"הייתי באגו–טריפ שאני יובל המבולבל"

הטראומה הצבאית המודחקת מלווה את יובל שם טוב שנים. כשהיא התחברה למשבר ניהולי וקיומי שאיים למוטט את האימפריה ולהתמכרות לקניות, הוא נכנס לסחרור מסוכן וניצל בעזרת הדת. כיום, כשהוא לומד תורה עם ברי סחרוף, מסביר יובל המבולבל למה הפרויקטים הבאים שלו דווקא לא יהיו דתיים
צילום: יונתן בלום
 
 
"והיה את הטבח במערת המכפלה של ברוך גולדשטיין", שולף פתאום יובל שם טוב כשאנחנו מדברים על שירותו הצבאי כקצין בנח"ל ועל הסיבות שבגללן מצא את עצמו במשבר נפשי עמוק שהוביל אותו לדת. "זה היה במשמרת שלי וזה היה מאוד טראומטי. הייתי מפקד סיור ליד מערת המכפלה והיו איתי שלושה חיילים. היינו אמורים לסיים בשש בבוקר. פתאום, כשעמדנו מחוץ למערה שמענו כאילו מזיזים שולחן ענקי. ענקי! גולדשטיין ירה שם צרורות, ועם האקוסטיקה לא הבנו מה זה בדיוק. אנחנו מתקדמים, אני אומר, 'כולם אחריי' ואיך שמתקדמים אנחנו רואים המוני ערבים יוצאים מהמערה עם דם על הידיים, חלק מוציאים פצועים וגופות וכולם צועקים, 'אללה אכבר'. האינסטינקט הראשוני שלך הוא לירות. אמרתי, 'אתם לא יורים עד שאני נותן פקודה'. מאוד קל לאבד באותו רגע את הגבול ולירות מתוך הגנה עצמית. לא ידעתי מה קורה, לא היה להם נשק והם לא באו להרוג, רק רצים וצועקים, רצים וצועקים. אז עלינו לגג, עמדנו למעלה והסתכלנו. כשאני עוצם עיניים אני עדיין רואה את זה - עשרות גופות מוטלות על הרצפה. השחר עלה, האוויר היה קר ואני רואה את החורים שנוצרו בגופות מהכדורים, ארבעה־חמישה חורים בגופה, ומהחורים יוצא עשן. לפעמים כשאני לבד, מהרהר על כל מה שקרה לי בחיים, התמונה הזאת קופצת לי בראש".
איך אפשר שלא.
"וזה לא הכל. אחרי זה חזרנו לקו בלבנון ופיצמרו אותנו במארג' עיון. אחד מהפלוגה שלנו חטף פצמ"ר ומת. קראו לי ולעוד חייל לזהות את הגופה שלו, אני מסתכל, וחצי מהראש שלו לא היה קיים. מחזה נורא. ואחר כך, שוב בשטחים, אנחנו נכנסים לבתים של מבוקשים ואתה רואה את הילדים הקטנים מסתכלים עליך מפוחדים. בעיני הילדים אתה הרע. הייתי נכנס לסרטים מזה. ילדים ערבים חמודים. הייתי יודע לעשות צורות מבלון אז הייתי עושה להם מדי פעם בלון בצורת כלב, אפילו שהייתי קצין. הם היו מתלהבים".
 
 
הראיון המלא - ביום שישי ב"7 לילות"


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.