מחמד ליבם

הכלב של השכנים קשור בחוץ שעות בלי אוכל ומים, והלב נקרע מהיללות? יש למי לפנות. גיל קורוטקי, חובבת כלבים מושבעת, יצאה לסיור לילי עם מתנדבי "משמר בעלי החיים בישראל". היו מראות קשים, אבל גם הפי־אנד קטן

צילום: דנה קופל
 

"הלכתי ברחוב הרצל בתל־אביב ושמעתי מאחד הבניינים יללות מטורפות של כלב. עליתי לבניין ודפקתי על דלת הדירה שממנה הגיעו היללות. פתח לי את הדלת אדם נורמטיבי ומנומס למראה, שאמר לי ש'ככה הוא מחנך את הכלבה'. ראיתי שם מתחת למיטה כלבה שהשתינה על עצמה מרוב פחד מהבעלים שלה. הרגשתי חסר אונים. לא היה לי למי להתקשר. הרגשתי שאין באמת אכיפה. החלטתי שחייבים להקים איזה גוף שאפשר לפנות אליו".

 

 

הסיפור הזה, שהתרחש לפני 20 שנה, היה הטריגר להקמת העמותה "משמר בעלי החיים בישראל", מספר ראש העמותה דורון ברנר, בן 45 מגבעתיים. אצל מספר 2 שלו בעמותה הצרות דווקא באו מבית: "מגיל צעיר הייתה לי מלחמה עם ההורים שלי על זה", מספרת פרנצ'סקה חמאתי, ערבייה נוצרייה בת 42 מבת־ים. "למרות שגם הם אוהבים חיות, בתרבות הערבית הגישה לחיות בית היא אחרת, הן נחשבות טמאות. בגיל 6, כשהצלתי את החתול הראשון שלי, אמא שלי אמרה לי: זה או הוא או אנחנו. עניתי לה שלהם תמיד יהיה מי שידאג להם, אבל לחיות רחוב לא. וחוץ מזה", היא מוסיפה בחיוך רחב, "השם שלי הוא על שמו של הקדוש הנוצרי פרנציסקוס, שנחשב לקדוש המגן על בעלי החיים והסביבה. אז זה הם שבעצם קבעו לי את הגורל כבר כשנולדתי".

תכירו את המשמר האזרחי של החיות: גוף התנדבותי שמונה כ־60 פעילים, שהוקם ב־2004 על ידי ברנר, ומחודש יולי האחרון משתף פעולה רשמית עם עיריית תל־אביב ועם הווטרינר העירוני ד"ר צבי גלין. המטרה: לגרום לבעלי חיות המחמד בארץ להבין כי חיה אינה חפץ, ויש דרכים נכונות לגדל אותה. וכן, שיהיה ברור — הדרכים האלה, בין אם ידעתם ובין אם לא, מעוגנות בחוק. איך עושים את זה? היה לי ערב שלם לגלות.

לדוד משה היה סקנדל

בשיחות הקלילות ברכב העירייה הממוזג מנסים שניהם, יחד עם מתנדב נוסף, אמיר רג'ואן, להכין אותי לבאות. לא שאפשר. התחנה הראשונה שלנו היא חצר ביפו, בדיקה חוזרת לתלונת עבר. שני כלבי זאב מעורבים, זכר ונקבה, מוחזקים שם ברצועה קצרה לצורך הרבעה, בכלוב, ללא צל, וכמובן אינם מסורסים או מעוקרים. "אתם צריכים לעשות מינוי אצלי מרוב שאתם באים", מקדם את פניהם הבעלים. "עשיתי כל מה שאמרתם לי בפעם שעברה", הוא מתגונן, "חיסנתי אותם, שמתי צילייה וכלי עם מים". "ומה עם הסירוס?" מקשה ברנר. "אתה היית רוצה שיסרסו אותך?" עונה לו בעל הכלבים. שני הכלבים נראים מותשים, כמו כל מי שנאלץ לבלות בחוץ את שיא השרב של אוגוסט, אבל חברי המשמר נראים די מרוצים. "ברגע שהם רואים שיש עליהם עיניים, כבר נוצר שינוי", אומר רג'ואן בסיפוק. "יש שיפור משמעותי מהביקור הקודם שלנו. אנחנו לא מחכים לפיצוץ. זה תהליך, שבו אנחנו באמת מסבירים לבעלי הכלב מה צריך לעשות".

כמה מטרים משם ניצבת חווה ארעית, שהוקמה, כנהוג בשטח ההפקר המוניציפלי הזה, על קרקע של גינה ציבורית. דמיינו לרגע את החווה העליזה של דוד משה, ואז פקחו עיניים ותראו את ההפך: בכלוב קטן שוכנים אמא אווזה ואפרוחיה, באורוות צרות ונמוכות גרים שני סוסים, ובצד שוכנת עז פצועת רגל. שום דבר פה לא חוקי. גיבורי העל של החיות סורקים את החווה ותופסים לשיחה את שני הנערים שהופקדו עליה. גם כאן מדובר בביקור חוזר, גם כאן הם טוענים לשיפור, וגם כאן זה עדיין לא מספיק. אחרי שורת הנחיות קצרות, מבקשים אנשי העמותה לא להאכיל את הסוסים בלחם (למה? בדיוק כמו אצלכם: כי לחם רק מנפח ולא מספק את אבות המזון הדרושים), מנסים לדבר על ליבם שזה לטובתם. שאם לחיות יהיה טוב, גם להם יהיה.

בתחנה הבאה, בית על גבול תל־אביב-חולון, הטורים עולים. "אם עוד פעם אחת אתם באים, אני רוצח לכם את הכלב מול העיניים", נובח עלינו בערבית בעל הכלב. הפעם חמאתי תופסת פיקוד, ומסבירה לו בשפתו למה בדיוק הם פה. "אבל זה כלב שמירה", הוא מתעקש, "זה התפקיד שלו. הוא צריך להיות בחוץ, קשור לגדר". "זה יצור חי", היא עונה לו בקור רוח, "והחוק מחייב אותך לקשור אותו ברצועה שתאפשר לו מרחב תנועה". למרבה הפלא, הביקור שהתחיל בפיצוץ מסתיים בהבטחה לקפה משותף בביקור הבא. "דיברתי איתו בערבית כדי לשדר לו שאני לא האויב, אלא לטובתו ולטובת הכלב".

הבעיה המרכזית, מסביר ברנר, היא שהסמכות לאכיפת חוק צער בעלי חיים נתונה בידי פקחי משרד החקלאות, שמתעסקים כמעט רק בנושאים כמו גניבות חקלאיות. "יכולת האכיפה שלנו מוגבלת", הוא אומר, "אלא אם משרד החקלאות יסמיך אותנו לתת דו"חות — הסמכה קצרה מאוד, אגב. כרגע אני יכול להחרים את הכלב רק אם הוא בסכנה. כל בקשתנו מהמדינה היא 'תנו לנו לעזור לכם לאכוף את החוק', וקנסות ייצרו הרתעה. אלף שקל קנס זה סכום שאיש לא רוצה לשלם".

שוטר טוב, שוטרת רעה

הטלפונים ברכב הסיוע לא מפסיקים לצלצל. "הכלב קשור כל היום בחוץ בלי מים ובלי מזון", מדווחת בקול שבור אישה מבוגרת. "נתתי לו קצת נקניק כשחזרתי מהעבודה, אבל זה חייב להיפתר". כשאנחנו מגיעים למקום, הלב שלי, אוהבת כלבים מקצועית, נקרע. על הרצפה, קשורה בחגורת ברזל עבה, שוכבת כלבת סטאף טרייר כבת 7 עם העיניים הטובות ביותר שראיתי. היא מכשכשת בזנבה לעברנו, כאילו מאותתת "הייתי מקבלת את פניכם בקפיצות ובליקוקים לו רק יכולתי לזוז". הפרווה באזור המרפקים משופשפת משכיבה ממושכת על רצפת הבטון, אבל בעליה לא מבין מה הבעיה: "אני אוהב אותה. יש לי אותה מאז שהיא הייתה גורה. היא בחוץ כי יש שיפוצים בדירה, ובלילה אני מכניס אותה לישון איתי במיטה".


ברנר וחמאתי, מתורגלים, מתחילים במשחק השוטר הטוב־השוטרת הרעה. היא לוחצת על הבעלים להציג תעודות חיסונים, ברנר "משדל" אותה להתרכך. "זה הכל בגלל השכנים שלי", צועק בעל הכלבה בעצבים, "כואב להם שאני סוף־סוף מסתדר אחרי תקופה בכלא, אז הם נטפלים לכלבה". "אז אל תיתן להם סיבה להיטפל", יועצת לו חמאתי. "תהיה הכי בסדר, ואז תוכל לומר להם 'תקפצו לי'". "ובכלל", מנסה ברנר גישה עוקפת, "עדיף לך להחזיק אותה בפנים. מה אם אחד השכנים יחליט לנקום ולשים לה רעל במים?". הבעלים מתרכך. מבטיח שמחר בבוקר יטפל בחיסונים ויעלה אותה הביתה, או לחלופין יתקין לה בחצר מרחב לחילוץ עצמות. קובעים ביקור חוזר בשבוע הבא, ומקווים לטוב.

"זאת המטרה", אומר לי ברנר בדרכנו החוצה, "האפקט החינוכי. מעל 95 אחוזים מהמקרים נפתרים. אנשים משתפים פעולה, כי הכלבים הרי כן חשובים להם. אפקט ההרתעה זה עבור 5 האחוזים שקשה לחדור להם ללב.

"אני מאמין ומקווה שבעתיד העיריות יבינו כמה השירות הזה חשוב, וידרבנו וטרינרים עירוניים בכל הארץ להשתמש בו. יש דרישה בציבור לשירות כזה, והמון מקרים שנוכל לפתור. רק חסר שמישהו ירים את הכפפה התקציבית, כי כולנו מתנדבים ומממנים את הפעילות מכיסינו".

לתרומות: בנק לאומי, סניף 851, מספר חשבון 342083/52, או באתר האינטרנט של העמותה.

 

 

 


© כל הזכויות שמורות ל"ידיעות אחרונות". אין להעתיק או לשכפל תמונות ו/או כתבות מהעמוד.