"יהיה לי אומץ להפוך לאמא רק אם אכנס להיריון בטעות"

עדי הימלבלוי והחבר נפרדו סופית אחרי שנים
של און־אנד־אוף, ואז היא התחתנה עם הידיד הכי טוב שלה. יום לפני החתונה היא חששה שאף אחד לא יבוא בגלל הטילים, יום אחרי החתונה היא התעצבנה שהסרטון דלף לרשת, אבל תכלס, אחרי שהחלימה מסרטן, היא מרגישה שהיא יודעת לסנן את השטויות

 
צילום: עדי אורני | סטיילינג: קרן נפתלי
 
כשעדי הימלבלוי הייתה כבת עשר, ילדה־יפה־חולון, היא ישבה עם חברותיה על הברזלים בשכונת קריית שרת והן דנו בשאלה באיזה גיל כדאי להתחתן. רוב חברותיה נקבו בגיל 20 או 21. רק היא אמרה: 28.

"האמת?" היא מחייכת, "סתם זרקתי מספר. לא הייתה לי שום סיבה הגיונית לבחור דווקא בגיל הזה. בעיניים של ילדה, גיל 28 נראה נורא מאוחר. הרי חשבתי שכשאגיע לגיל 18 ואתגייס לצבא כבר אהיה עם רגל אחת בקבר מרוב זקנה".

לפני שנתיים, כשחגגה את יום הולדתה ה־27 ולא הייתה לבד, אך גם לא עם רגל אחת בחופה, זיכרון הילדות הזה צף והיכה בה. "פתאום נחת עליי עומס רגשי נוראי, שבמבט לאחור היה מיותר לחלוטין, אבל לא ידעתי איך להתמודד איתו", היא מספרת. "המשבר של גיל 30 הקדים בשלוש שנים והתחיל בגיל 27. בימים העצובים במיוחד הרגשתי שאיכזבתי את עצמי, שלא הצלחתי לקלוע למטרה".

ומה הוציא אותך מהמשבר הזה?

"הסרטן", היא מרצינה באחת. "סרטן בבלוטת התריס. הוא ניער אותי לגמרי מהתבניות שיצרתי לעצמי. הבנתי שהמציאות שלי כבחורה רחוקה מאוד מזו של הילדה הקטנה שזרקה לאוויר מספר סתמי. המחלה הוכיחה לי שהכי חשוב זה לחייך ולשמוח ולחיות, ושכל השאר זה שטויות שמגבילות ומשתקות. רק ההלם של המחלה הוציא אותי מהמשבר".

הלכת לפסיכולוג?

"לפסיכולוגית התחלתי ללכת כבר לפני כן, אבל בתקופת המחלה ואחריה גם השיחות עם הפסיכולוגית קיבלו תפנית. עבדתי הרבה על התבוננות פנימה, חשבון נפש והתמודדות עם המון שאלות, גם כדי להבין וגם כדי להתחיל לראות את הטוב. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה היה תהליך ארוך שבו לקחתי את הנקודות שמשתקות והרחקתי אותן מהחיים שלי, אחת אחרי השנייה".

אז את שייכת לקבוצת האנשים שמודים לסרטן ששינה את חייהם?

"לא, אני לא מודה לסרטן שהגיע אליי. זו מחלה נוראית ואני, למזלי, לא הגעתי למצבים הקשים באמת של נשירת שיער או טיפולים כימותרפיים שבעקבותיהם יש בחילות והפה מתמלא בפצעים. אמנם עברתי טיפולים אחרים, שלא היו כרוכים בתופעות לוואי מזוויעות, אבל מה שעברתי הספיק לי כדי להבין שזו מחלה איומה. נקודה. אבל אין ספק שהסרטן היה נקודת מפנה בחיים שלי. זה היה הרגע שבו עצרתי ואמרתי לעצמי, 'נשארת בחיים, את בריאה, אז בואי תחשבי מה הלאה' וזו הייתה המתנה שלי לעצמי. יש אנשים שבכל ימי חייהם לא עוצרים, אפילו לא לרגע קצר, ויש אנשים שמוכנים לחיות מבלי לנבור בשאלות, אבל אני לא יכולתי שלא לעצור ולהקשיב".

לפני הסרטן וגם אחריו הייתה לה זוגיות עם איש העסקים אורן מאור. הוא הציע לה נישואים, היא ענדה טבעת יהלום מרהיבה, וכתבי הרכילות עקבו בעניין אחרי התהפוכות במערכת היחסים שלהם, שנעה בין קמאבק לפרידה – עד לפרידה הסופית.

החזרת לו את הטבעת?

"אין תגובה".

נשארתם בקשר?

"חומה".

כשזה נגמר, הרגשת שזה סוף העולם?

"אפשר לשאול את השאלה הזאת לגבי כל מערכת יחסים שמסתיימת, והדבר היחיד שאני יכולה להגיד הוא שבכל הקשרים שלי השתדלתי להיות מאוד מדויקת. גם כשהיא הסתיימה ביוזמתי, וגם כשזה קרה ביוזמת הצד השני, תמיד ניסיתי להבין מה הסיבה. הרי לא נפרדים סתם".

את ממליצה לזוגות שמתלבטים על פרידה לצורך בחינת היחסים?

"מי אני שאמליץ, זה אינדיווידואלי. יש זוגות שאפילו פוחדים להוציא את המילה 'פרידה' מהפה, ויש כאלה שחושבים שפסק זמן יכול לעשות להם טוב. כל זוג חייב לחשוב על מה שטוב בשבילו. לא ללכת במסלול האוטומטי של היכרות, דירה משותפת וחתונה רק בגלל שכולם עושים את זה, או בגלל שצריך, או בגלל שזה מה שמצפים מהם לעשות".

פחדת להישאר רווקה?

"ממש לא. אני מאמינה שהדברים קורים כשאנחנו לא מתכננים אותם ולהפך, כשמתכננים כל פרט יכול להיות שלא יקרה דבר. זרמתי".

מי שזרם איתה הוא נדב פלד (31), מוזיקאי שעובד כעצמאי בתחום הווידיאו והעריכה, החבר הכי טוב שלה מימי חולון, שלפני חודשיים הפך לבעלה. "יש אנשים שמוכנים להישבע שנדב ואני למדנו באותו בית הספר, ואפילו באותה הכיתה, מה שהזוי לגמרי כי הוא גדול ממני בשנתיים".

אז איך הכרתם?

"בחולון פתחו אז מועדון בשם 'שברולט' שהפך לבית השני של כולם. היו בו הופעות, חדרי חזרות ללהקות צעירות וגם מרכז להתנדבות, אני התנדבתי ב'אל־סם'. אני לא יכולה לתת לך סיפור דרמטי של פגישה כי אני לא זוכרת איך בדיוק הצטלבנו ומה קרה. כולנו היינו שם, נדב היה החבר הכי טוב שלי ומאז, במשך כל השנים, שמרנו על קשר. לפעמים יותר הדוק, לפעמים פחות הדוק, אבל הוא תמיד היה בתמונה".

סיפרת לו על דייטים כושלים שלך?

"כמובן. וגם על דייטים מוצלחים".

והוא התייעץ איתך על בנות?

"לא", היא מצחקקת, "נדב הוא לא מהגברים שמתייעצים".

אז תני לי לנחש: בתור החברים הכי טובים החלטתם שאם לא תתחתנו עד גיל 30...

"לא! את ההסכם הזה עשיתי עם בחור אחר. סיכמנו שאם שנינו נישאר רווקים עד גיל 30 – שנראה לנו כמו הטראומה בהתגלמותה – נתחתן זה עם זה".

אחרי כל כך הרבה שנים של חברות, איך עברתם מידידות לזוגיות?

"עברנו", היא מסמיקה. "בהתחלה זה היה קצת מוזר, אבל מהר מאוד זה הפך לכל כך טבעי, עד שזה נהיה מוזר להיזכר בימים שהיינו רק חברים".

אם לסמוך על הרכילות, הוא היה די זריז בהצעת הנישואים.

"אל תשאלי אותי על תאריכים, אני לא טובה בזמנים, ואני גם לא מייחסת משמעות יותר מדי גדולה למונח 'נישואים'. מה שחשוב לי זה מהות הקשר. אם את נשואה והזוגיות שלך לא טובה הטבעת שעל האצבע ממש לא מנחמת".

היית הכלה הכי מאושרת בעולם?

"אין לי מושג מה מרגישות כלות אחרות, אבל הייתי מאוד מאושרת. מאוד מאוד מאוד. האמת? פחדתי מהיום הזה. אני לא כל כך אוהבת להיות במקומות הומי אדם כשכל תשומת הלב מתמקדת בי. זה איזשהו קטע לא ברור באופי שלי. פוביה. בעבודה לא אכפת לי שכולם מסתכלים עליי, אבל בחיים הפרטיים אני נבהלת ממקומות רועשים. לא ידעתי אם אצליח לשרוד את הערב, פחדתי לסבול, כשדמיינתי את הרגע האינטימי של החופה חששתי שלא אוכל לחלוק אותו עם אנשים נוספים ומשהו אולי ילך לאיבוד, אבל להפתעתי זה היה ערב כל כך שמח וחם, עם חברים ומשפחה, עד שלא אכפת לי לחזור עליו – לא בתור חתונה שנייה, חס וחלילה, אלא סתם בתור ערב מוצלח".

הרבה הפתעות התרחשו באותו הערב, ה־14 ביולי. "התחתנו בעיצומה של המלחמה, באזור ראשון־לציון שהוגדר כבעייתי כי ראשון חטפה טילים ללא הפסקה, ופחדתי שאף אחד לא יבוא. יום קודם התכרבלתי מול הטלוויזיה וחשבתי לעצמי שאם היו מזמינים אותי לחתונה בראשון־לציון או בכל מקום אחר לא הייתי באה, אז למה שיבואו לחתונה שלי? הרי כולם באווירה של לשבת בבית, לראות טלוויזיה ולהתעדכן בחדשות. אבל למרבה הפלא, דווקא באותו הלילה היה שקט. בחמש אחר הצהריים הייתה אזעקה בתל־אביב ובראשון לא הייתה שום אזעקה".

ההפתעה השנייה שציפתה לאורחים הייתה כלה אילמת. "יום לפני החתונה הלך לי הקול, כנראה מרוב לחץ, וכשהגעתי לאולם כבר לא יכולתי להוציא שום צליל מהגרון. לא שהיו לי תוכניות לנאום מתחת לחופה, אבל הייתי אילמת על אמת".

ההפתעה השלישית ציפתה להם בבוקר שאחרי, כשסרטון החתונה הודלף לרשת. "החופה התקיימה באור, בשש וחצי בערב, כי רצינו שהיא תתקיים בחוג מצומצם, ויש תהליך שנקרא 'Same Day Edit'. הצלם ערך את סרטון החופה עד שמונה בערב, מועד תחילת המסיבה. תיכננו שסרטון החופה יוקרן אך ורק במסיבה שלנו, בפני האורחים שהזמנו, וחטפתי הלם כששמעתי שהוא יצא לרשת. אילו רציתי לשתף את כל עם ישראל אולי היו דברים שהייתי עושה אחרת, אולי הייתי מכינה את עצמי לאפשרות שהוא יהפוך לנחלת הכלל. זו הייתה חדירה גסה לפרטיות שלי, שלנו. אני לא הנסיכה דיאנה שמקפידה על חשאיות מלאה, אבל הרגשתי כאילו מישהו פלש לבית שלי. אילו ידעתי שיבואו גנבים לא הייתי משאירה את השיניים התותבות על השולחן במטבח. הייתי מחביאה".

 

אז בבוקר שאחרי החתונה, במקום לספור את הצ'קים, נאלצת לצאת למלחמה?

"למזלנו לא ידענו על כך ברגע שזה עלה. כשהתעוררנו, היינו מנותקים מהטלפונים הסלולריים. הסוללות התרוקנו וחשבנו ששכחנו את המטענים באולם ועברו כמה שעות טובות עד שמצאנו אותם אצלנו. רק בערב הגיעה אלינו הבשורה והיא עשתה לי ממש רע. אז במקום ליהנות מהיום הראשון שלי כאישה נשואה הייתי צריכה להפעיל הרבה קשרים כדי שיורידו את הסרט מהרשת, רציתי שיורידו אותו באותה המהירות שבה העלו אותו, ולצערי זה לא קרה. הסרטון הורד רק אחרי יום".

התבאסת?

"לא התמוטטתי מזה, אבל כן, זה היה מיותר. למה לעשות את זה למישהו? בשביל מה?"

הדליפה לרשת הבהירה לנדב שהוא התחתן עם כוכבת?

"גם בלעדיה הוא ידע מה הסחורה. והוא בנאדם רגוע, לא עושה מזה עניין".

כשאתם יוצאים לאירועים הוא בורח מהמצלמה?

"מי יוצא לאירועים? טוב לנו בבית. אירועים הם בדרך כלל עבודה שלי, אז אני הולכת לבד ונדב מחכה לי בבית".

הבית הוא דירה שכורה במרכז תל־אביב, מרחק יריקה משינקין. אמנם במדורי הרכילות נכתב שעוד לפני חתונתם החליטו בני הזוג לסגור מעגל ולחזור לחולון, כור מחצבתם, אך הימלבלוי אומרת שכבר אין לה כוח להכחיש את הדיווחים השקריים. "שטויות במיץ עגבניות", היא מפטירה. "זה נכון שחיפשנו דירה, וזה נכון שהיו לנו התלבטויות לגבי המיקום, וזה נכון שיש לנו חברים חולונים וזיקה גדולה לעיר שבה גדלנו ושאנחנו מאוד אוהבים, אבל עובדה, אנחנו גרים בתל־אביב, ברחוב שקט שבו אפשר לשחרר את מילה, כלבת הבוקסר שלנו. בעינינו, בוקסר הוא הכלב הכי שווה בעולם ומי שפעם גידל בוקסר אז גם הכלב הבא שלו יהיה בוקסר. אני בטוחה".

התרגלת לקרוא לנדב "בעלי"?

"כן, למרות שבימים הראשונים זה קצת הצחיק אותי. הרי הקשר שבינינו לא השתנה בגלל שהפכנו באופן רשמי לבעל ואישה. נדב הוא החבר הכי טוב שלי וזה מה שחשוב, לא הסמנטיקה".

יש נשים שנרתעות מהמילה "בעל".


"אני לא מסתכלת על המשמעות של המילה. הוא בעלי, אבל לא הבעלים שלי כי אני לא שייכת לאף אחד. אילו מישהו היה הבעלים שלי הוא היה מסכן נורא. הבעלות יוצרת תלות איומה שפוגעת בשני הצדדים".

לאחרונה סיימה הימלבלוי את צילומי קטלוג החורף של רשת "טו גו", שאותה היא מפרסמת, וגם עיצבה למותג קולקציית קפסולה. "השם שלי מופיע על הנעל וגם על הקופסה", היא מסבירה. "התחלתי עם זה בקיץ שעבר, הוצאנו עשרה דגמים, והשנה התרחבתי. המון ילדות שחיפשו את הנעליים שלי אז עיצבתי נעליים במידות קטנות, לילדות מגיל חמש. זה מגניב לראות נעליים שלי מסתובבות ברחוב".

סליחה על הבורות, אבל מה לך ולעיצוב נעליים?

"דבר ראשון אני בחורה, וכמו הרבה בחורות יש לי פטיש לנעליים. אצלי זה נורא. יש לי חצי חדר שמלא אך ורק בנעליים. חוץ מזה אני לומדת עיצוב פנים כבר שנה שנייה ב'6B', בית ספר פרטי. כבר עיצבתי עם שרון פין, השותפה שלי, את המשרדים לקבוצת אלדד פרי במגדלי עזריאלי".

 

את שוקלת הסבה?

"לא, אבל התפתחות והרחבה. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי בתקופות שאני לא עובדת, ובמקצוע שלי יש המון זמנים מתים. למדתי שלהיות בבית לא נעים לי, ושבשבילי בטלה היא לא הנאה. זה חלק מהשלדים שאיתם התמודדתי. כשחשבתי ללמוד עיצוב פנים אמרתי לעצמי שבטח יהיו אנשים שיגידו, 'מה פתאום עדי הימלבלוי עושה את זה? מה, היא כבר לא מצליחה בתור שחקנית? היא לא מספיק טובה?' הייתי שבויה בתוך הסטיגמות של עצמי עד שאמרתי, 'יאללה, החוצה, אם בא לי ללמוד עיצוב פנים אני אלמד ושיקפצו לי כולם'. על זה אני מוכנה להמליץ לכל אחת ואחד – ללכת עם מה שבא להם בלי לחשוב על 'מה יגידו'. לא לפחד מהסביבה".

מתי תצאו לירח דבש?

"עוד לא החלטנו. בטח ניסע למקום אקזוטי, מלא מים וירוק, אבל זה יחכה לאחרי חנוכה".

מה חנוכה? עוד לא הגיע ראש השנה.

"נכון, אבל כבר התחלתי את החזרות ל'מותק של פסטיבל'. כשהציעו לי להשתתף זה נראה לי קצת מוזר. שאלתי איך אני קשורה לזה. ארבע שנים עשיתי את הפסטיגל ואת הקצב התזזיתי שלו אני כבר מכירה. אבל בשיחות עם המפיקים ועם הבמאים, רועי שגב ואלדר גרויסמן, התחלתי להבין את המקום שבו אני מתחברת לילדים. אני אהיה סינדרלה ואעשה קאברים לשירים שגדלתי עליהם כמו 'כבר אחרי חצות' של אילנית. מרגש נורא".

אז אחרי שהתחברת באופן כל כך טבעי לעולם הילדים וכיכבת גם ב"השמינייה", אי־אפשר שלא לשאול...

"את לא הראשונה ששואלת. כל יום עיתונאי אחר מצלצל לסוכנת שלי ואומר לה 'מזל טוב' בניסיון לחלוב מידע".

מתי זה יקרה?

"לא יודעת. כשהנחיתי בערוץ הילדים ובהופעות קיץ של הערוץ פגשתי המון המון ילדים והורים, וכיוון שילד הוא המראה של ההורה תמיד עניין אותי איך הם עושים את זה בצורה נכונה וטובה. גם בגלל שאני באה מבית של הורים גרושים, לא מהמשפחה המושלמת של הורים־ילדים־כלב, וגם כיוון שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, מפחיד אותי לא להצליח בהורות. עוד אין לי תשובות. כנראה שכדי לדעת צריך קודם לעשות.

"לא הייתי מהילדות שתמיד חלמו להפוך לאמהות. להפך, עד למחלה חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם ושאני אחיה לנצח. כיום אני מסתכלת על זה אחרת. מאז הסרטן ברור לי שהמחר לא בטוח, וגם האמהות קיבלה יותר משמעות".

נו, אז מתי את מתכננת ילד?

"לא מתכננת. זה מפחיד. כנראה יהיה לי אומץ להפוך לאמא רק אם אכנס להיריון בטעות".

*****
 
ייצוג הימלבלוי: זהר יעקובסון, איפור ושיער: עומר אסף (לקרליין), עוזר צלמת: אריאל בלאק, עוזרת איפור: יאנה פורביז

 

 

 

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.