נמאס מהדביקות

 

כמו שלאחרים יש דיכאון חורף המתבטא במצב רוח שביר נוכח כל יום סגריר, כך אני לוקה בדיכאון קיץ שמתחיל אי שם עם פרוץ השסק הראשון. לא מבינה את האנשים המוזרים הללו שצוהלים כאשר מד המעלות נוסק ומאיים להתיך אותנו לכדי שלולית צמיגית של זיעה. תבינו, אנשים הזויים שכמותכם: קיץ זה לא חופש ותחושת שחרור — קיץ זה מאסר יומיומי במזגן, או בתוך בגדים דביקים יותר מחילזון מעולף באמצע החמסין. כי כמה נפלא כבר אפשר להרגיש ולהיראות בתוך הקיום הדחוס הזה, כאשר כל מה שאנחנו מסוגלים זה ללבוש כמה שפחות, לעשות כמה שפחות, לחשוב כמה שפחות ובאופן כללי — כמהים לאשפז את עצמנו בתוך הפריזר.

זו הסיבה לכך שאתמול בבוקר רקדתי מאושר בפתח הבסטה של הירקן השכונתי שלי. התמרים הצהובים מבשרי חגי תשרי נחתו על המדפים, וזה בעיניי הסימן המובהק ביותר לכך שאנחנו או־טו־טו בסתיו. כי אם יש מישהו שאני מאמינה לו שהוא לעולם לא מאחר ולא משקר — זה הטבע.

אחרי שהתאפקתי לא לנעוץ שיניים באושר העפיץ הזה, מיד צילמתי והעליתי לאינסטגרם, ברור, כדי להודיע שאפשר להרגיע — השפיות תחזור. רק עוד שרב או שניים ואנחנו שם. אז נכון, לפנינו לפחות עוד חודשיים מסויטים של קיץ דביק ומהביל מהגיהינום, עם הצהרת כוונות רותחת ועיקשת במיוחד במהלך הסופ"ש הנוכחי, אבל היי, גדולים ושורדים כבר אמרו ש"כאשר יש לנו אופק נוכל לצלוח כל קושי".


ועד שזה יקרה, ועד שנזכה שוב להסתובב כבני חורין ולעטות על גופנו מוכה השרב בגדים שמכבדים את המילה אופנה, ולהתאפר בלי שהפס השחור יהפוך לנחילי זיעה ולהשליך לכל הרוחות את הכפכפים והגופיות — עד אז, אני אשב לי כאן באור השמש העזה מדי, במדינת לבנט תזזיתית מדי שיש בה רק שתי עונות — קיץ וקיץ־לייט, ואדמיין קור.


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.