"הקיבוץ שלי, כמוני, צריך לרוץ קדימה, עם הקביים ועם התותבות"

הכאבים עזים והחלק הקשה עוד לפניו: ללמוד מחדש
להתקלח, להתלבש, ללכת. אבל הראש של גדי ירקוני, מרכז המשק של נירים שאיבד את רגליו בפיצוץ הפצמ"ר שהרג את חבריו, זאביק עציון ושחר מלמד, עסוק רק בעתיד


גדי ירקוני עם שניים מילדיו | צילום: טל שחר


הוא יושב בכיסא הגלגלים, מסתכל על שתי רגליו הקטועות ומבטו קפוא. אף שריר לא נע בפניו. בסמוך לו, בלובי המחלקה לשיקום אורתופדי בתל השומר, מתנייע על כיסא גלגלים חייל פצוע, רגלו השמאלית מגובסת ומתוחה קדימה. מבטו של גדי ירקוני מוסט לעברו. "הוא לא יודע כמה טוב לו", הוא אומר בקול חלוש, מבטו חוזר אל שתי רגליו החסרות.

ירקוני שותק דקות ארוכות. על מה חשבת? אני שואלת. "על שתי הרגליים שהיו לי לפני חודש", הוא משיב. "אני מגרש מהר את המחשבות האלה, לא רוצה להתעסק במה שהיה, זה לא יוביל אותי לשום מקום חוץ מלרחם על עצמי. ואני ממש לא כזה", הוא פוסק.

ב־26 באוגוסט, כשעה לפני הפסקת האש בין ישראל לחמאס, נורה מטח כבד של פצמ"רים לעבר קיבוץ נירים, מקום מגוריו של ירקוני. אחד מהם היה קטלני. זה היה בערך בשש בערב. ירקוני, מרכז המשק, זאביק עציון הרבש"צ (רכז הביטחון), שחר מלמד סגנו וארבעה עובדי חברה קבלנית הגיעו לאזור הרפת לתקן כבל חשמלי שנפגע מפצמ"ר וגרם להפסקת חשמל בנירים. הפגז שנחת בסמוך לחבורה הרג את עציון, פצע אנושות את מלמד, שמת בבית החולים מפצעיו, ופגע באורח קשה בירקוני.

"היה צבע אדום ולא הספקתי להגיע למחסה", הוא מספר עכשיו. "הפצמ"ר התפוצץ ממש לידנו. כששכבתי על האדמה זיהיתי שנפצעתי ברגליים, לא היה לי מושג מה מידת הפציעה, רק צעקתי שנפצעתי כדי שיבואו לטפל בי. הייתי בהכרה מלאה, אני זוכר שבאו אנשים וחבשו אותי, הגיע אמבולנס שלקח אותי עד למסוק ומשם טסנו לסורוקה. זאת הייתה נסיעה נוראית, היו לי כאבי תופת. לא עניין אותי מה קרה לרגליים שלי, רק רציתי כדור שיסלק את הכאבים האיומים ולא ארגיש כלום".

ירקוני היה בהכרה, אבל חלקים שלמים ממה שהתרחש לאחר פגיעת הפצמ"ר נעלמו ממוחו. רק אחרי שהתעורר שמע את הסיפור על מסכת החמצן שחיברו לו הפרמדיקים, אבל הוא ביקש שיתנו אותה קודם לשחר מלמד. ענת, אשתו של שחר, שהייתה בבית הילדים הסמוך וראתה את שאירע, רצה החוצה, החזיקה את ידי בעלה המדמם וצעקה ששחר צריך חמצן. ירקוני אמר למטפלים בו להוריד מעליו את המסכה ולתת אותה לו. "אני לא זוכר את זה, שמעתי את ענת מדברת עם שחר, לא יודע מה היא אמרה. את זאביק לא ראיתי ולא שמעתי את קולו", אומר ירקוני.

שוהם, אשתו, אומרת שסיפור החמצן לא הפתיע אותה. "זה הכי אופייני לו בעולם", היא אומרת, אך בעלה לא זוכר. באמצע השבוע קיבלה מייל מהורים של חייל שהיה בנירים בזמן פגיעת הפצמ"ר והגיש עזרה ראשונה לבעלה. ההורים ביקשו לדעת מה שלומו. "הם סיפרו שהבן שלהם והמפקד שלו שמו חוסמי עורקים לגדי והוא אמר להם, 'עזבו אותי, טפלו קודם באחרים'. אני בטוחה שכשהוא קצת יתחזק הוא ישמח לפגוש את החיילים שעזרו להציל אותו", היא אומרת ובעלה מהנהן, מנסה לעכל את הסיפור שנוחת עליו.

יש כאלה שאומרים שאילו היו מודיעים שהפסקת האש עומדת להיכנס לתוקף, הייתם מחכים, נשארים במרחבים המוגנים ויוצאים לתקן את הכבל רק אחרי שהיו נוצרים את האש, ואז הכל יכול היה להיות אחרת.

"אני לא מתעסק ב'מה היה אילו' ואני לא כועס שלא עידכנו אותנו מתי בדיוק תהיה הפסקת אש. אני לא יכול לחשוב על זה כי זה יגזול ממני אנרגיות ולא אוכל לחשוב על השיקום שלי, על האבל על המוות של החברים שלי ועל העבודה שצריך לעשות בקיבוץ".

לא חושב על הגוף שהיה לי

הוא יודע שההתמודדות עם רגליו שנכרתו מתחת לברך תהיה קשה ומתנחם בהבטחות הרופאים שיחזור ללכת. על פרוטזות ובעזרת קביים אמנם, אבל גם זה הרבה מבחינתו. "לגדי תותאם בקרוב תוכנת 'מציאות מדומה' באמצעותה ילמד לתפקד ולהתגבר על המכשולים", מסביר ד"ר צקי זיו־נר, מנהל מחלקת שיקום אורתופדי בבית החולים השיקומי שיבא, ומבטיח: "נוציא אותו מכאן הולך על שתי רגליים".

ביום שני הגיע ירקוני (47) לשיקום בתל השומר לאחר כשבועיים בסורוקה. הכאבים החזקים בגדמים מציקים לו וזה עוד לפני כאבי הפנטום שצפויים לו בהמשך. בינתיים מנסים למצוא לו את התרופות שיאזנו את הכאב. לאורך הראיון נשך שפתיים, ניסה להסתיר את עוצמת הכאבים, עד שלא יכול היה יותר לעמוד בהם וביקש להפסיק. הבאתי אותו לחדרו. המעבר מכיסא הגלגלים אל המיטה היה קשה עד בלתי אפשרי. האחות שהוזעקה לימדה אותו איך לעשות את הדבר שהיה עד לפני חודש הכי מובן מאליו.

לאחר כרבע שעה שכב במיטה, חיוור, סחוט מהמאמץ והרוס מכאבים. כשנשאל כמה כואב לו מ־0 עד 10 ענה שש וקיבל עוד כדור להרגעה. "אני יודע שמחכה לי עבודה קשה. אני צריך לתת לגדמים להבריא מהניתוחים שעברתי, לשמור על השרירים ועל חגורת הכתפיים שעכשיו צריכה לסחוב אותי. אני צריך ללמוד להתקלח, להתלבש, לקום, לשבת, אבל אני מכיר את עצמי ויודע שבסוף אלך על הרגליים. הבוקר אפילו דמיינתי איך אני נוסע לחו"ל עם התותבות. מתוקף תפקידי נסעתי הרבה לאירופה בענייני שיווק הבטטות שלנו, ואני לא מתכוון לוותר לעצמי בכלום.

"אני לא חושב על הגוף שהיה לי, הגוף בעיניי הוא כלי לעשות דברים ומעכשיו אעשה את הדברים עם כלי שונה שאלמד לתפעל. אני יודע שיהיה בסדר, יודע שצריך לתת זמן, אבל מרגיש שאין זמן, הוא דוחק בי לחזור לחיים שהיו לי. מאז הפציעה אני רק עסוק במכאן והלאה".

בסורוקה ירקוני היה בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם במשך עשרה ימים, אחר כך אושפז לעוד חמישה ימים במחלקה האורתופדית. העירו אותו בשלבים ועוד כשהיה בהכרה חלקית החלה אשתו למשש מה הוא זוכר מהשעה הקטלנית ההיא שלפני הפסקת האש. "הוא אמר, 'זאביק נהרג ושחר פצוע כמוני'", היא מספרת. "הסברתי ששחר נלחם אבל לא החזיק מעמד – ומאותו רגע גדי הפסיק לדבר על החברים. הוא לא איש של מילים, ועד היום הוא לא מדבר באמת על התחושות שלו בכל מה שקשור לאובדן.

"גדי מאוד אהב את שחר והיה להם קשר מיוחד. שחר, ענת ושלושת ילדיהם היו המשפחה היחידה שנשארה בנירים. ענת אמרה שהיא לא מוכנה להשאיר אותו לבד בקיבוץ עם הפצמ"רים. עם זאביק, שהיה יותר מבוגר מגדי, זו הייתה חברות מהסוג של 'אחד בשביל השני'. שניהם היו מאוד בענייני ביטחון שוטף, הילדים שלנו מאוד מחוברים, זה היה קשר של משפחה ושעות של ביחד".

אתה חושב הרבה על זאביק ושחר?

"הם נמצאים כל הזמן בראש שלי, אבל מאוד קשה לי לדבר עליהם ואני רק רוצה שהמשפחות שלהם יהיו חזקות. היה לי קשר מיוחד עם כל אחד מהם. שחר היה מנהל מוסך ועשה את העבודה כל כך במסירות ובאהבה. כל מה שהיית מבקש ממנו, היה עושה הכי טוב שיש. זאביק הוא חבר קרוב ובין המשפחה שלי לשלו יש קשר עמוק. לזאביק היה לב זהב ותמיד אמרתי שמה שדופק אותו זה הלב הטוב שלו. הוא היה המתנדב האולטימטיבי. היו כאלה שלא הבינו למה הוא לא מספיק לעשות דברים, הוא פשוט לא ידע להגיד לא".

כשאני שואלת על השיחה האחרונה בינו לבין עציון עולה לראשונה חיוך על פניו הכואבים והרציניים. "עמדנו שם, ליד המקום שבו תיקנו הטכנאים את כבל החשמל, ודיברנו על השכפ"צים שהוא הביא לנו. התלוננתי בסוג של הומור שהשכפ"צים קטנים מדי ולא נוחים וביקשתי שבפעם הבאה יביא משהו שיעלה עלינו". אחר כך שוהם תספר שירקוני ושני חבריו הלכו עם השכפ"צים במשך כל אותו יום וכמה שעות לפני הירי האחרון הורידו אותם כי היה להם חם.

בטיפול נמרץ, לאחר שהתעורר חלקית מההרדמה, כששאלה את בעלה אם הוא זוכר שהגיע במסוק לעבור ניתוח, ירקוני השיב בחיוב. כששאלה אם הוא יודע איזה ניתוח, ענה בלי להסס: "לחבר לי את הרגליים". כבר באותו רגע החלה שוהם להסביר לבעלה את האמת. אמרה לו שהוא הגיע עם רגליים מרוסקות, הרופאים עשו מאמצים כבירים ולא הצליחו להצילן. "היה לו מבט מופתע. הוא לא שאל כלום, כנראה כיוון שהיה בהכרה חלקית בלבד, אבל ברגע שחזר להכרה מלאה הוא הסתכל כל הזמן לכיוון הרגליים, ניסה לראות מה קורה שם".

"גם עכשיו עוד לא עיכלתי את מה שקרה לי, אבל אני מנסה לא לחשוב יותר מדי", הוא אומר. "אני חי עם מה שיש ורוצה להיות אופטימי כל הזמן. בהתחלה לא אמרו לי שאיבדתי את הרגליים. שוהם אמרה שחסר לי חלק ברגל ויהיה בסדר, נסתדר עם מה שיש. האמנתי לה, ורק אחרי כמה ימים הבנתי שמדברים על חלקים גדולים שחסרים".

בעצם היית צריך לעמוד גם בהודעה על המוות של החברים וגם בבשורה על אובדן הרגליים.

ירקוני מתכנס בתוך עצמו ומתנסח באיטיות: "אי־אפשר להשוות ביו שני הדברים, אלו שני נושאים כבדים ושונים לגמרי. לשמוע ששני החברים שלך, שהיו איתך ברגעיהם האחרונים, כבר אינם בין החיים, זה נורא. ולשמוע שבעצם אין לך רגליים זה נורא, אבל אחרת. עם שני החוסרים האלה אני צריך ללמוד לחיות עכשיו.

"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שעברתי הרבה בחיים ואני יודע שאילו הייתי מסתכל אחורה לא הייתי מגיע למקום שהגעתי. כשהייתי בן 24 גילו שיש לי גלאוקומה, מחלת עיניים שגורמת ללקות ראייה. יכולתי להיכנס לדאון לכל החיים רק מהעניין הזה, אבל אני הלכתי לשדה בקיבוץ, התיישבתי על גלגל של טרקטור גדול ובמשך כמה שעות, לבד עם עצמי, שאלתי מה אני עושה מכאן והלאה. התשובה שלי הייתה שזה יותר מברור – רק הולכים למעלה. הולכים ומשתנים ולא שוקעים. וכך היה. למזלי לקות הראייה נעצרה ואני אמנם לא רואה טוב מספיק בשביל לנהוג ברכב, אבל רואה טוב מספיק כדי ללכת – וזה מה שיהיה גם הפעם".

ירקוני נולד בנירים. הוריו עמליה וצבי (המוכר בכינויו מיקס), הכירו ב־1950 בקיבוץ, לשם הגיעו בגרעיני השומר הצעיר. האב, נהג משאית, והאם, מורה להיסטוריה ומקרא בתיכון "מעלה הבשור", גידלו את שלושת ילדיהם בקיבוץ. שניים מהם מתגוררים בנירים ובת נוספת מתגוררת ביבנה. "נולדתי בקיבוץ, ילדיי חיים פה ואני מקווה שאמות בקיבוץ בשיבה טובה. אין לי מקום אחר", מכריז ירקוני.

יותר מכל מבצעי הלחימה בעבר הותיר מבצע צוק איתן תחושת חמיצות, בעיקר ביישובי עוטף עזה. התסריט של סיבוב לחימה נוסף אינו דמיוני, אבל ירקוני מסרב להיכנס לזה. "אני לא פוליטיקאי ואני לא יודע להחליט האם המבצע הצליח או לא. ברור לי שהפתרון חייב להיות משולב: דיבורים ומכות. לא יודע להגיד מה עוצמת המכות, אבל ברור לי שקיבוץ נירים לא יכול להגיע לסבב הבא.

"אנשים לא יעמדו שוב במטחי פצמ"רים וטילים, אנחנו חלשים מדי עכשיו. צריך לחלוף מספיק זמן כדי שנתרפא ממה שהיה בקיץ הזה. אם זה לא יקרה, נגיע לנקודות לא טובות כמו עזיבה מסיבית של חברים ותושבים, ואנחנו צריכים להתחזק, לקלוט את 25 המשפחות שתיכננו לקלוט לפני המבצע. הקיבוץ, כמוני, צריך לעמוד על רגליים יציבות ולרוץ קדימה, עם הקביים ועם התותבות", הוא אומר וסוחט מעצמו בקושי גדול קצה של חיוך.

את המילים מסוכן וסכנת חיים הוא לא מחבב, אבל מודע לקיומן ומודע לפחד של חבריו להישאר באזור מוכה צבע אדום. "נירים וכיסופים היו שדה קרב במבצע הזה ופינינו משפחות. לא חשבתי שילדים ונשים צריכים להישאר. יחד עם זה אני נמצא כל הזמן בתוך מה שאני קורא דילמת הפרות. האם בזמן הפגזות אנחנו צריכים להמשיך להאכיל את הפרות או לא? האם אנחנו אמורים לגדל את הגידולים שלנו או לסכן את האנשים שלנו? אני נשארתי בנירים כל ימי צוק איתן, להוציא חופשה עם המשפחה באילת.

"אני חושב שצריך לדאוג שהפרות יאכלו ולא להפקיר אותן למותן, או שנשנה את כל הקונספציה שלנו כקיבוץ ולא נתקיים, ועל זה אני לא רוצה לחשוב. אנחנו מסכנים את האנשים שלנו ואני שולח אותם לרפת ולגידולים בזמן מלחמה, אבל בעיניי החיים שלי בקיבוץ הם המעשה הציוני הנכון. קשה לי עם הדילמה הזו, אבל אף אחד לא מתחלק איתי בהחלטות ובסוף זה אני שמקבל החלטה והאחריות היא עליי. בצוק איתן חשבתי שצריך להישאר בקיבוץ כדי להאכיל את הפרות. נכון שאני, כמי ששילם מחיר ברגליים, ואנשים בכלל, יותר חשובים מפרות, אבל אם אנחנו רוצים להיות קיבוץ חקלאי שממשיך להתקיים אחרי המלחמה, אנחנו חייבים להתקיים גם בזמן המלחמה – וזה אומר להאכיל פרות ותרנגולות ולדאוג לגידולים ולהקפיד שלא לסכן חיי אדם. הרי אנחנו חיים גם מכלכלה וגם מאהבה".

גדי אמר לי: אני מת מפחד

את שוהם, ילידת מצפה רמון, הכיר כשהגיעה לקיבוץ עם גרעין של תלמידי הפנימייה הירושלמית בויאר שבה למדה. לפני 21 שנים התחתנו והם הורים לשלושה ילדים: שקד בת 16, ליבי בת 11 ואפק, בן 10. "אני תמיד אומרת שכשהתחתנתי עם גדי התחתנתי גם עם נירים", מחייכת שוהם קלושות. "הקיבוץ נמצא אצלו מתחת ובתוך העור, זה הדי־אן־איי שלו ואין סיכוי להוציא אותו משם. הוא נשאר בקיבוץ בצוק איתן ואני והילדים נדדנו בצפון.

"בעופרת יצוקה גדי נשאר בקיבוץ וקיבל התקף לב. בעמוד ענן הילדים היו בחרדה שיקרה לו משהו. אפק התקשר אליו כמה פעמים ביום ואמר לו, 'אבא, אתה לא יודע לשמור על עצמך, תצא מהקיבוץ'. גדי הסביר שיש לו אחריות כמרכז משק ואין מצב שלא יהיה שם. אני לא בטוחה שהם הבינו. באחת השיחות תוך כדי צוק איתן אמרתי לו שאם תהיה עוד מלחמה שיהיה לו ברור הילדים לא ייתנו לו להישאר בקיבוץ, הם יעצרו אותו בגופם".

את אסון הפצמ"ר היא משחזרת במדויק, פרט אחר פרט, ונדמה שהדיבור עוזר לה לפרק את הטראומה. "באותו יום הייתי עם אפק בקיבוץ משמר העמק שאירח אותנו, ליבי הייתה אצל חברה במושב יושיביה ליד נתיבות, ושקד הייתה בבסיס הגדנ"ע ג'וערה. לקחתי את אפק וטל, הבן של זאביק עציון, לסרט בחיפה. בדרכנו לשם התקשרה ילדה מהקבוצה של טל וסיפרה לו שיש פצועים בנירים.

"כששמעתי את זה הרגשתי שכל האוויר יוצא לי מבית החזה, אבל שידרתי לילדים שהכל בסדר. הם רצו להתקשר לאבות שלהם, הסברתי שהם בטח מנהלים את האירוע ולא יענו להם, אבל הבטחתי שאם צריך אוציא אותם מהסרט. הם נכנסו ואני התקשרתי לנאווה, אשתו של זאביק, חברתי הטובה, ואמרתי לה רועדת כולי, 'זה גדי וזאביק. אין מצב שהם לא היו שם'. הייתה לי הרגשה רעה. ניסיתי להתקשר לגדי, לאחותו אסנת שגרה בקיבוץ, ואף אחד לא ענה כי הקווים נפלו.

"אני חושבת שההרגשה הרעה שלי הייתה בגלל שיחה שהייתה לי עם גדי ביום ראשון, יומיים לפני שהוא נפצע. באותו יום פגעו פצמ"רים ברפת שלנו וגדי, שהוא בדרך כלל טיפוס נורא אופטימי, השתנה. שמתי לב שמין עננה רובצת עליו. כששאלתי מה קורה הוא ענה תשובה לא אופיינית לו: 'אחרי מה שראיתי ברפת אני מת מפחד. הזמן בין צבע אדום לנפילה הולך ומתקצר. אני פוחד שהעובדים בבית האריזה לא יספיקו להגיע לממ"ד'. על עצמו הוא אמנם לא פחד, אבל אני נסעתי באותו יום למשמר העמק עם כאב בטן ומאוד לא רגועה".


תחושת הבטן של שוהם ירקוני לא הטעתה אותה. כשהיא מסתובבת בקניון החיפאי ואפק וטל באולם הקולנוע, התקשרה אליה אחותו של גדי. "רק תגידי לי שגדי פצוע", התחננה האישה באוזני גיסתה. "הוא פצוע, לא יודעת כמה", ענתה. "ביקשתי שתבטיח להגיד לי רק את האמת והלכתי להוציא את הבנים מהסרט. טולי של זאביק אמר שרועדות לו הרגליים.

"סיפרתי להם שגדי נפצע. התקשרתי לשקד והודעתי לה. כשהגעתי לג'וערה לקחת אותה, אחותו של גדי התקשרה שוב ובישרה שהוא בניתוח וכנראה איבד את הרגליים. את הכנראה לא אמרתי לילדים, רק שנפגע ברגליים. בינתיים קיבלנו בווטסאפ הודעה שיש גם הרוג. ביקשתי שיפסיקו עם הווטסאפים והסמסים כדי שאוכל לנהוג, אבל כשהגענו למשמר העמק וטל הלך לאמא שלו, שמעתי אותו צועק והבנתי שזאביק נהרג. אחר כך הגיעה הודעה ששחר בניתוח וזה היה לילה איום.

"כשהודיעו ששתי רגליו של גדי נכרתו סיפרתי לילדים והם פרצו בבכי קורע לב. גייסתי קצת ציניות ואמרתי לאפק, 'בינינו, אבא שלך לא היה כדורגלן מחונן, תתכונן שעכשיו כשתגיד לאבא לבוא לשחק הוא ישתמש בתירוץ שאין לו רגליים וייצא מזה'. אפק צחק. הבטחתי שמקסימום יהיה להם אבא על כיסא גלגלים וזה לא נורא כל כך. קשה לו לראות והוא איבד את הרגליים, אבל יש לו ראש על הכתפיים. הסברתי להם שאין לנו זכות להתלונן ושנתמודד. אמרתי להם, זה בסדר שתתעצבנו ותקללו, אבל חשוב לי שתמיד תסיימו את המשפט ב'העיקר שאבא בחיים'".

דמעות של שמחה

למחרת ארזה ירקוני (42) את המזוודות והעבירה את ילדיה מהצפון להוריה במצפה רמון. היא נסעה לבעלה בסורוקה. "בדרך, לבד במכונית, ידעתי שברגע שיתאפשר אביא את הילדים לראות את אביהם. אמרתי לעצמי שבמקרה כזה מה שהעיניים רואות עדיף על מה שהדמיון יכול להציע. לאחר ההלוויה של זאביק עציון אמרתי להם שייקח זמן עד שאבא יתעורר ולכן צילמתי אותו מורדם ומונשם, ומי שרוצה יכול לראות את התמונות או לבוא איתי לבקר. מי שמרגיש שקשה לו, זה בסדר שלא יבוא. שלושתם בחרו להצטרף לביקור בבית החולים. אפק דמע והסביר שאלו דמעות של שמחה שאבא בחיים.

"כשהילדים באו לבקר הקפדתי שהרגליים של גדי יכוסו בשמיכה, לא רציתי שיתבייש, וכך גם הסברתי להם. יותר מאוחר, כשהגענו לאורתופדית בסורוקה, והפצעים קצת הגלידו, הילדים ביוזמתם אמרו שהם יודעים שמתישהו יצטרכו להתמודד עם מה שקרה לרגליים של אבא והרגע הזה הגיע. כשגדי אמר שהוא לא מתבייש ולא מסתיר שום דבר, הורד הסדין והרגליים נשארו חבושות וקצרות".

השבוע ביקרו אותו ילדיו לראשונה בתל השומר. ליטפו וחיבקו בלי הרף וחזרו ואמרו לו כמה הם אוהבים אותו ושמחים שהוא כבר מתפעל את כיסא הגלגלים בעצמו. "אני הכי מתגעגע להיות בבית, להכין לכם סנדוויצ'ים בבוקר, לשחק איתכם – וזה עוד יקרה", הבטיח להם. שקד הבכורה הבטיחה מצידה: "גם אנחנו רוצים שתבוא כבר, אבל קודם נסדר את הבית במיוחד בשבילך, שתוכל להסתובב חופשי עם כיסא הגלגלים". ירקוני, בחיוך, אמר שיחכה בסבלנות.

ילדיו חזרו ללימודים בלי הסנדוויץ' של אבא. שקד הודיעה כבר ביום הראשון ללימודים שב־26 בחודש, כשמסתיימת הפסקת האש, היא לא תהיה בקיבוץ. אמה, מורה ביסודי במקצועה, לא חזרה ללמד. היא נעה על ציר נירים־תל השומר ומטפלת בבעלה. באחד הימים השבוע החליפו אותה הוריו של גדי. לא קל לראות הורים בני 82 מטפלים בבנם בן ה־47. הם כואבים, אך לא מחצינים את הכאב.

"מאוד התרגשתי כשראיתי בפעם הראשונה את הרגליים שלו, אבל החזקתי את עצמי", אומרת אמו. "הוא בחור חזק והוא יסתדר. את שואלת אם זולגות דמעות לפעמים? נו, זה ביני לבין עצמי. לפעמים עוברת לי בראש המחשבה שאילו היינו יודעים על הפסקת האש אולי זה לא היה קורה, אבל אי־אפשר לבכות על חלב שנשפך".

אביו ספקן יותר. "אני לא בטוח שאם היו מודיעים, גדי היה מפסיק את עבודתו. איכשהו אני מאמין שהוא היה עושה בדיוק אותו דבר. האווירה בקיבוץ קשה, עברנו טראומה, נהרגו שני אנשי מפתח וגדי פצוע, ייקח זמן עד שהקיבוץ יחזור לעצמו. אני מסתכל על האנשים והם לא שמחים כמו פעם".

אם יהיה סבב לחימה נוסף תישאר בנירים?

"אני ואשתי נישאר כמו שנשארנו בצוק איתן יחד עם כל המבוגרים. לגדי לא אתן להישאר. פעם אחת הספיקה לו, הרי לא מהתלים בגורל יותר מדי. אבל אני יודע שאם הוא יחזור ללכת הוא יסרב להתפנות. הוא חקלאי ומחובר לאדמה שלו וגם עקשן גדול".


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.