ייצור הסוללות המבצעיות הראשונות של שרביט קסמים, אבל עכשיו, מקווים במפא"ת – הזרוע של משרד הביטחון שמובילה את שלל הפרויקטים הללו - שאוטוטו זה קורה. "שרביט קסמים תעשה דברים שהיו עד לא מזמן מדע בדיוני", מצהיר בלהט שלמה, ראש פרויקט שרביט קסמים ברפאל. "יש לה מיירט מאוד מהיר ומאוד מתמרן, מה שמאפשר לו להשמיד את המטרה בפגיעה ישירה, ולא באמצעות פיצוץ בקרבתה. כך אנחנו חוסכים ראש קרבי, עוד משקל ועוד עלות. שרביט קסמים נועדה ליירט את כל האיומים האוויריים, שנעים מטילי שיוט שטסים בצמוד לפני הקרקע ועד טילים בליסטיים בקצה האטמוספירה, רקטות כבדות וגם מטרות מתמרנות, כמו מטוסים ומסוקים. זה מחייב מיירט עם הרבה תכונות מנוגדות. אם היינו בונים כלי רכב כזה, היה מדובר באופנוע שצריך להיות גם ג'יפ וגם רכב משפחתי. המהירות הגבוהה תאפשר לשרביט ליירט בגובה רב. אם כיפת ברזל איפשרה שגרת חיים לתושבים, גובה היירוט של השרביט, שהוא יותר מגובה הטיסה של התעופה המסחרית, למשל, יאפשר שגרה של טיסות בנתב"ג אפילו בזמן התקפת טילים".

ואיפה היו האתגרים הטכנולוגיים?

"בגלל המהירויות הגבוהות, המיירט מגיע לטמפרטורות אדירות, מה שמחייב אותנו להגן גם על הגוף וגם על ראש הביות, שלא יינזקו ויותכו. זה דרש מאיתנו שימוש בחומרים אקזוטיים, בארכיטקטורה מתאימה ובגיאומטריה מתקדמת, שהייתה דרושה גם כדי להבטיח כושר תמרון שיאפשר השמדה של כל מטרה, גם כזאת שמנסה לברוח או להטעות אותנו".

כמה לרשום בצ'ק?

"מחירו של כל מיירט שרביט יהיה גבוה משמעותית מזה של כיפת ברזל — אבל גם הרבה יותר נמוך מכל מערכת מקבילה. למשל, עשירית ממחירו של הדגם החדש של טיל הפטריוט, ה־PAC-3 MSE".

 

ובתרגום ממהנדסית מדוברת: כחצי מיליון דולר לטיל. נכון שזה פי עשרה ממיירט כיפת ברזל, אבל זול משמעותית מטיל חץ, וכאמור גם מהפטריוט החדש.

 

עבודה הצמודה והמשולבת עם יצרן אמריקאי על שרביט קסמים מחיי־בת גם שינויים נוספים. אמנם הפיתוח מתנהל בעברית במכון לשם שבגליל, אבל כל החומר הכתוב הוא באנגלית, והצוות מנהל גם שיחות וידיאו קבועות בין שני צידי האוקיינוס. "האמריקאים עובדים בצורה יותר שמרנית, עם יותר בקרות, לוקחים פחות סיכונים ועושים יותר ניסויים בין שלב לשלב", אומר שלמה. "לנו אין כאלה תקציבים, אז אנחנו עושים יותר סימולציות ואנליזות, אבל פחות ניסויים".

אל"מ שלומי: "הייתה לנו פגישה בסוכנות להגנה מפני טילים בליסטיים של הפנטגון. שאלו אותי: 'כמה אנשים יש במינהלת חומה? כמה אתם, 300 איש?' הם לא האמינו שהצוות שלי מונה פחות מעשרה אנשים ואחראי גם על כיפת ברזל וגם על שרביט קסמים. אבל האמריקאים מבינים שאנחנו מעבדת הקרב שלהם. הם חושבים איך לנצל את הפוטנציאל הזה ומתחילה התעניינות שלהם בהצטיידות במערכות ישראליות".

ואכן, לראשונה מאז שטיל האוויר־קרקע "פופאי" של רפאל נרכש לפני כשלושה עשורים בידי חיל האוויר האמריקאי, מנסה ריית'און לקדם רכישה אמריקאית של מיירט השרביט, כטיל העתידי של מערכת הפטריוט. הביצועים והמחיר הם הנשק העיקרי, יחד עם העובדה ש־60 אחוז מייצור המיירט יתבצע בארה"ב ויספק עבודה למפעלים אמריקאיים מקומיים.

את "העיניים" של שרביט קסמים יספק מכ"ם כיפת ברזל, בשינויים קלים. "החומרה היא אותה חומרה", מסביר יוסי, ראש פרויקט שרביט קסמים באלתא. "אבל בגלל המהירויות הפנטסטיות של השרביט, אנחנו חייבים שהמכ"ם יעבוד הרבה יותר מהר, אז בנינו לו אלגוריתמים אחרים".

המכ"ם של כיפת ברזל ושרביט קסמים טרם קיבל שם עברי מנצנץ משלו, כדוגמת "אורן ירוק" של החץ, ומסתובב כרגע תחת הקיצור הלא־סקסי MMR, ראשי התיבות של - Multi Mission Radar. בתחילה הוא פוּתח בכלל כמכ"ם ארטילרי לתותחנים. אבל כאשר החל הפיתוח המואץ של כיפת ברזל, גילו שהוא מתאים גם לה, מה שחסך הרבה זמן וכסף. זה היה בתקופה רגישה: התעשייה האווירית התמודדה אז מול רפאל על פרויקט כיפת ברזל כולו והפסידה. לאחר מכן הועלתה דרישה שמשרד הביטחון יקים ועדה שתבדוק מחדש את ההחלטה למסור לרפאל את הפרויקט היוקרתי. הוועדה הוקמה, ההחלטה לא שונתה. "התחרות היא חלק מהחיים של התעשיות הביטחוניות בארץ, וגם שיתופי הפעולה", אומר מני, ראש תחום מכ"מי משימה באלתא. "רפאל מקבלים מאיתנו את כל הסיוע לפרויקט. מה שהיה, היה. עכשיו עסוקים בהגנה על הבית, לא ביוקרה".

 

 

בשבועות האחרונים עבדו במפעל אלתא באשדוד סביב השעון, כדי לסייע באספקת שלוש סוללות כיפת ברזל נוספות לחיל האוויר. לאלתא היה כאן חשבון אישי: אשדוד היא יעד קבוע לרקטות חמאס, ובכל פעם שסוללת כיפת ברזל מגינה על העיר, שומעים זאת היטב במפעל. לעובדים, שרבים מהם גם מתגוררים בעיר, ברור: כאן עובדים ומפתחים כדי להגן על הבית.

יוסי: "בדרך כלל עוברות שנתיים מרגע ההזמנה של מכ"ם לאספקה. כאן גויסנו ב'צו 8 אזרחי', עברנו לעבוד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כדי להוציא בזמן את המכ"מים הנוספים, תוך שאנחנו רצים שוב ושוב באזעקות הרבות לממ"ד במפעל או למיגוניות בשטח. היו כאן משלחות של לקוחות פוטנציאליים מחו"ל שבאו להתעניין במכ"ם בביקורים שנקבעו מראש. יותר מפעם אחת באזעקה קראנו להם פשוט להציץ החוצה ולראות בעיניים איך כיפת ברזל מיירטת על סמך המכ"ם שהם רוצים לקנות. זו הייתה הדגמה די משכנעת".

עובדי אלתא, כמו עמיתיהם ברפאל, שהו במשך כל החודש בשטח וליוו את הצבת הסוללות החדשות ואת סדרת הבדיקות הארוכה שעוברת כל סוללה לפני שהיא מוכרזת מבצעית. מני: "כל פעם מסרנו מכ"ם, והסוללה נכנסה מיד לפעולה. צחקנו שחמאס עושה לנו את בדיקות התקינות של המכ"ם. עבדנו תחת אש, ישנו בשטח, ישנו באכסניות. באחד מסופי השבוע, אחד העובדים הדתיים אפילו נשאר במפעל וישן בסוללה כדי להימנע מחילול שבת".

מה אמרו בבית על ההשקעה?

"בחודש האחרון לילדים שלי לא ממש היה אבא. טוב שיש לי אישה חזקה. יש לי שלושה ילדים, בני שלוש, חמש ושמונה, והם יודעים מה אבא עושה. אשתי סיפרה לי שבכל פעם שהם נכנסו לממ"ד באזעקה, הם דיברו בינם לבין עצמם שעכשיו אבא עובד ומיירט את הטילים".

 

יישובי עוטף עזה חיים כבר שנים תחת איום הפצמ"רים, אבל המבצע האחרון העלה למוּדעות הכללית עד כמה באמת עלולות המרגמות להיות קטלניות. במהלך "צוק איתן" נהרגו תשעה חיילים בכמה תקריות שונות מירי פצמ"רים צמוד לגבול, וכן אזרח ועובד זר בשתי תקריות אחרות.

הצורך במערכת שתיירט פצמ"רים ברור. נכון שכיפת ברזל מסוגלת ליירט פצצות מרגמה, ובמהלך "צוק איתן" גם עשתה זאת בהצלחה עשר פעמים. אבל אין ספק שהיא לא התשובה לאיום הזה. יש לכך שתי סיבות: אין מספיק סוללות כיפת ברזל כדי למגן בטווחים הקצרים הללו את כל יישובי עוטף עזה; ולשגר טיל שעולה כ־50 אלף דולר ליירוט פצמ"ר, שעולה כמה עשרות דולרים ונורה בכמויות גדולות, זה לא בדיוק חכם.

אז מה מעכב את תחילת פיתוחה של המערכת החדשה? "אם נקבל תקציב מתאים, אנחנו נדע לתת פתרונות", אומר אל"מ שלומי. "יש כמה אפשרויות על הפרק, הרחבה של יכולות הכיפה לצד מערכות נוספות, מכל מיני טכנולוגיות שונות".

שלוש הצעות כבר הגיעו לקו הגמר. למשל, "קרן ברזל" של רפאל, מערכת יירוט לייזר שעברה כבר ניסויים מוצלחים והשיגה 90 אחוזי הצלחה, אך זקוקה לפיתוח נוסף כדי להפוך למבצעית. מדובר בלייזר מצב מוצק, מתקדם, זול יותר לשימוש ופחות מסוכן לסביבה מהלייזר הכימי של מערכת הנאוטילוס, שהוצעה בשעתו כמתחרה לכיפת ברזל. המערכת מסוגלת ליירט גם מטוסים ומזל"טים מנמיכי טוס.

הצעה נוספת, שנחשפת כאן לראשונה, היא "מגן כחול" של התעשייה הצבאית (תעש), המבוססת על מערכת קיימת של החברה. במגן כחול, המיירט מונחה לפגיעה במטרה במרחק של מאות מטרים ועד קילומטרים בודדים, ובכך מאפשר הגנה על שטח רחב יחסית. גם התעשייה האווירית הגישה הצעה שפרטיה חסויים.

אבל המערכות האלה ייאלצו להתמודד מול שלל הצרכים האחרים שיש כעת למערכת הביטחון, כמו הגדלת מספר נגמ"שי הנמ"ר, הרחבת השימוש במערכת מעיל רוח, להגנת טנקים ונגמ"שים מנשק נ"ט, ועוד. שלא לדבר על מציאת טכנולוגיה לאיתור מנהרות, שבה השקיעה מפא"ת מאות מיליוני שקלים בשנים האחרונות. במפא"ת מלווים כעת קבוצה של תעשיות ביטחוניות, ובראשן אלביט, בבחינה של מערכת שזוהתה כמבטיחה ונבנתה בשיתוף עם חניכי פרויקט תלפיות. אם יצליחו הניסויים, עניין שיתברר בקרוב, ההצטיידות תעלה כמיליארד שקל.


משיחות שקיימנו עם בכירים במערכת הביטחון עולה, כי למרות הדרישה מיישובי עוטף עזה, יירוט פצמ"רים אינו מצוי בראש סדר העדיפויות. "השאלה איפה אתה מותח את הקו", אומר בכיר במערכת הביטחון. "עמיתים בחו"ל אמרו לנו: 'אנחנו היינו פשוט משמידים את מי שיורה עלינו, לא משקיעים בהגנה אקטיבית יקרה'. אבל אנחנו, היהודים ההומניים, מחפשים איך לעצור את הירי בלי להשמיד. אם תיירט פצצות מרגמה, מחר תצטרך ליירט גם ירי מנשק קל. בסוף, עוגת התקציב מוגבלת. אם נעשה את זה, זה יבוא על חשבון דברים אחרים. יש כאן שאלה עקרונית של עלות הפיתוח, הרכישה והשימוש. כל יירוט יהיה זול יותר ממיירט כיפת ברזל, אבל יש הרבה יותר פצצות מרגמה מרקטות".

וגורם אחר מוסיף: "בסוף, אין ספק שאין שוויון באיומים. מי שגר ביישוב ספר תמיד יחטוף יותר. אני תושב חיפה ויודע מאז מלחמת לבנון השנייה מה זה לספוג. לאויב תמיד קל יותר לירות על היישובים האלה, והוא לוקח אותם כבני ערובה, בדיוק כמו קריית־שמונה בשנות ה־80 וה־90".

 

בינתיים, גם העבודה על כיפת ברזל עדיין לא הסתיימה. על הפרק: ייצור של טילי יירוט נוספים במקום אלה ששוגרו ב"צוק איתן" והגדלת המלאי למקרה של עימות עם חיזבאללה או עם סוריה, למשל. עוזי, ראש פרויקט כיפת ברזל ברפאל: "מיירטים לא נשארים אצלנו במלאי יותר משנתיים. גם במהלך המבצע המשיכה רפאל לייצר מיירטים, בדיוק לפי התוכניות המוקדמות".

בשנה הבאה תיכנס לשירות מבצעי סוללה חדשה, עשירית במספר, של המערכת. "כרגע זה מה שיש, אין עדיין תוכנית עבודה מאושרת לייצור סוללות נוספות, שמדינת ישראל צריכה כדי להבטיח הגנה במקרה של מערכה גדולה יותר", אומר סא"ל יוסי, ראש תוכנית כיפת ברזל במפא"ת. "אנחנו צריכים עוד שלוש עד חמש סוללות".

במקביל נמשכים השיפורים במערכת. "זה כמו וירוס ואנטי־וירוס: צריך כל הזמן להתעדכן", אומר סא"ל יוסי. "גם תוך כדי 'צוק איתן' עשינו ביחד עם חיל האוויר והתעשיות שינויים באלגוריתמים של המערכת, כדי שתתפקד טוב יותר, בעקבות תחקירים שעשינו. תחת אש עברו אנשים של אמפרס מסוללה לסוללה ועידכנו את התוכנות. בזמנו, דני גולד חטף ביקורת שלא חיכה לאישורי מערכת, אבל כיפת ברזל מצילה חיים ואין זמן לחכות. גם במלחמה קרה שזיהינו צורך דחוף לשינוי, ביצענו אותו ורק אז התחלנו לעדכן את הניירת. בלילות היינו מכנסים עם חיל האוויר ועדות שינויים. אנחנו לא פוחדים לעשות טעויות, וקרה גם שתיקנו לאחור".

אל"מ שלומי: "ב'עמוד ענן' עמדנו על 84 אחוזי הצלחה ביירוט, שזה המון. ב'צוק איתן' כבר הגענו ל־90 אחוז ועכשיו אנחנו נלחמים על עשרת האחוזים הנוספים. זה כמו בפסיכומטרי, הרבה יותר קל להגיע ל־700, מאשר להגיע מ־750 ל־800 נקודות. אבל יש חוזה בלתי כתוב בין המדינה לאזרח, לתת מקסימום הגנה, ואנחנו מנסים לעמוד בו".

עוזי מרפאל מחזיר לפרופורציות: "היעד שלנו הוא להגיע ל־95 אחוזי הצלחה. 100 אחוז לא יהיו".

אתם מתאמצים לשפר ואז מישהו מחליט לא לשגר טיל — ורקטה פוגעת ביהוד.

"היה לנו עצוב אחרי יהוד", אומר עוזי. "קורה שיש זליגות של רקטות בגלל תפעול שגוי. אנחנו הולכים עם הפנים באדמה אחרי דבר כזה. מחפשים מה עשינו לא טוב, איך אפשר היה להימנע. אנחנו בקשר קבוע עם המפעילים, הסתובבנו במהלך המבצע בסוללות והתפעלנו מהידע ומהיכולת שלהם. המערכת מסוגלת ליירט אוטומטית, אבל במציאות צריך שיהיה אדם במעגל קבלת ההחלטות".

מה עם הוזלה של טילי היירוט היקרים?

"כשיצאנו לדרך היה ברור שהמוצר הנצרך ביותר יהיה מיירטים, והתרכזנו בייצור מיירט שיהיה כמה שיותר זול ועדיין יפגע. היו רכיבים שעבדו עליהם שלושה צוותים מתחרים, והתכנון הזוכה היה בעלות הכי נמוכה. המיירט שלנו יותר זול מכל טיל אוויר־אוויר, ואנחנו בתחתית מבחינת העלויות. אם נוזיל עוד, נסתכן בפגיעה באמינות".

ד"ר מוטי שפר טוען שבכל מקרה המערכת היא בלוף.

"חבל שהוא מתבסס על מידע חלקי, שגוי ולא מהימן בלי שהוא מכיר את הפרטים. אני לא מכיר אותו אישית, הבנתי שהוא עבד ברפאל וזכה בפרס ביטחון ישראל. חבל שהוא עושה מה שהוא עושה, זה לא מוסיף לו כבוד".

אתה עוד מתרגש מיירוטים?

"לפני שמוניתי לראש פרויקט הכיפה, ניהלתי פרויקט שהיה לא פחות חשוב לביטחון המדינה, אבל מאוד מסווג. על כיפת ברזל, לעומת זאת, אתה יכול לספר קצת בבית, אבל אז אתה צריך לענות על שאלות גם שם. אנחנו רגילים שלאף אחד אסור לדעת מה אנחנו עושים. עכשיו אנחנו מקבלים ברפאל מכתבי תודה מתושבי הדרום. בזמן המבצע אירחנו בחברה ילדים משדרות, וילדה אחת אמרה שהיא רוצה להתחתן עם כיפת ברזל. זה משפיע. בזמן המבצע, הפעמים היחידות שיצא לי לראות חדשות היו בחצות, והיה כיף לראות יירוטים מצולמים. היינו גם הרבה בשטח בחודש האחרון, ולמרות שאני מאוד מקפיד על מיגון בזמן אזעקות, מדי פעם הייתי חייב לצאת החוצה ולראות את הפגיעה בעיניים".

נו, ו...?

"האמת? זה כיף לא נורמלי".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.